אני מכירה את פרשת השבוע, פרשת תולדות, כבר שנים. כאלה פירושים עליה, עוד לא שמעתי. שני נאומים שנשמעו השבוע בכנס שליחי חב"ד העולמי האירו באור חדש את הפרשה, ובעצם את הסיפור שלנו.
אז בסיומו של שבוע פוליטי מורכב, שבוע שבו הכותרת היא בעצם "תגיד לי את מי אתה שונא יותר", אתם מוזמנים לנשום אוויר קצת אחר. זו לא בריחה מהאקטואליה, זו הבנה עמוקה יותר של המתרחש.
נתן שלנגר
*
יום ראשון בערב, אולם גדול בברוקלין, ניו-יורק, כ-7,000 שליחי חב"ד מכל העולם יחד עם אורחים וידידים, מתכנסים לטקס החגיגי שנועל את הכנס השנתי שלהם.
ילד בן 14 עולה לבמה. נתן שלנגר. אבא שלו, הרב אלי שלנגר הי"ד, נרצח לפני כמעט שנה בפיגוע בחוף בונדיי באוסטרליה, תוך כדי הדלקת נרות חנוכה לקהילה היהודית.
נתן הצעיר אך הבוגר, מתחיל בזיכרונות מאבא, שהיה שליח מסור לאסירים בכלא, לילדים בגן, לקשישים בבתי אבות, לאלפי אנשים שעליהם השפיע לטובה. "כשאבא פגש מישהו לראשונה, הוא היה מברך אותו בשלום כאילו זה חבר ותיק. אבל כעבור כמה דקות, כשהוא נפרד ממנו, הם כבר באמת היו חברים ותיקים. כזה הוא היה. אני זוכר שאבא לקח אותי איתו לחלק מצות לפני פסח, בית אחרי בית. הייתי בן עשר. ראיתי שהיו בתים בלי מזוזה, והחלטתי לשנות את זה. גייסתי כסף, ואז ביחד עם אבא קבענו 120 מזוזות חדשות על דלתות של בתים יהודיים. אני זוכר שבסוף המבצע הזה, אבא אמר עליי שאני לא רק בן של שליח, אני שליח בעצמי. באותו זמן לא בדיוק הבנתי מה הוא אומר. אבא, עכשיו אני חושב שאני מבין".
ואז הוא עבר לפרשה. פרשת תולדות היא פרשה חשובה של חילופי דורות. אברהם אבינו נפטר, יצחק אבינו ממשיך. בלי יצחק, הסיפור של אברהם יפסיק.
"פרשת השבוע מספרת על הבארות בארץ ישראל. אחרי שאברהם נפטר, הפלשתים סתמו את הבארות שהוא חפר. אז יצחק חפר שוב, והתורה אומרת דבר מרתק: יצחק נותן לבארות את אותם שמות שאברהם נתן. למה זה משנה? יצחק היה יכול לתת שמות חדשים. אבל לא, הוא רצה להמשיך את מה שאביו התחיל. הוא שמר את אותם שמות. אני חושב שיש כאן מסר לכולנו. לכל אחד יש שליחות מיוחדת, אבל אנחנו ממשיכים את העבודה של הדורות הקודמים. זה מה שאבא לימד אותי.
"תורת החסידות מלמדת אותנו דבר חשוב על חפירת בארות. כשאתה חופר באר, המים כבר שם. אתה לא יוצר מים. אתה רק צריך לחפור עד שתגיע אליהם. הם מחכים. וזה מה ששליח של חב"ד עושה. המים הם החיים, הם הנשמה שלנו. כל אחד שאנחנו פוגשים יש נשמה בתוכו. לפעמים קל לראות אותה, ולפעמים צריך לחפור עמוק יותר, אבל הנשמה תמיד שם. העבודה שלנו היא לעזור להוציא אותה החוצה. זה מה שאבא ואני עשינו כשחילקנו מצות וכשקבענו מזוזות. זה מה שאתם השליחים עושים בכל העולם, בכל יום זה מה שתעשו גם כשתדליקו חנוכיות גדולות בחנוכה מול מאות אלפי אנשים. אתם תעזרו לנשמה שבפנים לצאת".
עד לרגע זה, נתן לא דיבר על הפיגוע. אברהם ויצחק התמודדו עם שונאים שהפריעו לעם היהודי, וגם אבא שלו. "אבא שלי הקדיש את חייו לחפירת בארות, ולפעמים, כמו בפרשה, יש אויבים שמנסים לסתום אותן. בחנוכה האחרון על החוף בבונדיי באוסטרליה, הם ניסו להפסיק את משימת חייו של אבא. אני זוכר שהוא תמיד אמר: 'כשתוקפים אותנו – תהיו יותר יהודים בפומבי, תביאו יותר יהדות לעולם'. הם לא יכולים לעצור את השליחות הזו לעולם, כי הבארות האלה עוד שם, ויש עוד כל כך הרבה יהודים שמחכים לנו. זה מה שיצחק עשה אחרי שאברהם נפטר. הוא לא התייאש. הוא הלך וחפר את הבארות שוב. וזה מה שגם אני רוצה לעשות. זה מה שאני לוקח מהפרשה, זה מה שאני לוקח מאבא. אברהם חפר, יצחק חפר שוב, ואנחנו נמשיך לחפור, עד לגאולה השלמה. אבא, אני אמשיך לחפור, בשמך".
אולם שלם, 7,000 איש, נעמד על הרגליים ומחא כפיים.
*
הערב המשיך. יו"ר כינוס השליחים, הרב מנדי קוטלרסקי, הציג על הבמה את האתגרים החדשים ואת התוכניות המעשיות, במבט חובק עולם. זו הייתה תזכורת לכמה הסיפור שלנו גדול, מחייב, מרגש: מהמאבק באנטישמיות בקמפוסים בארה"ב, לסיוע השוטף ליהודי אוקראינה ורוסיה, ועד לחינוך יהודי בגיל הרך או טיפול בקשישים, גם בקהילות הרחוקות ביותר.
אבל אז הוזמן נואם הכבוד, שגריר ישראל בארה"ב, ד"ר יחיאל לייטר. התואר שלו כמובן אינו רק שגריר. הוא גם אבא של רס"ן משה לייטר שנפל בעזה, ושל נריה לייטר שנפצע קשה בפיגוע. הוא דיבר על האור והצדק של ישראל מול החושך והצביעות בעולם, סיפר על מאבקיו בכל הזירות, וגם ביקש להעביר מסר מבנו משה.
אחרי שהאלפים בקהל שמעו בן שמקבל כוחות מאביו, הם שמעו אב שמקבל כוחות מבנו. ושני המסרים לא יכולים להישאר באולם הסגור. הם רלוונטיים לכולנו. בשבוע שבו הפרשה מדברת על חילופי דורות, מאברהם ליצחק ליעקב, יחיאל לייטר סיפר: "כשמשה התחיל את הטירונות, האימונים היו מפרכים. הוא חזר הביתה לפני שבת אחרי שעות בשטח. שאלתי אותו איך הוא מחזיק את המשא על הכתפיים, איך לא כבד לו, והוא ענה: אבא, פיתחתי פטנט. שאלתי: מה הפטנט שלך, משה? והוא ענה: זה פשוט מאוד. אני מוסיף משקל. אמרתי לו: משה, שאלתי אותך שאלה רצינית. והוא ענה: אבא, אני רציני. אני מוסיף למשקל את התקוות, התפילות והחלומות של כל הסבים והסבתות שלי. אני שם אותם על הכתפיים, ואז אני יכול לשאת כל משקל על הגב!".
היה אפשר כמעט לשמוע את ה"וואו" בקהל, אבל הוא המשיך מיד לבקשה מעשית: "אני מבקש מכל השליחים באולם, שגם הם שגרירים, תוסיפו עוד למשא שעל כתפיכם. אתם כבר נושאים משקל רב, גם עבור יהודים שעדיין לא נושאים משקל יהודי מספיק על גבם. כדי לעמוד בניסיונות, גם בדור שלנו, בדרך לעולם טוב יותר, כל אחד מאיתנו צריך להוסיף עוד למשא שעל כתפיו".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאבְרָהָם אבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָארֶץ" (ההבטחה האלוקית ליצחק אבינו בפרשת השבוע, פרשת תולדות)
