אם בליל הבחירות היה נדמה שאף אחד לא ניצח אבל נתניהו מוביל, ביום השבעת הכנסת התחושה התהפכה: מרבית הח"כים החדשים הם אנשי גוש השינוי. ביום הראשון שלהם בעבודה הם טעמו אחד משישים של שלטון. ממשלה הם עוד לא השביעו, אבל הסכימו על יו"ר כנסת ועל חלוקת תפקידים ראשונית. איזנקוט קיבל את המנדט, הוא שולט בוועדה המסדרת, ומשבוע הבא – גם בכנסת עצמה. ארומה של מהפך. החלפת יו"ר הכנסת היא לא רק הישג תודעתי, אלא כלי קריטי במשא ומתן. כשבנט ולפיד השביעו את ממשלת השינוי, הליכוד כפה עליהם שבוע של ייסורים בין הכרזת "עלה בידי" ועד ההצבעה במליאה. הפעם יו"ר הכנסת יוכל לכנס את המליאה בתוך שעות ולהשביע ממשלה במהלך בזק, שיהיה קשה לסכל בין ההכרזה להקמה. נתניהו יודע את זה. לכן הזמנים למו"מ מתקצרים מאוד: במקום מריחה עד הרגע האחרון, יש לנתניהו אינטרס להגיע להבנות כבר בשלב מוקדם לפני שיופתע.
חברי הליכוד, בטח הוותיקים שבהם, הסתובבו חמוצים בין עמדות התקשורת. "זה לא יום חג", קוננה מירי רגב. "אין לי הומור", צווחה (מילולית) טלי גוטליב. נתניהו עצמו נשא נאום לא חגיגי בעליל שקרא לאחדות, אבל הרחיק אותה. "הסית לאחדות", בניסוחו הקולע של אחד הח"כים. במקום להתמקד, למשל, ברגע שבו הכנסת התאחדה ספונטנית והריעה לאלישע מדן כמבוא לאחדות פוליטית, או לפנות מהדוכן לאליסף פרץ ושירה שפירא מהגוש השני, הוא העדיף לצטט את מנסור עבאס מ-2015. זה היה עושה רושם על מישהו, אלמלא נתניהו עצמו הכשיר את עבאס ב-2021. הארכיון מתפקע מציטוטים, במציאות אחרת אולי גם מתפקע מצחוק. על החרדים, אגב, נתניהו לא אמר כמעט מילה. ממשלה איתם הוא לא יכול לתקוף אחרי שקיווה להקים אותה בעצמו.
ראשי גוש השינוי ישבו לכודים בשורה הראשונה בטרקלין שאגאל, חלקם לצד בנות הזוג. בניגוד לצעקות המקובלות במליאה, להרמת הכוסית באים בטמפרטורה אחרת. לקח להם זמן להבין מה שומעות אוזניהם. יאיר גולן קם ועזב בשלב מוקדם, היתר נותרו בכיסאות. בצוותים שלהם רצו שייצאו במחאה, אבל אף אחד לא היה זמין בנייד. עד שבנט התפוצץ. פער הטמפרמנט, אולי גם ההבנה התקשורתית שבינו לבין איזנקוט, בלט בפריים הזה.
מנסור עבאס. הציטוט נשלף מהארכיון
(אלכס קולומויסקי)
בכל מקרה, זו כנסת שונה מאוד מקודמתה. יש הרבה תקדימים: הח"כ הצעיר בהיסטוריה. שיא של ערבים. שיא של נשים, אבל למרבה הבושה, אף אחת מהן לא הסתננה לתמונת ראשי המפלגות וסמלי השלטון. ובכל זאת, הכי בלט כיצד ההשבעה והשבעה התערבבו: אלישע מדן מסמל את "דור הניצחון" ששב מהשוחות לשנות את הפוליטיקה, אבל 7 באוקטובר ניכר בעיקר בהורים של אלו שלא שבו משדה הקרב והגיעו להשבעה מהר הרצל והחלקות הצבאיות: שירה שפירא, מיכל הירש נגרי, רפי בן שטרית, טליק גואילי. וכמובן, אבא של גל איזנקוט.
יעקב אשר. מגעים מאחורי הגב
(שלו שלום)
על הוואן
פגישת המו"מ בין הליכוד לישר נחשפה רק כשבוטלה, אבל עצם קביעתה היא הכותרת האמיתית, והיא דרמטית ממה שנדמה: מתברר שאופציית האחדות עוד לא נפחה את נשמתה. יש נתיב כזה, חשאי, דחוק, אבל שני הצדדים לא טרקו את הדלת.
מקובל לחשוב שאחדות תלויה ברצונם הטוב של נתניהו ואיזנקוט. במספרים זה פחות מתכנס: אחדות כנראה לא תכלול חרדים, מסיבה פשוטה – אם גוש השינוי נכנע לדרישותיהם, הוא יכול להקים ממשלה גם בלי נתניהו. אז למה גם איתם וגם איתו? גם בן גביר לא יוזמן, ולכן השותף האפשרי היחיד מהצד של נתניהו הוא סמוטריץ'. לא כולל פייגלין, שעדיין לא שיחרר את הדרישה לתיק הביטחון תמורת האצבע שלו כסיעת יחיד.
מהצד השני, ליברמן רק העמיק מאז הבחירות את המסר שלא ייכנס תחת נתניהו, לפיד כבר פירסם הודעה נגד אחדות, ועל גולן אין מה לדבר. נשארו איזנקוט ובנט.
ועכשיו, הוציאו את המחשבונים: ליכוד (27), הציונות הדתית (5), ישר (21) ובנט 2026 (7). 60 מנדטים. לזה מתכוונים כשאומרים שכל קול קובע. מנדט אחד שהיה עובר מגוש השינוי לגוש נתניהו, למשל, היה משנה הכל: ממשלת השינוי והחרדים שזומם ליברמן כבר לא הייתה אפשרית. במקומה, לנתניהו הייתה נפתחת ממשלת 61 עם ליברמן או עם בנט. כרגע, גם עם כל אחד מהם, יש לו רק 60. מה שנקרא, על הוואן. כל תרחיש פה תלוי במנדט אחד. אפשר לראות בזה מבוי סתום. אפשר לראות בזה מנוף: ממשלת אחדות אפשרית, מספרית, רק אם איזנקוט ראשון. רק בתרחיש כזה גם לפיד יוכל לבוא לממשלה של 65.
עוד קודם, ממשלה כזאת תתאפשר רק אם נתניהו שני, פשוט כי מתברר שמצבו גרוע יותר: לאיזנקוט יש את המנדט ויש לו אפשרויות, אמנם בעייתיות. לנתניהו אין אפילו את זה, אבל יש לו היסטוריה של תחמנות פוליטית. בחירות עדיפות לו על פני אחדות שבה הוא שני. אבל אחדות עדיפה לו על פני ממשלה שתשלח אותו לאופוזיציה לקדנציה שלמה. ככל שישתכנע שהולכת לקום אחת כזאת, הוא יציע. השאלה אם איזנקוט יסכים לזה גם בדרכו לממשלה משלו.
מיכל הירש נגרי. מהחלקה הצבאית לכנסת
(ללא)
נובמבר סייל
פומבית, נתניהו מנסה לבלום את הממשלה עם הערבים. בחדרי-חדרים הוא מנסה לסכל את הממשלה עם החרדים. בגוש השינוי מתקדמים בשני הנתיבים בו-זמנית. ליברמן טוען שיידע להביא גם את ש"ס. חבריו בגוש סקפטיים. לא בכדי, גם איזנקוט חזר על המחויבות לשירות לכל, בנט חזר על מהפכת המשרתים, ואפילו ליברמן עצמו הבהיר שלא בכל מחיר ושיסכים רק לחוק שעומד במבחן בג"ץ.
מי שקרא את פסקי הדין האחרונים מבין שבגבולות הגזרה האלה יהיה חוק גיוס אגרסיבי יחסית: בית המשפט פסל כבר כמה נוסחים של החוק בעבר, בעתירות האחרונות תבעו השופטים סנקציות כלכליות אפקטיביות על הפרט. במפלגות החרדיות יש מי שמאמין שהייעוץ המשפטי ובית המשפט יהיו גמישים יותר אם זו תהיה ממשלת שינוי.
ראשי הגוש טוענים שלא קיפלו את דגל הגיוס, אבל הוא דהה בשמש, אולי הורד לחצי התורן. הסיכום בין איזנקוט לליברמן הוא חרדים תחילה. מנסים את מה שליברמן רוצה, אבל אם זה ייכשל, לקראת תום המנדט שלו איזנקוט יחזור לתוכנית המקורית של ממשלת מיעוט שתנוע בין גבולות 48 הח"כים של גוש השינוי, לקווי 67' שיש להם עם המפלגות הערביות. אולי בגרסה היברידית: בדילמה אם להישען על החרדים או על הערבים, התשובה תהיה גם וגם, או אף אחד, תלוי בעיני המתבונן. רע"מ ויהדות התורה יכולות להימנע באופן שיבטיח רוב יהודי. בתרחיש כזה רע"מ תחכה בפרסה כדי לוודא שאם יש הפתעות, איזנקוט שומר על הרוב.
יאיר לפיד. הודעה נגד אחדות
(מוטי קמחי)
הדילמה היא לא רק עם מי לעשות את העסקה – חרדים או ערבים – אלא תג המחיר של כל קבוצה. ברע"מ ובמשותפת לא רוצים כלום תמורת השבעת ממשלה. הם יתמכו על חשבון הבית, העיקר שבן גביר יזוז. הדרישות יגיעו רק בהצבעות הבאות. אצל החרדים זה הפוך: ההצבעה הכי חשובה מבחינתם היא הקמת הממשלה, והמחיר בהתאם. ועדיין, תג המחיר של הימנעות הוא לא תג המחיר של תמיכה אקטיבית.
הוויכוח בין ליברמן לאיזנקוט הוא לא רק איזו ממשלה להקים, אלא גם מתי. איזנקוט חושב שדחוף להקים עכשיו, אפילו משהו זמני. ליברמן מעדיף לחכות, אבל להביא משהו קבוע. לכאורה, הבחירות בארה"ב דווקא נותנות זמן. טראמפ מאותת שהוא לא דוהר למערכה עם איראן. זה מפחית את הבהילות בגוש השינוי.
הבעיה המרכזית של ליברמן היא שהוא נחשף מוקדם מדי. את השפן הזה הוא היה אמור לשלוף בעוד כמעט 90 יום: אחרי שאיזנקוט ינסה וייכשל, נתניהו ינסה וייכשל, ורק אז, ב-21 הימים שבהם כל ח"כ מוזמן לנסות, לקום ולמנוע בחירות חוזרות. דעת הקהל תהיה סובלנית הרבה יותר לפשרות שבועיים לפני בחירות חדשות, ולא שבועיים אחרי הבחירות. אבל הדהירה של איזנקוט לממשלת מיעוט הכריחה אותו לשלוף. בדיעבד, במהלך אחד הוא פירק שני גושים: את זה של נתניהו, שיהדות התורה סירבה אפילו להמליץ עליו, ואת זה של איזנקוט.
טלי גוטליב. חמוצים במשכן
(אלכס קולומויסקי)
מהגוש אל המדף
שני מהלכים מקדימים, לא מקריים, איפשרו את נשירת החרדים מגוש נתניהו: חילופי ההנהגה בדגל התורה, וקבלת מרותו של הרב יצחק יוסף בש"ס. הראשון מובהק בהרבה. גפני נשלח הביתה, בין השאר מתוך ההבנה שגם אחרי הוראות הרבנים, הנטייה הבסיסית שלו, או ההרגל, נשארה עם נתניהו. גם אחרי שהרב לנדו הכריז על פירוק הגוש ועל חתירה לבחירות בהקדם, המהלכים הפרלמנטריים של יהדות התורה בכנסת היוצאת תואמו עם הליכוד, והקדנציה של נתניהו לא קוצרה ולו ביום אחד, סמלי. לכן, למרות שהחרדים הודיעו כבר לפני הבחירות שהם לא בגוש אלא על המדף, כולם המשיכו לספור אותם בתוך הבלוק שלו.
נתניהו, מצידו, עושה עכשיו את אותה שגיאה ששרפה אותו אצל האדמו"ר מגור והרב לנדו, כשרקח דיל עם האדמו"ר מבעלז ועם הרב הירש. הוא שוב מנסה לעקוף את הח"כים ולדבר ישירות עם הרבנים, ובמקום להבין שיעקב אשר הוא הפרטנר, מתגעגע לגפני. זה הרגל ישן: לאורך השנים הוא ידע להפריד ולמשול, אבל הפעם הרבנים הם ששלחו את הח"כים לפרק את הגוש.
בש״ס זה מסובך הרבה יותר. בזמן שהאשכנזים נודדים בין האולפנים, מתראיינים, פותחים אופציות, הש"סניקים נעלמו ונאלמו. ביום ההשבעה הם התייצבו במתכונת החדשה כסיעה קטנה, היו"ר לא טרח להתייצב (דרעי כבר לא ח"כ), ועל היתר הוטל עוצר ראיונות. רק ההודעות הרשמיות נצמדות לנתניהו, אבל שווה להיזכר איך לפני שגויס למשמעת הקמפיין, הרב יצחק יוסף, הבכיר והדומיננטי ברבני המפלגה, השמיע טקסטים אחרים לגמרי: לשיטתו, "איזנקוט יכול לחזור בתשובה, נתניהו לא", ומי שמאזין קבוע לשיעורי מוצאי שבת לא פיספס את הבוז של הרב לברית עם הימין, כולל קריאה משותפת "ללכת עם השמאל". זה התפרש, בצדק, כאתגור של דרעי על רקע סכסוך פנימי, אבל זה גם מבטא פער אמיתי. אחרי שהליכוד יקבל הזדמנות להרכיב ממשלה וייכשל, אם בכלל יקבל, הדברים האלה יחזרו להיות רלוונטיים.
ואז יחכה לחרדים הפרדוקס: אין ממשלה בלי חוק גיוס, ואין חוק גיוס בלי ממשלה. הם רוצים חוק שיעמוד בבג"ץ, ולכן הוא צריך להיות ממשלתי, של משרד הביטחון, לא הצעה פרטית. כלומר, צריך שר ביטחון שיגיש אותו, ולכן חייבים לתמוך בממשלה מבחוץ בשלב הראשון. יש כאן סיכון משמעותי: להקים ממשלה ולא לקבל חוק. עם איזנקוט אין להם ניסיון, רק חשדנות בריאה. עם ליברמן יש. גם ניסיון רע הוא ניסיון.
