בסצנה הראשונה של סרט האנימציה המהולל כבר עכשיו, "יער פרא", ילד קופץ ממרפסת אל מותו. בערך בסצנה השלישית, תינוק נחטף לעיני אחותו המזועזעת על ידי עורבים, בהעתקה בוטה מ"הציפורים" של היצ'קוק. לא ברור לי כמה אפלה חוו יוצרי הסרט בחייהם, אבל אני די בטוח שהם רוצים שאתם תחשבו שהם "אפלים ומגניבים כאלה".
"יער פרא" הוא מהסרטים שנושאים בגאווה את התו "תיזהרו! זה לא סרט לילדים קטנים!! אל תעזו להכניס אותם לפה או שיהיו להם סיוטים!" כל הגישה המתלהבת מעצמה הזאת הזכירה לי את הזחיחות של אחים גדולים ומעצבנים שמתעליינים על אחיהם הקטנים.
זה הסרט החדש של לייקה, אולפן הבוטיק מאורגון שמתמחה במעשיות ילדים מפחידות, בעבודת יד – מילולית: סרטיו נעשים באנימציית סטופ-מושן. כאן הגיבורה יוצאת לחפש את אחיה התינוק ביער קסום, פוגשת שלל יצורים מופלאים לכאורה, ומוצאת את עצמה בלב מלחמת אזרחים מול מלכה/מכשפה מרשעת. כל תפנית צפויה מקילומטרים. במקום רעיונות חדשים, הסרט מספק גופות: ילדים מתים, אזרחים מתים, דמויות משנה מקריבות את חייהן ומתות. בישראל שאחרי 7 באוקטובר, הניסיון הזה לסחוט רגש נראה לי ריקני, גנרי ומגעיל. אבהיר: גם בסרטי ילדים יש מקום למוות ולזוועות. אבל כשהסרט משתמש במוות כדי להכריז "אנחנו בעצם למבוגרים!", אני לא שם.
ויזואלית, הסרט אכן יפה, והבמאי טראוויס נייט, מנכ"ל לייקה, יודע לצייר מראות מרהיבים. אבל החריגות האמיתית של סרטי האולפן הקודמים, כמו "קורליין", "פארנורמן" ו"מיסטר לינק", חסרה לי כאן. המסקנה: גם לבוש היפסטרי וסרטים "מקוריים" שאינם כאלה יכולים להפוך לסוג של מדים.





