על יצחק שדה, מקים גדודי עבודה והפלמ"ח, גיבור מלחמת העצמאות ואגדה מהלכת בחייו, כתב בהערצה המשורר חיים גורי: "אהב אישה ועוד אישה ועוד אישה". על הרומנים מחוץ לנישואים של המקים, המפתח והקברניט הראשי של חברת הטכנולוגיה אנבידיה, לא יכתבו שורות פיוטיות כאלה.
אחרי שנחשפו הרומן שלו עם יזמת סינית בחברה סינגפורית הנחשדת בקשרי ריגול לטובת המשטר הסיני וקשריו עם עוד אישה או נשים בחברה עצמה, הוא הפך לשק חבטות של תקשורת נקמנית, לסמל לשחיתות קפיטליסטית בעיניהם של מטיפי המוסר המקצועיים בשמאל הרדיקלי ולשנוא נפשם של משקיעים מבוהלים, ששכחו את רווחי ההון של 35,000% שגרפו ממניות החברה (מניית אנבידיה קרובה לאבד כ-30% משווייה, לפי השער שנקבע ביום חמישי בבוקר במסחר המקדים לפתיחת הבורסות). לנוכח כל אלה, בתוספת הפאניקה האנטי-סינית השוררת בסוכנויות הביון והאכיפה האמריקאיות והחשש המשפטי הכבד של חברי דירקטוריון אנבידיה (נגד הואנג עצמו כבר הוגשו תביעות ראשונות, ורבות כמותן בדרך), הואנג נאלץ להתפטר בבושת פנים. על כך אמרו ברומא העתיקה: כך חולפת תהילת העולם.
אחת החברות הזרות החשובות בישראל. מרכז הפיתוח של אנבידיה
(אנבידיה)
בצדק חולפת? תרומתו של המוח המבריק של ג'נסן הואנג לאנושות לא תסולא בפז. אחרי עשרות שנים של מחקר, פיתוח והשקעה סיזיפית הגיעה החברה לייצור שבבים אינטליגנטיים חדשניים שאיפשרו את הפריצה הסוחפת של הבינה המלאכותית. מהפכת ה-AI נחשבת מכרעת בתולדות האדם לא פחות מהמהפכה התעשייתית. זאת נוסף על שורה ארוכה של המצאות ופתרונות המגולמים במערכות מחשוב החיוניות לחיינו עלי אדמות. מובן מאליו שלא הוא לבדו אחראי להישגים טכנולוגיים ומדעיים מסחררים אלה. רבבות עובדי אנבידיה בעולם ובישראל שותפים להישגים, אך חשיבותו של הקברניט אינה מוטלת בספק.
האם די בכך כדי לפטור אותו מאחריות להתנהלות אישית שאינה הולמת אדם במעמדו, בלשון המעטה? גדולי הפילוסופים חלוקים ביניהם בתשובות לשאלות טעונות ערכים אלה, הנעשות משמעותיות יותר ויותר לנוכח העושר האדיר שצוברים המנהלים גאוני הטכנולוגיה.
מבחינתה של ישראל, נפילתו של ג'נסן הואנג עלולה בהחלט לעכב לזמן לא קצר את תוכניות אנבידיה להשקעת ענק בקמפוס מחקר וייצור בצפון המדינה, אם לא גרוע מכך. אומרת אישיות טכנולוגית בכירה: "אנבידיה כבר קיבלה קרקע, שכרה אדריכלים ומהנדסים והחלה בעבודות שטח, אך הכל עדיין הפיך ולבטח נתון להחלטות המנכ"ל הבא". והוא, כמו בטרגדיות מאת ויליאם שייקספיר, בוחר להתנער מדרכו של קודמו.
המשבר לא חלף
משבר האקלים? איזה משבר? אם לשפוט לפי הוועידה הבין-לאומית ה-31 לשינויי האקלים בחסות האו"ם (COP31), הנערכת עכשיו באנטליה הטורקית, המשבר דועך בקול ענות חלושה. לוועידת COP21 בפריז ב-2015 התייצבו מדינאים בכירים ממאה מדינות, כולל ארה"ב, סין, צרפת, גרמניה, הודו, אינדונזיה ואף ישראל, לדיון חירום בסכנות ההתחממות הגלובלית. הדיונים הסוערים לוו בהפגנות ענק של צעירים נלהבים, שמחו נגד מה שנתפס בעיניהם כמדיניות מכוונת של סבסוד דלקים המזיקים לאקלים כדי להיטיב עם הבוחרים, במקום לייקר אותם ולעודד מעבר למקורות אנרגיה ירוקים ומתחדשים. בתוך כך הציפו מדעני אקלים את באי הוועידה בתרחישי אימה על מה שצפוי לקרות לציוויליזציה האנושית אם חלילה תתאפשר התחממות כדור הארץ ביותר מ-1.5 מעלות צלזיוס. אחרי מיקוח קשה הוסכם שכל מדינה שהשתתפה בוועידה תתחייב, מרצונה הטוב, לתרום למניעתו של האסון האקלימי באמצעות עידוד המעבר לאנרגיה מתחדשת ומיסוי כבד על שימוש בבנזין ובסולר.
כל זה נראה מנקודת המבט של ועידת אנטליה כעבר רחוק, אם לשפוט לפי מיעוט הכיסוי התקשורתי שלה, לפי המספר הקטן של ראשי מדינות המשתתפים בפתיחתה החגיגית (הנשיא טראמפ בכלל סבור שכל "הדיבורים על משבר אקלים והתחממות גלובלית" הם הונאה אחת גדולה) ולפי החומרים המדעיים שהוגשו למשתתפיה. את מחקריהם של מדעני האקלים החליפו איורים סטטיסטיים צבעוניים, שהמסר שלהם מטושטש ומנוכר. אולי מפני שהוא כה מלחיץ: ההתחייבויות מרצון של המדינות החתומות על הסכם פריז לצמצם את הפליטות של גזי החממה בכלל ודו-תחמוצת הפחמן בפרט לא מומשו ולא בלמו את המשבר.
הנה כמה עובדות קשות: מ-2005 עד 2021 (השנה האחרונה לפני פרוץ המלחמות באוקראינה, בעזה ובאיראן, אך כבר בעיצומם של השיבושים הכלכליים שחוללה מגפת הקורונה) גדלו הפליטות של גזי החממה ב-13% עד 16%, ולפי ממצאים חלקיים המשיכו לגדול לפחות עד 2024. השיפור העולמי ביעילות האנרגטית, הנמדדת בצריכת אנרגיה לכל יחידה של תוצר מקומי, הואט ל-1% בשנה בלבד, לעומת שיפור נדרש של 4% בשנה. השימוש בחשמל מזנק בשיעורים אסטרונומיים, עוד לפני שהובאו בחשבון ביקושים חדשים שמקורם בחוות שרתים ובמרכזי נתונים, בלי שההשלכות האקלימיות של הגידול הצפוי נחקרו לעומק. כדי להשיג את יעדי האקלים שהוסכמו בוועידות קודמות, כאמור, בלימת התחממות כדור הארץ מעבר ל-1.5 מעלות צלזיוס, צריך לצמצם עד 2030 את פליטת הפחמן לאוויר ב-60%. כדי למנוע התחממות של יותר מ-2 מעלות צלזיוס צריך לצמצם אותה ב-37%. זה כמובן לא יקרה, ולכן, בצר להם, פונים מחברי הדוחות והסקירות לאמצעי טכנולוגי שנחשב עד כה למדע בדיוני: סילוק מסיבי של פחמן מהאטמוספרה. אפשרי? לך דע.
ישראל לא שלחה נציגות לוועידת האקלים באנטליה, הן בשל התנגדות גורמי האבטחה והן בשל התנגדות המדינה המארחת. למרות זאת, מדעני אקלים, יזמים בתחומי האנרגיות המתחדשות ואנשי מקצוע במשרדי הממשלה ישתתפו בדיונים מרחוק. אי-אפשר בלעדיהם: אחרי תקופה לא קצרה של יובש טכנולוגי, ישראל הפכה למדינה מובילה במעבר לאנרגיית השמש. ב-2025 כ-16% מהחשמל בארץ הופקו ממתקנים סולריים, לעומת 7% בלבד במדינות דרום-מזרח אסיה, 8% בארה"ב ובאמריקה הלטינית, 11% בסין ו-12% באיחוד האירופי. היעד של ישראל, להגיע ל-31% מהפקת החשמל מהשמש, הוא השאפתני בעולם.
המחסום העיקרי בפני המעבר לאנרגיית השמש אינו מחיר הקילוואט-שעה, אלא מחסור חריף בפתרונות אגירה. אין טעם לייצר המון חשמל בשעות האור אם אי-אפשר לאגור אותו לשעות החשיכה. ישראל, מתברר, מובילה גם בתחום זה, עם הקמת מיזמים חדשניים לאגירת חשמל מסיבית בהיקפים לנפש חסרי תקדים וללא השוואה. את הדחיפה סיפקו הגאוגרפיה, היותה של ישראל אי מבודד בייצור חשמל, והמלחמות, המחייבות ביזור וגיוון מרביים במקורות האנרגיה. המעבר של ישראל מסולר לגז טבעי (75% מהחשמל יוצרו אשתקד מגז טבעי) הפחית בעשרות אחוזים את פליטות הפחמן.
אבל מי רוצה עכשיו ללמוד מישראל? כיוון הרוח של השיח בנושאי האנרגיה השתנה: המפגינות והמפגינים שדרשו בעבר ממקבלי ההחלטות בארצותיהם צעדים מיידיים ומרחיקי לכת לבלימת משבר האקלים, מפגינים כעת בהמוניהם נגד ייקור הדלק לסוגיו, שהוא האמצעי הבדוק לצינון הביקוש למקורות אנרגיה מזהמים. מארגני ההפגנות, בצרפת, בגרמניה ובאיטליה למשל, גאים בכך שהצליחו לכפות על הממשלות סבסוד של דלקים. "החטא הקפיטליסטי" הפך להישג סוציאליסטי. במקום סיסמאות הקוראות לשחרור העולם מ מדלק מזהם, עברו המפגינים לסיסמאות הקוראות לשחרר את פלסטין. נוח יותר, ולא עולה כסף.
הסיכום עגום: ועידת COP31 מבהירה שההסכמה הבין-לאומית על פעולה משותפת נגד פליטת פחמן, שהחזיקה מעמד בשני העשורים האחרונים, מתפרקת ושוקעת בתהומות של בורות כלכלית, אנוכיות של דור צעיר חדש, אלימות מלחמתית ושיח פוליטי שדוחק החוצה את המדע. תהליך ההתחממות יימשך וישבור את המחסומים שנראו כה מסוכנים לאנושות.
משבר האקלים לא חולף. חולפים רק הדיבורים עליו.
