הימורים

אני מוכנה להתערב (עם מי שתסכים לבצע את הבדיקה) שאחוז גבוה מהדרשות בבתי הכנסת יוקדש השבת לפסוק: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". גם תומכות המהפכה המשפטית וגם המתנגדות לה יעשו שימוש דרשני בקביעה שהתקבלה כמצווה על הדיינים, לנהוג ביושר ולא לפחד מאיומים.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אני מקדישה את הפסוק הנפלא הזה, בתודה שאין למעלה ממנה, לשתי שומרות הסף של ימינו, ליועמ"שית גלי בהרב-מיארה ולנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות – אתן מקור השראה.

זה התור שלנו

השבוע פגשתי את בני לשתי דקות חטופות. בין בחינות באוניברסיטה לארגון ההפגנות אין לו אפשרות של ממש להיפגש. בשתי הדקות המשותפות שלנו הבעתי את דאגתי לשלמו ואמרתי משתאה: "אני לא מבינה איך אתה מצליח לעמוד בכל המשימות האלה". "הפעם זה התור שלנו", הוא ענה ונעלם בחדר המדרגות. הדור הנכון, כבר אמרתי?
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה בירושלים
ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה בירושלים
ראש הממשלה נתניהו. נאחז בקרנות המזבח
(צילום: מארק ישראל סלם)

אגדה עם קרניים

הילדות והילדים שלנו הכירו כמעט רק ראש ממשלה אחד: בנימין נתניהו. עכשיו כבר ברור שביבי יעשה הכול כדי שהם גם לא יכירו ראש ממשלה אחר. בכל פעם שאני חושבת על ההיאחזות המסוכנת שלו בקרנות המזבח, מגיחה ממחסני הזיכרון התלמודי שלי אגדה עם קרניים שבמרכזה הפתגם המטלטל: "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים". הדור הצעיר צימח קרניים, קרני שפע וקרני צדק, והוא לא מוכן להשלים עם השחיתות, הגזענות והאפליה.
את הקביעה המקראית שתחגוג השבת בבתי הכנסת, "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", חז"ל הפכו לקריירה. התרבות התלמודית מבוססת על מאבק נגד החנופה לסמכות. תלמיד חכם רציני הוא זה שמעז לחלוק על רבותיו ולהציע חידושים למדניים מפתיעים. בעולמו של התלמוד, חכם אמיתי הוא זה שמהלך על הגבול ולוקח סיכונים דתיים.
לו היו חז"ל מכירים את מפעלי ה"כשרות למהדרין", הם היו בזים להם. תלמידי חכמים אמיתיים לא מבזבזים שטחי מרעה של מחלוקות הלכתיות. סייגים זה לחלשים.
משימתו הרוחנית של הגדי הלמדני היא להפוך לתיש בעל קרניים.
והנה האגדה על הגדיים והקרניים (בגרסת התלמוד הבבלי): "כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ. שיגרו אחריו שני תלמידי חכמים... כיוון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שימשו בבית המקדש..."
במאה השנייה לספירה (אולי בעקבות כישלון מרד בר כוכבא), תלמיד חכם בשם רבי חנינא מהגר מארץ ישראל לבבל. נוסף על חפציו האישיים הוא אורז בתרמילו את הסמכויות המיוחדות לארץ ישראל: הסמכות לקבוע את תחילתם של חודשי השנה והסמכות לעבּר, כלומר להוסיף חודש לשנה העברית כדי להתאים בין השנה הירחית לעונות השנה.
לאחר זמן (אולי כאשר ארץ ישראל התאוששה מתוצאות מרד בר כוכבא) מבקשים חכמי ארץ ישראל להשיב לידיהם את הסמכות הדתית שנלקחה מהם, והם שולחים שני תלמידי חכמים לאיים על רבי חנינא ולהבהיר שזמנו עבר. במסווה תמים מגיעים החכמים לבית המדרש ובזכות אבותיהם, חולק להם רבי חנינא שבחים וכבוד.
2 צפייה בגלריה
היועמ"שית גלי בהרב-מיארה ונשיאת העליון אסתר חיות. שומרות הסף של ימינו
היועמ"שית גלי בהרב-מיארה ונשיאת העליון אסתר חיות. שומרות הסף של ימינו
היועמ"שית גלי בהרב-מיארה ונשיאת העליון אסתר חיות. שומרות הסף של ימינו
(צילום: יואב דודקביץ, אורן בן חקון)

אנשים של שווא?

זוכרות את הפסוק של פרשת השבוע: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא"? זה בדיוק מה שעושים השליחים הארץ-ישראליים לרבי חנינא. הנחמדוּת של תחילת המפגש מתחלפת בתקיפות: "הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שווא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית – ואין אתה יכול לסתור, כבר גדרת – ואין אתה יכול לפרוץ".
בשנים שחלפו מאז הגירתו של רבי חנינא לבבל, הפכו תלמידיו הצעירים לחכמים חריפים. שליחיהם יושבים בבית מדרשו של רבי חנינא וחולקים עליו בגלוי. אם זה מה שיודעים השליחים לעשות, שולחיהם חריפים פי כמה.
היוקרה התלמודית מתבססת על הקלות. על כל הלכה שאומר רבי חנינא, תלמידיו מציעים הלכה מקילה: הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. השליחים מנצחים את רבי חנינא בהיתרים, ובמבוכתו הוא מנסה לפגוע ביוקרה שלהם.
בניגוד לפוליטיקאים ופוליטיקאיות בני זמננו, לתלמידי חכמים היה מוניטין של דוברי אמת, ומשום כך רבי חנינא לא יוכל להרוס את יוקרת הלמדנים שהוא בעצמו בנה.

לעצור את המהפכה

האורחים מארץ ישראל העמידו פני תם כדי להתקבל בישיבתו של רבי חנינא בכבוד. לאחר ששמם הטוב הובטח, הם פעלו כדי לרסק את שמו של הפטרון הבבלי שלהם. את המהלך הזה הם עשו כדי שיוכלו לעצור את המהפכה של רבי חנינא – העברת הסמכות הדתית מארץ ישראל לבבל.
"אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ? אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים, והם שיגרונו אצלך..."
רבי חנינא מגלה את ה"פיגוע" הארץ-ישראלי שנרקח כנגדו. אי אפשר לעשות מהלך דרמטי כל כך בלי לצפות לתגובה חריפה. אין לי ספק שרבי חנינא הכין טיעונים למכביר לשיטתו, ובכל זאת, ברגע האמת חוסר הביטחון שלו ניכר. כל שיש לו להציע הוא הסתמכות על תקדים: גם רבי עקיבא עיבר שנים וקבע חודשים בחו"ל.

הרמה להנחתה

מי יכול להרשות לעצמו להשתמש ברבי עקיבא כהצדקה לשינויים דרמטיים שהוא עושה? רבי חנינא מרים להנחתה והשליחים מארץ ישראל לא מפספסים את ההזדמנות: רבי עקיבא היה יחיד בדורו, לא היו לו עמיתים במעמדו ועל כן היה עליו לקחת למסעותיו בחו"ל גם את הסמכות הדתית העליונה. אבל אתה?!
תמים או מיתמם, ממשיך רבי חנינא ליפול לבור שכרה לעצמו: "אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל". השליחים מחככים ידיים בהנאה. לרגע הזה הם חיכו, והם שולפים את משפט המחץ שהוכן מראש. כשיצאת מארץ ישראל היית הגדול מכולם, אבל חלף זמן ותלמידי החכמים בארץ ישראל גדלו והתחזקו בתורה ובסמכות: "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים, והם שיגרונו אצלך..."
בסופו של הסיפור, רבי חנינא והקהילה הבבלית נאלצים לוותר ולהשיב את הסמכות לארץ ישראל. אבל אל תדאגו, זה רק עד לסיבוב הבא של ריב הסמכויות.

מש"ל – ואני מוותרת על הנמשל

את המשחק הפוליטי שיכולות כולנו, תומכות המהפכה ומתנגדותיה, לעשות עם "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא", אנו יכולות לעשות גם עם אגדת הגדי והתיש. דרשה היא משחק ספרותי-תרבותי שבו המטרה תמיד מסומנת לאחר שהחץ האידיאולוגי נורה.
ברור איך אני אגייס פוליטית את האגדה הזו ולכן אוותר על שלב הנמשל, ורק אציין כמה דברים שלמדתי מתוך האגדה הזו: א. לא תמיד כדאי לשחק על כל הקופה. ב. השיעור החשוב ביותר במאבקי כוח הוא לדעת לעצור בזמן. ג. מצד שני, קשה ואולי אי אפשר להתמודד בצורה מנומסת מול התנהגות כוחנית. ד. אני גאה בקרניים שהגדיים שלנו הצמיחו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר כתבתי על הגעתה של משפחת אל-חלאק, משפחתו של איאד ז"ל, להפגנה הירושלמית. אני התרגשתי מהמחווה, אבל ענבל לא הייתה שותפה להתרגשותי והיא כתבה: "בושה וחרפה! ברחוב הערבי רוצחים מדי יום, אין כבוד לחיי אדם, ופתאום כשערבי נהרג על ידי יהודי מקימים זעקה. מה אומרת עלייך הכתבה הזאת פרופסורית נכבדה? שכחת שחילקו סוכריות כאשר קברנו אחים? או אולי את רואה בערבים אחים שלך?"
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
ענבל יקרה, תודה על תגובתך. בקשר לשאלתך החותמת, התשובה היא כן, אני רואה בערביות אחיות שלי. אני רואה בכל בנות ובני חוה ואדם אחיות ואחים שלי. הבחנות שבטיות לא "מגייסות" אותי. משום כך אני גם לא מדברת על הערבים או על התרבות הערבית. אני מוכנה לראות בנו רק יחידות. לצערי המדינה שבה אני חיה רואה את המציאות אחרת, והיא ממקמת אותי, כיהודייה, מעל הערבייה. משום כך יש לי אחריות מוסרית לבטא דאגה ואחריות כלפי אחיותיי הערביות. פריבילגיה היא קריאה לאחריות. יש לי אחריות מוסרית כלפי אמא של איאד ז"ל ויש בינינו גם שותפות גורל ואהבה. אני מתפללת שהאהבה תנצח.
שבת שלום!