נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עדיין מדבר על הסכם עם איראן, במקביל לאיומים לחזרה למלחמה. מנגד, בטהרן פועלים בשני מסלולים: מעלים את גובה ההימור מול ארצות הברית באמצעות איומים על בכירי הממשל, ניסיונות לפגוע במטרות אמריקניות במפרץ והמשך החיכוך הצבאי באזור; ובמקביל מנהלים מאמץ מואץ לשיקום יכולות הגרעין והטילים שנפגעו במלחמה, תוך העברת תשתיות הייצור למתקנים תת-קרקעיים ולאתרים מוגנים.
האיראנים מבינים שכבר לא מספיק לשקם את מה שנפגע. עכשיו הם מנסים להבטיח שבמערכה הבאה יהיה קשה הרבה יותר לפגוע ביכולות האלה.
כרגע הכוננות בישראל גבוהה, אבל אינה בשיאה. לוח הזמנים הוא מסיום הפסגה של טראמפ עד לחודש הבא בעת השבעת הקונגרס, ולכן לוח הזמנים מוגבל להתחלה ולסיום המלחמה, שכאמור לא ניתן לחזות את מועדה.
זה לב הבעיה שמעסיקה את מערכת הביטחון בישראל: ככל שאיראן מצליחה להעמיק את מתקניה, להגן על מערכי הייצור, ולהעביר יכולות רגישות למרחבים מוגנים, כך מצטמצמת היכולת לפגוע בהם בעתיד. אחת המטרות של תקיפה נוספת משותפת היא להחזיר את איראן לשולחן המשא ומתן מעמדת חולשה, ולנסות להשיג תנאים טובים יותר בסוגיית הגרעין.
תקיפה מהאוויר לא תפיל את המשטר, אבל פעולה צבאית עשויה לקנות זמן, לעכב את שיקום מערך הטילים, ולהגביר את הלחץ על המשטר, בתקווה שהמשבר הכלכלי, הפגיעה הצבאית והלחץ מבית יחלישו אותו ואולי אף יובילו לקריסתו. אלא שאין ערובה לכך שתקיפה נוספת תביא לתוצאה הזאת, ובינתיים האיראנים ממשיכים לעבוד.
פגיעה אחת יכולה לשנות הכל
לצד המרוץ האיראני לחסינות, גובר גם החיכוך הישיר עם ארצות הברית. האיומים על בכירי ממשל טראמפ, העברתם של חלקם למתקנים צבאיים מאובטחים, הדיווחים המודיעיניים על אפשרות לשימוש בנשק כימי או רדיולוגי והתקיפות לעבר יעדים אמריקניים במפרץ יוצרים מציאות מסוכנת. חלק מהמידע עדיין שנוי במחלוקת, אבל עצם ריבוי האירועים והאיומים מחייב היערכות.
כאן נמצא אחד התרחישים המטרידים ביותר: גם אם טראמפ ונתניהו אינם מתכננים לפתוח במערכה מחר בבוקר, האיראנים עלולים לגרור את שתי המדינות אליה. פגיעה מוצלחת אחת בבכיר אמריקני, בכוחות צבא ארצות הברית או ביעד ישראלי, עלולה לשנות בתוך שעות את תמונת המצב. לא כל ניסיון תקיפה יוביל בהכרח למלחמה, אבל ככל שמספר האירועים גדל, כך גובר הסיכון לאירוע שיחייב תגובה צבאית משמעותית.
בישראל מודעים היטב לאפשרות הזאת. ביקורו של ראש המוסד רומן גופמן בוושינגטון והמודיעין העדכני שהציג לאמריקנים ממחישים את החשיבות שמייחסת מערכת הביטחון לאיום האיראני. גופמן פועל לקידום האפשרות של תקיפה משותפת, מתוך תפיסה שלפיה חלון ההזדמנויות לפגיעה משמעותית ביכולות האיראניות אינו בלתי מוגבל.
מבחינת ישראל, הזמן לא בהכרח פועל לטובתה. ככל שאיראן תצליח לשקם את מערכי הייצור ולהגן עליהם, כך יהיה קשה יותר לפגוע בהם במערכה הבאה. החשש בירושלים הוא שאם טראמפ יחליט לוותר על התקיפה ולהסתפק בהסכם, ישראל תישאר לבדה מול המרוץ האיראני לייצור פצצה גרעינית ולשיקום מערך הטילים. הסכם שלא ייתן מענה אמיתי לשתי היכולות האלה עלול לדחות את העימות, אך לא להסיר את האיום.
התיאום הצבאי בין ישראל לארה"ב הדוק, כפי שבא לידי ביטוי גם בביקור מפקד פיקוד המרכז האמריקי בראד קופר בישראל שלשום. גם תרגילי חיל האוויר, ובהם אימוני תדלוק לטווחים ארוכים, משקפים את הצורך לשמר כשירות מבצעית מול יעד מרוחק. אבל תיאום מודיעיני ומבצעי, הדוק ככל שיהיה, אינו מבטיח החלטה משותפת לצאת למלחמה.
כאן נמצא סימן השאלה הגדול: האם טראמפ יבחר להפעיל כוח כדי לכפות על איראן תנאים חדשים, או שיעדיף למצות את המשא ומתן ולנסות להגיע להסכם. אלא שגם בצמרת מערכת הביטחון היו חילוקי דעות לגבי העיתוי. כפי שפרסמתי, כחודש לפני הבחירות בישראל, כאשר טראמפ יזם היערכות לתקיפה משותפת, הרמטכ"ל אייל זמיר התנגד ליציאה למערכה בעיתוי הזה כדי לא לפגוע בבחירות, בעוד שראש המוסד, גופמן, תמך בניצול ההזדמנות. עמדתו הייתה שלא בטוח שתחזור האפשרות לפעול יחד עם האמריקנים בתנאים כאלה. לגבי הצורך בפעולה אין מחלוקת ביניהם. השאלה היא העיתוי.
ההחלטה בידיים של טראמפ
זו הדילמה המרכזית של נתניהו. החשש בירושלים הוא שאם טראמפ יבחר לוותר על תקיפה ולהסתפק בהסכם שלא ייתן מענה מספק, ישראל תישאר להתמודד עם איראן שממשיכה לשקם את תעשיית הטילים שלה ולשמר יכולות גרעיניות מסוכנות. מנגד, תקיפה ישראלית ללא השתתפות אמריקנית תהיה כרוכה במורכבות מבצעית ובסיכונים שונים לגמרי.
לכך צריך להוסיף גם את האפשרות של התרחבות הלחימה לזירות נוספות. חיזבאללה ממשיך לנסות לשקם את יכולותיו, וישראל פועלת נגד תשתיותיו וניסיונות ההתחמשות שלו בלבנון. מערכה נוספת מול איראן עלולה להתפתח לעימות רב-זירתי, שבו לא ניתן יהיה להתמקד רק במתקני הגרעין והטילים האיראניים.
לכן השאלה אינה רק אם תהיה תקיפה, אלא מה מבקשים להשיג באמצעותה ומה יקרה ביום שאחריה. האם איראן תחזור למשא ומתן מעמדת חולשה? האם תוכנית הגרעין תיעצר לאורך זמן? האם ניתן יהיה למנוע את שיקום מערכי הטילים, והאם הלחץ הצבאי והכלכלי יביא לשינוי בהתנהלות המשטר?
בסופו של דבר, ישראל וארצות הברית מתואמות בהערכת האיום ובהיערכות הצבאית, אבל ההחלטה על השלב הבא נמצאת בראש ובראשונה בידיו של טראמפ. הוא יכול לבחור להפעיל כוח כדי לשנות את תנאי המשא ומתן, או להמשיך בניסיון להגיע להסכם. אלא שבזמן שההחלטה מתעכבת, האיראנים משקמים, מתחמשים, ומנסים להבטיח שבמערכה הבאה יהיה קשה יותר להגיע אל היכולות שהם בונים מחדש.
מבחינת ישראל, זה המרוץ האמיתי מול הזמן: למנוע מצב שבו הניסיון למצות את הדיפלומטיה יאפשר לאיראן להשלים את המעבר לחסינות צבאית. השאלה אינה רק מתי תיפתח המערכה הבאה, אלא האם כשההחלטה תתקבל עדיין ניתן יהיה להשיג בה את התוצאה הנדרשת.






