בתוך ההלם שאחז בנוכחים בטרקלין שאגאל בכנסת נולדה שמועה שמיד עשתה לה כנפיים: נתניהו הכין לאירוע שני נאומים – אחד מפויס, חגיגי, ברוח הטקס, ושני מר ורעיל. שרה כפתה עליו את הנאום השני. בלי קשר לעובדות, השמועה העידה על משאלת לב כמוסה, רוחשת טוב, שכמו נלקחה מאגדת כיפה אדומה של האחים גרים: אם רק תשחררו את האיש משיניו של הזאב הגדול והרע תתגלה לכם שוב סבתא בכל הדרה. שרה האשמה תמיד.
לא. השד שאתם מתריסים נגדו נמצא בתוך נתניהו. שרה שמדברת מתוכו, בובת הפיתום שלו, הרבה יותר שתלטנית משרה שלצידו. היא הייתה שם גם בעבר, הגיחה ונעלמה, אבל הוותק בשלטון, השחיקה, בעיות הבריאות, צבר הכישלונות, שיחררו את הסוגרים. הוא הפך לטרגדיה שייקספירית, בן דמותם של המלך ליר וריצ'רד השלישי. "אני בכל זאת מלך, רבותיי", זעק ליר במר ליבו. "האם אתם יודעים את זה?"
הנאום היה אקט של סיום יותר מאשר קריאה לקרב. טרקלין שאגאל, השבוע
(Ronen Zvulun, REUTERS)
ריח הבגידה נישא באוויר. "אתה תחשוד בחבריך כבוגדים כל ימי חייך", מטיחה מרגרט, המלכה, באוזני ריצ'רד. "אתה תיקח בוגדים מושבעים לידידיך הקרובים ביותר".
מרגרט תאצ'ר דיברה כמו נתניהו במהלך שקיעתה. ההידרדרות יכולה הייתה להימשך עוד ועוד, אלמלא קמו שרי מפלגתה והבהירו לה שהיא חייבת ללכת; ריצ'רד ניקסון פעל ודיבר כמוהו במהלך שקיעתו. באו ראשי מפלגתו בקונגרס והבהירו לו שאם לא יתפטר יודח; בן-גוריון ניהל מאבק הרסני, תלוש מסדר היום האמיתי של המדינה. צמרת מפלגתו הקיאה אותו מתוכה. בכל המקרים האלה פוליטיקאים בינוניים, אפורים, התאגדו כדי להחזיר את המערכת לאיזון, לשפיות. התהליך היה אכזרי, קשה, אבל הכרחי. כבונוס, הוא איפשר להם לסיים את חייהם כשהם מפויסים עם עצמם ועם עמם.
נאום נתניהו היה אקט של סיום יותר מאשר קריאה לקרב. חשבתי על העוזר המסכן, אחד האוריכים בלשכה, שקיבל פקודה למצוא ציטוטים מפלילים על כל אחד מ-17 הערבים בשתי סיעות המיעוטים. אני מניח שביקש עזרה מ-AI. לא חשוב מתי, לא חשוב באיזה הקשר, כתב. רק תביא; הבוס יהיה מבסוט. נתניהו, נכון יותר השרה שבתוכו, ידע שאין דרך להפריד בין הבוחרים לנבחרים. מי שקורא למנסור עבאס או לאחמד טיבי תומך טרור קורא כך לבוחריהם. מה גם שנתניהו ביקש את תמיכתם אחרי שאמרו את המשפטים הנוראים שהוא מצטט. אין טרור רטרואקטיבי.
איזנקוט האזין בהתחלה לנאום בפנים קפואות. בהמשך נפתחו שפתיו לחיוך דק, החיוך שמרעיף צופה קר מזג מול הצגה מביכה. נזכרתי באריק שרון, שנהג ללעוג לביבי המזיע. שרון פירש הזעה כעדות לחולשה, לבהלה, להססנות. נתניהו פתר את הבעיה באמצעים רפואיים פלוס איפור פלוס טישו. לא יראו אותו מזיע יותר.
חשבתי שכל אחד מראשי הגוש המתנגד לנתניהו מילא את התפקיד שיועד לו: איזנקוט, שהתאפק, כיאה למעמדו של מי שמבקש להיות ראש ממשלה; גולן, שיצא במחאה; בנט, שהפסיק את נתניהו בשתי קריאות ביניים ממוקדות, נוקבות; עבאס, ששמר את נקמתו להמשך הערב, כשנידב לשדרי ערוץ 12 את הסיפור שהתכוון לספר לוועדת החקירה שלא קמה. הסיפור שלו התרחש בבלפור, ב-2021. נתניהו, שביקש להבטיח את תמיכתו של עבאס, גייס לעזרתו את המסרים המרגיעים שקיבל מיחיא סינוואר. "אני והוא מבינים אחד את השני", אמר. משולש רומנטי: שני בעלי ברית, נתניהו וסינוואר, ואיתם שלישי, מנסור עבאס. מי כאן הפטריוט ומי תומך טרור.
למחרת, יום רביעי, אמור היה רונן מנליס, יד ימינו של איזנקוט, להיפגש עם עורך הדין ראבילו, נציגו של נתניהו: פגישה לשום מקום. לאחר נאום ההסתה, איזנקוט ביטל אותה. הוא נהג בשכל, כאקט של מנהיגות. זה לא הפריע לנתניהו לשוב ולדבר על אחדות. האיש שנאם בטרקלין לא היה אני, אמר בעצם. זאת הייתה השרה שבתוכי.
האמת היא שניתן להרכיב ממשלת אחדות בלי קושי. כל מה שצריך הוא שנתניהו יסכים להיעדר ממנה: הוא הפקק, הוא המחסום. ברגע שיפרוש הלחץ הציבורי יאלץ את איזנקוט, בנט וליברמן בגוש השינוי ואת יורשי נתניהו בליכוד להיכנס למשא ומתן מואץ על הקמת ממשלה משותפת. על הנייר, זאת תהיה ממשלה יציבה – 67 מנדטים. החרדים יצטרפו, במחיר מוזל. בפועל זאת תהיה ממשלת שיתוק כושלת, אבל הנשיא יברך והעם יאהב, עד שלא.
נתניהו, נכון לעכשיו, לא מתכוון לפתוח את הפקק.
תרחישי אימה
ערב הבחירות, במהלכן ואחריהן, הארץ התמלאה בתרחישי אימה: נתניהו יפתח במלחמה שתמנע בחירות, תומכיו ישבשו את מהלכן, הכנסת לא תכונס, אוחנה יסרב לפנות את כיסאו, מלחמה תסכל את הקמת הממשלה. חלק מהתרחישים התפרסמו כאן. בינתיים, אף לא אחד מהם התממש בפועל. אין סיכול בחירות, רק הסתה מעל במות וגרירת רגליים בלשכות. הניסיון לפסול את הבחירות בעזרת המשטרה והשב"כ היה חובבני, על גבול הפתטי - חזרה גמלונית על נאום הערבים נוהרים במארס 2015. הוא פגע במה שנותר מאמינות המפכ"ל וראש השב"כ.
בכל זאת, נעשה נזק: השלטון ושלוחותיו בתקשורת פתחו בקמפיין לדה-לגיטימציה של ערבים באשר הם. כל עוד הנוכחות שלהם בפוליטיקה זניחה היא נסבלת; ברגע שהיא גדלה היא הופכת לתומכת טרור.
תרחישי האימה טרם מתו. הנאום המשתלח בכנסת ביום שלישי ושורה של התבטאויות מפי נתניהו שנועדו לגרות את איראן לפעולה צבאית, שיכנעו את איזנקוט שנתניהו מסוגל לכל מהלך, לכל תעלול שישאיר אותו בשלטון. החוק מחייב את ראש הממשלה לתדרך את ראש האופוזיציה, אבל בתקופה הנוכחית, כשהרוב בכנסת לעומתי לממשלה, אין ראש אופוזיציה. נמען נוסף לפיקוח פרלמנטרי הוא ראש ועדת החוץ והביטחון: המאמץ שהשקיעו אוחנה ונתניהו בדחיית בחירתו של ליברמן לראש הוועדה החריף את החשד שהנה, נתניהו דוחף לפעולת בזק באיראן, מיותרת ופוליטית.
מעל לכל הטיעונים החשובים האלה ריחפה שאלה לא פחות חשובה: מה חושב הרמטכ"ל, איל זמיר, על תוכניות המלחמה של נתניהו ועל עיתוי המימוש שלהן. משבר האמון בין השניים כבד. העובדה שהמזכיר הצבאי החדש של נתניהו, האלוף גיא מרקיזנו, הוא מינוי פוליטי שהרמטכ"ל לא אהב מוסיפה על המתח. עכשיו, כשהבחירות בישראל ובאמריקה מאחורינו, הכוח של זמיר למנוע מהלכים שהוא מתנגד להם נחלש מאוד.
איזנקוט פתח בקמפיין חריף שנועד לכפות על נתניהו להכניס אותו לתמונת המצב מול איראן. הוא הציג את נתניהו כבלתי כשיר וכמי שמפר את חובתו החוקית. לאחר יום של התעלמות, נתניהו התעשת והזמין אותו לפגישה. עכשיו הדילמה היא של איזנקוט: מה לעשות במידע שקיבל. מותר להניח, שאיזנקוט חשב בדרך על תדריך ראש הממשלה הבא: יהיה נחמד אם הוא, איזנקוט, יהיה בצד המתדרך, ונתניהו בצד המתודרך.
אם אתה צריך
שמיכת גוש השינוי קצרה: 48 מנדטים. לא פלא שכל אחד מהראשים מושך אותה לכיוון שלו. הדמוקרטים הודיעו השבוע על הגשת 17 הצעות חוק, חלק מהן מקשות מאוד על החרדים. ליברמן משוכנע שהמהלך יקשה על הכנסת החרדים לקואליציה; הדמוקרטים משוכנעים שלהפך, המהלך יבהיר להם מה יחטפו אם לא יצטרפו. בנט הודיע על הגשה של חוק ברית המשרתים, שוט נוסף שמונף מול החרדים. איזנקוט ניהל את המגעים שלו מתחת לרדאר, בלי ליידע את שותפיו העתידיים.
"אמרתי לאיזנקוט", אמר לי ליברמן השבוע, "אם אתה צריך אותי אני בא". אמר וצחק - את המשפט ההיסטורי הזה אמר רחבעם זאבי, גנדי, לשני חבריו, הרוצחים בפרשת הרצח הכפול. לכאורה ליברמן, מרגע שהסיר את הווטו שלו לגבי שיתוף החרדים, היה צריך להיות המוביל במשא-ומתן עם יהדות התורה. כך גם התייחסו אליו החרדים שפגש בפרסה, המבואה מאחורי אולם המליאה בכנסת. בפועל הוא יושב על היציע.
"יש כאן הזדמנות להיפטר מביבי", אמר לי. "אי-אפשר להיפטר ממנו משמאל - אך ורק מימין. קואליציה עם הערבים תחזק אותו ותשמר את הגוש שלו. קואליציה עם החרדים תפרק את גוש הימין. על הדרך ייחלש הפילוג בחברה הישראלית".
האם איזנקוט חושב כמוך? שאלתי.
"גם גדי חושב שזאת הדרך הכי טובה", אמר. "החרדים רוצים לגמור הסכם. בסירוב שלהם להמליץ על נתניהו הם שילמו דמי רצינות".
נפגשת עם יעקב אשר, אמרתי.
"הפגישה נמשכה בדיוק דקה", אמר. "החדר שלו בכנסת הוא מול החדר שלי".
מה אתה חושב, שאלתי, על הנכונות של מנסור עבאס וחבריו לקבל את ארבעת התנאים של איזנקוט?
"אני מפקפק אם יוכל להסכים", אמר. "בכל מקרה, כרגע הוא לא רלוונטי". אולי אני שבוי במשאלת לב, אבל נדמה לי שהווטו על עבאס התרכך.
האם אתה תוכל להעביר חוק גיוס שיהיה מקובל גם על החרדים, גם על מפלגות השינוי וגם על בג"צ? שאלתי.
"אני חושב שכן", אמר, "אבל לא אני עובד על זה. גדי לקח שלושה אנשים מנוסים. זאת העבודה שלהם".
ביום שני ייבחר ליברמן לראש ועדת החוץ והביטחון. "סוף-סוף אני אראה את מתווה ביסמוט", אמר לי. "איש לא ראה את זה עד היום".
יאיר גולן מבקש להגיע לאותה מטרה בנסיעה לכיוון הפוך. "גדי צריך לנטוש את עמדת המפשר והמחבר, וצריך לעבור לעמדת הובלה", אמר לי. "פישור זה לא המקצוע שלו. יש לו 48 מנדטים. יש נכונות של רע"מ והמשותפת לתמוך מבחוץ. כל יום נוסף של שלטון נתניהו מסכן את מדינת ישראל. הוא חייב להקים ממשלה מה שיותר מהר".
ליברמן, אמרתי לו, מזהיר שקואליציה שתישען על הערבים תהיה קצרת ימים.
"אני לא קונה את זה", אמר גולן. "החרדים יהיו החוליה החלשה. גם לא אצה להם על הדרך: הם יעלו את המחיר עוד ועוד. אני מכיר את יעקב אשר מהתקופה שהייתי אלוף פיקוד העורף. אני מעריך אותו, אבל אסור להשאיר את גורל הממשלה בידיו.
"ההנחה שלי היא שאחרי שנקים ממשלה, יהדות התורה תגיע ואחריה ש"ס. הזמן קריטי. צריך לפעול מהר ולהראות שינוי".
האם הדמוקרטים יעמדו בראש הוועדה שאמורה לבטל את חוקי ההפיכה המשטרי? שאלתי.
"בבוקר היינו פסימיים", אמר. "לצהריים הגענו אופטימיים יותר. אנחנו רוצים לבטל מיד ארבעה חוקים שעומדים להיכנס לתוקף: ביטול מעמד היועמ"שית, הוועדה למינוי שופטים, חוק התקשורת וחוק מח"ש".
לא כל השותפים שלך נלהבים לביטול, אמרתי.
"קודם נמנע את הנזק", אמר. "אחר כך נראה מה אפשר לתקן. בסך הכל יש סביב ארבעת החוקים האלה קונצנזוס".
האם תתמכו בבחירה מיידית של השופט אלרון למבקר המדינה? שאלתי.
"אנחנו רוצים לפתוח את הבחירות מחדש. אין שום דחיפות. אבל זה לא מסוג הנושאים שעליהם אני מוכן להיהרג".
איזנקוט מחפש דרך ביניים שכל שותפיו יוכלו לחיות איתה. הוא שותף לתחושת הבהילות של גולן ושותף לאופציה החרדית שאליה חותר ליברמן. אם אני מבין אותו נכון, הוא היה רוצה להקים ממשלה בתוך שבועיים, עם יהדות התורה, אולי גם עם רע"מ. אם זה לא הולך אז ממשלה צרה, ממשלת 48.
ההצהרות של השותפים בגוש מדאיגות אותו. הוא מרגיש שהוא בחירום - הם בסתלבט, בפנאן. הדיון במרחבי הסכמה בתוך הגוש לגמרי נורמלי, אבל הזמנים לא נורמליים. אם אנחנו לא מחליפים את נתניהו הכי מהר שאפשר ייצא ששיקרנו כשאמרנו שהוא סכנה מיידית למדינת ישראל.
גבינה שוויצרית
טריטה פרסי הוא אקדמאי איראני-שבדי-אמריקאי, מייסד המועצה הלאומית האמריקאית-איראנית. במערכות ביון מערביות הוא נחשב לפרשן מוסמך של ההנהגה האיראנית, נכון יותר, לשופר שלה לדעת הקהל במערב. לפני ימים אחדים הוא כתב מאמר שבו תיאר שלושה תרחישים אפשריים: מלחמה, שלום וסטטוס-קוו שכולו גבינה שוויצרית.
"אם טראמפ לא ייצא למלחמה בשלושת השבועות הבאים", כתב, "אני מניח שהסיכויים לכך יפחתו. טראמפ יתמודד עם שני בתי קונגרס עוינים למלחמה, תחת רוב דמוקרטי, מרחב תמרון צר, מזכיר מלחמה בצרות וראש ממשלה חדש בישראל שפחות אובססיבי בנושא האיראני ופחות מיומן בתמרון הפוליטיקה האמריקאית.
"בתרחיש הגבינה השוויצרית, המצור הכלכלי על איראן יישאר רק על הנייר. טראמפ יטען שהמצור נמשך אבל במציאות הוא יתפוגג. כך גם הסנקציות. אמריקה תוכל לטעון שהן קיימות, אבל איראן לא תצטרך לצאת בגללן למלחמה. ההשקעות של מדינות מאסיה ואירופה יתחדשו. זה התרחיש היחיד שיכול לעבוד.
"עדיף הסכם שלום שיפתח את איראן לחברות אמריקאיות, ייצב את האזור וישרת טוב יותר את האינטרסים האמריקאיים. אבל טראמפ לא מסוגל להודות בתבוסה, חושש מדימוי של מפסידן, חסר סבלנות מול דיפלומטיה מסובכת ואובססיבי בהתנגדות שלו להסכם הגרעין של אובמה. הממשלה באיראן לא תניח לו לצאת מנצח. סביר לכן שיבחר בגבינה שוויצרית: היא תעלה לו פחות".
אפשר להבין מדוע המשטר האיראני מנסה למכור לאמריקאים גבינה שוויצרית. הבעיה היא שלישראל הסידור הזה משאיר רק את החורים. אין בו פתרון לבעיית הגרעין ולא לבעיית הפרוקסים. איראן לא חותמת על כלום ולא מתחייבת לכלום. ישראל נשארת לבד.
איזנקוט אולי יהיה פחות אובססיבי מנתניהו בנושא האיראני אבל לא פחות מודאג. הממשלה היוצאת משאירה לממשלה שתקום אחריה אדמה חרוכה.
