החגיגות המופגנות של אנשי ואוהדי הפועל ת"א אחרי הניצחון בבאר-שבע מפורשות על ידי כל מי שמייחל לכישלונה כשמחה מוקדמת, מוקדמת מדי. חכו חכו, הם אומרים, כאשר העונה תסתיים והפועל תהיה בכל מקום שהוא לא הראשון, אפשר יהיה לחזור אל הרגע הזה בהתענגות של מי שצחק אחרון.
הייטרים בצד, האושר המתפרץ של כל מי שהוא חלק מהיקום של הפועל ת"א הוא טבעי. זו הפסגה המקצועית הגבוהה ביותר שהמועדון כבש מזה עשור וחצי, ודווקא בגלל שאי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ועל אחת כמה וכמה בגלל שיודעים היטב מה היה אתמול, צריך להתענג על מה שיש היום. אף אחד לא לוקח אליפות במחזור העשירי, אבל באותה מידה גם אף אחד ממי שהיה חלק מסיבוב ההופעות של הפועל בלאומית רק לפני פחות משנתיים לא יכול היה להאמין שכך יהיה בנובמבר 2026. אף אחד בהפועל לא פותח שמפניה. הוא פשוט מבקש לשתות את המים כשאלו סוף-סוף ישנם.
הסיבה הכי טובה לחגוג את הרגע הזה, לחבק אותו ולא לרצות לעזוב לעולם, הוא ההבנה העמוקה שבסבירות לא מבוטלת הפועל לא תהיה שם כשהעונה תסתיים. להפועל יש את השוער הטוב בליגה, את רביעיית ההגנה הטובה בליגה, אולי אפילו את המאמן הכי טוב בליגה (לפחות באופן שבו ניכרת ההשפעה שלו על הקבוצה) ואלו בדיוק החומרים שמבטיחים לקבוצה את המקום בצמרת הגבוהה. הכי גבוהה? זה כבר משהו אחר.
הרצפה של הפועל גבוהה יותר מזו של בית"ר ירושלים ומכבי חיפה המפוזרות, מה לגבי התקרה? כדי לקחת אליפות צריך עוד קצת ממה שלהפועל יש פחות מיריבותיה. היא חסרה איכות בחלק הקדמי, אין לה את שחקני ההכרעה וספקי השערים הוודאיים שיש למכבי ת"א (דור פרץ), הפועל באר-שבע (איגור זלאטנוביץ') או בית"ר (עומר אצילי וירדן שועה), וחסר לה העומק שלהן. בזמן שבאר-שבע מעלה מהספסל כחילוף שלישי את חמודי כנעאן ומכבי חיפה מחזיקה על הספסל שחקני נבחרת, מי שנקרא ראשון לדגל באדום הוא עמית למקין. ייתכן בהחלט שכל מה שיש לאחרים ואין ללמקין הוא מוניטין שכבר פחות רלוונטי (כנעאן וירין לוי נראים אבודים), אבל כך או אחרת השמיכה ההתקפית של הפועל היא הקצרה מכולן. היא הקבוצה שהכי קשה לשבור, אבל גם זו שיהיה לה הכי קשה לשבור אחרות על פני עונה שלמה. היא עוד לא שם, אבל היא הכי קרובה שהייתה מאז 2011, וזו, כאמור, סיבה מספיק טובה לחגיגה.
