כשאנו רוצים להניע אנשים לחשיבה יצירתית, אנו מעודדים אותם "לחשוב מחוץ לקופסה", ישנם אחרים שיאמרו פשוט "להגדיל את הקופסה". אך במציאות שבה בכל שנה ישנם עשרות אלפי זוגות צעירים מחוסרי דיור, כל רעידה קלה באדמה עלולה להותיר אלפי משפחות ללא קורת גג וכל צבע אדום גורם לעשרות אלפי ילדים ומבוגרים לחרדות - הגיע הזמן פשוט לזרוק את הקופסה.
הקופסה היא הדפוסים הבירוקרטיים שעליהם גדלנו וחונכנו, ונדמה כי אין בילתם.
גם כשאנו מנסים לשנות ולעשות רפורמה כלשהי, אנחנו משתמשים באותם דפוסי התנהגות - רק העטיפה משתנה, בין שמדובר במחיר למשתכן, קרקע משלימה ועוד. הכול עוד מאותו הדבר.
תפיסה שמציבה את הכלכלה בחוד החנית ותולה את התקווה במדינה, במקרה הטוב תשאיר מתחמים שלמים ללא מענה, ובמקרים גרועים תאפשר רק חינוך ביתי, כי לא תינתן אפשרות לצורכי ציבור ראויים.
רק תפיסה חדשה, כלים שעוד לא ניסינו וחשיבה בערוצים שונים משהיו עד עתה, רק הם יועילו להעניק לנו תוצאה שונה מזו שהשגנו עד היום.
איך עושים את זה? קודם מחליטים שאף בניין לא נשאר מאחור, החלטה שמחייבת חשיבה אחרת. על הרשות המקומית ליטול אחריות כוללת על התכנון העירוני וההתחדשות העירונית ולאזן את המכפילים בהתאם לכושר הנשיאה. יש לקבוע מדיניות ברורה ואחידה, במקביל להכנת תוכניות אב לתנועה, תחבורה וניקוז ופרוגרמה לשטחים חומים ופתוחים. רק כשהכול מוכן - מכניסים את כוחות השוק לפעול ולממש.
אי אפשר להמתין לפתרונות המדינה. צריך ליטול אחריות ולמצוא פתרונות בבית; להוביל מדיניות שבה השבחת קרקעות פרטיות בזכויות מגורים תתאפשר רק אם תהיה חלק מההתחדשות העירונית. להטמיע שהרווח בהווה הוא לא השיקול היחיד. אין רע בתוכניות מאושרות הממתינות לרווח הנכון. יש רע בלתכנן כלכלי ולא לתכנן נכון. אם נדע לזרוק את הקופסה - אז יהיה ניתן להצליח במשימה.
