מי רוצה לפגוש פיה חסרת חן ומשעממת?
"בולשיט צדקני, מתנחמד להורים וחסר כל רגישות לצרכי הילדים", כך מתארת אריאנה מלמד את סדרת "סיפורי פיות" ומוסיפה עוד כמה מילים, כמו: "טון אנכרוניסטי, מתחסד ושקרי". ומשהו טוב? מצורף דיסק אודיו ופירושים למילים הקשות
לכאורה, הכל בסדר: עולמן של עלמות נמוכות-קומה מלא פיות, והיצורים הקסומים הללו הם תמיד אפשרות של נחמה בגיל שבו "כאילו" ו"באמת" עדיין לא נתחמו בגבולות נוקשים ואין ביניהם חומה.
"סיפורי פיות" היא סדרה של ספרי-פיות קטנים, שילדות (וילדים) בגן יכולים לצבוע את איוריה, וילדי א'-ב' מוזמנים לקרוא בה, והיא מלווה גם בדיסק-אודיו ובו סיפורי פיות, ואפילו פירושים למלים הקשות יש בה. נשמע מצויין. אפילו מגניב.
מאי פיית האביב
אלא שהרעיון השיווקי הנאה טומן מפח-נפש רציני למי שמתעניין קצת בתכנים. הבה ונקרא, איפוא. "מאי פית האביב" פותרת בעיה לילד דורון. הנה כך: "הרחק הרחק מכאן, מעבר לים, בבית רעוע, גרה אמא עם בנה היחיד דורון. האם עבדה שעות רבות מחוץ לבית כדי לפרנס את שניהם, והיתה שבה הביתה רק בשעות הערב המאוחרות. מדי יום היה דורון חוזר מבית הספר, מכין שיעורים, מסדר את הבית כדי לעזור לאמו, ואחר כך היה יוצא לחצר ביתו לשחק. חברים לא באו אליו כיוון שהתבייש להזמין ילדים לביתו הדל".
ואם אתם לא יודעים מהם "רעוע" ו"דל", יש הערות שוליים מחכימות. דורון פוגש את מאי, והיא מצמיחה פרחים ופרפרים ומביאה ציפורים לחצר הבית, ופת-אום מגיעים המוני ילדים לשחק איתו, כי "בשכונה המפוארת שבה גרו, כמעט שאי אפשר היה להנות מהמראה הנפלא של גוזלים חמודים הפוערים לרווחה את מקוריהם", ואם אתם לא יודעים מה זה "פוערים", יש הסבר.
האמת היא שההסברים חשובים פחות מן הטון האנכרוניסטי, המתחסד והשקרי של הספרון הקטן הזה, בו פית האביב מחלצת את דורון מפני הבושה שבעוני – ומבהירה לקורא הצעיר שהעולם באמת צבוע בשחור-לבן, ושילד בגיל ראשית הקריאה מתבייש בצדק בביתו "הדל והרעוע" והוא זקוק לפיה שתסדר לו חברים. ומה יעשה כשהאביב יחלוף? אין תשובות בספר.
רוני פיית הצחוק
אבל יש גרוע מזה בסדרה. "רוני פית הצחוק" מלמדת את הילדה החמודה גילי לבכות קצת פחות. גילי ילדה חמודה, כולם אוהבים אותה כי היא "נבונה ונעימה", יש לה הרבה חברים, הכל בסדר – "אבל כשמשהו לא נעים קורה לגילי, מיד היא פורצת בבכי. נפלה הבובה - גילי בוכה. לקחו לה את הצבעים – גילי בוכה. צריך לסרק את שערה – גילי בוכה". מה יהיה?
רוני הפיה מגיחה לעולמה של גילי ונוטלת אותה לסיבוב תעופה בעיר. היא רואה "ילד חולה... כואב לילד אבל הוא אינו רוצה לצער את אמו, והוא מחייך אליה חיוך אוהב". והיא רואה ילדה שאביה אומר לה שאין לו כסף לקנות מתנה יקרה ליום ההולדת שלה, "והילדה מביטה באביה בדממה ולאחר מכן היא מחבקת אותו ולוחשת באזנו, "תודה אבא".
ויש עוד ילד, שבמקום לבכות על צעצוע יקר שחברו שבר לו, אומר שזה לא נורא. ולמחרת גילי מתאפקת ולא בוכה! אמא ואבא שמחים מפני שהיא בוגרת. איזה יופי!
איזה בולשיט צדקני, מתנחמד להורים, חסר כל רגישות לצרכים, רצונות ויכולת ההכלה של ילדה בגיל הגן או קורא בכיתה א'. לרגעים, כשהייתי שקועה בתדהמה בספרים הללו, נדמה היה לי שימי החינוך הפרוטסטנטי הנוקשה של אמצע המאה ה – 19 חוזרים, והפעם בלבוש עברי עדכני ובעטיפת-כרומו.
טופז פיית הצבעים
וזה עוד כלום לעומת פיית הצבעים טופז, שהיא בעצם פיה-מכשפה, שהופכת את עולמם של הדס וזיו לעולם בשחור-לבן ובאפור. ולמה? מפני שהם רבים זה עם זה, ולא יפה שאח ואחות יעשו ככה! אבל אל דאגה, ילדים חביבים והורים שקנו להם את סדרת הפיות – הכל יבוא על מקומו בשלום.
היומרות הדידקטיות המופרכות של הסדרה הזאת הופכות אותה לחומר קריאה רע: העלילות הסכמטיות, חסרות-החן – לחומר קריאה משעמם. הצירוף בין השניים מוליד מוצר גרוע במיוחד. לילדה בגיל הגן שרצתה לצבוע את הספרונים וחששה מעט, כי הרי כבר ידוע שלא מקשקשים על ספרים, אמרתי שכאן אפשר לקשקש גם על הכתוב. אפילו רצוי.
- סיפורי פיות, סדרת פיות הקסם. כתבה: אורית בן דרור. אייר: דמיטרי קיליסקי. הוצאת ערבה.
לכתבות נוספות בסדרה:
