השבוע הצטרפה עדת האשכנזים לאחיה הספרדים לאמירת סליחות. מי שמסתובב ברחובות ירושלים מרגיש את הדופק המיוחד של ימים אלו. לא צריך להיות שומר מצוות על מנת להתחבר לתדר הזה. צריך לקוות שדווקא בימים אלו, כשכל צד מתבצר בעמדתו והקיצונים שולטים בכיפה, נכונו לנו ימים טובים יותר.
"הימים הנוראים", החגים ומשמעותם, יכולים לנטוע תקווה לשינוי האקלים החברתי. מושג ה"סליחה" אינו רק מליצה. מדובר בעמדה נפשית המבקשת אתחול מחדש של עצמנו והסובבים אותנו. אין הכוונה להתכחש לסל האמונות והעמדות הערכיות של האדם, אלא דרישה לבחון אותם מחדש מול המציאות המשתנה. האם אנו מתבצרים באידאולוגיה שלנו ומנסים להכפיף לה את השונה מאיתנו מבלי להכיל את גישתו?
השיח כיום נוטה לראות את האדם האותנטי כמי שמאמץ את העמדה הכי קיצונית כאמת המחולטת. הפשרה הפכה למושג בזוי במקום ערך שבלעדיו לא ניתן לקיים חברה ערכית ובריאה. הימים שלפנינו, מראש השנה עד סוכות, קוראים לחשבון נפש פרטי וקולקטיבי. התכנים והרעיונות הטמונים בהם משקפים עולם דואלי של חיבור בין הזהות הפרטיקולרית לבין העולם אוניברסלי. משמעות החג אמורה אם כן לנגוע בנו כיחידים וכחברה.
בפרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה עובר תפקיד המנהיג ממשה רבנו ליהושע בן נון. כצידה לדרך הוא מקבל הן ממשה והן מהקב"ה את הדרכתם למנהיגות נכונה הצריכה לכלול הקשבה לעם ובה בעת לקבל החלטות גם אם אינן לרוחו של הציבור (הבייס).
הגיע אם כן העת שמנהיגי המפלגות, אנשי רוח, רבנים ומנהיגי המחאה יאמצו את מודל הסליחה ויהיו קשובים לרוח העם הדורש ומייחל להסכמות. הם צריכים לרדת כל אחד ממגדל השן שלו, להטות אוזן לקולות העולים מכל הגוונים של החברה, כמו קבוצות "בראשית", "הסיפור המשותף", "הרבעון הרביעי" ועוד התארגנויות המפצירות בכולם לרדת מהעץ. הגיע הזמן, כפי שמציע משה רבנו, להקשיב לקולות הללו ולהכריע בלי לסגת מחשש "הבייס".
זה נכון בעיקר לקואליציה, שהמושכות בידיה. החברים יריב לוין, בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן ואחרים צריכים לאמץ את מידת הענווה. האמת המוחלטת לא נמצאת רק אצלם. אי אפשר לדבר על מנהיגות בלי להקשיב לציבור. חלקם מכירים את המושג התלמודי "פוק חזי מאי עמא דבר" (צא וראה מה העם נוהג).
נכון ש-64 חברי כנסת הם רוב, אבל הם לא יכולים להתעלם מההשתנות שחלה בחברה, הבאה לידי ביטויי בסקרים. מושג "התשובה" מבוסס על היכולת להשתנות ולראות את המציאות נכוחה. אינכם יכולים לדבר על הרוב ובה בעת לתמוך בחוק הגיוס שסותר מינה וביה את עמדת הרוב ואת הערבות הדתית.
סליחה צריכים לבקש גם כל אלו שזלזלו במפד"ל הישנה של זבולון המר ושאול יהלום, מפלגה ציונות דתית שעמדה על המשמר בחבירה לחברה הישראלית כולה; שידעה להקשיב לדופק הישראלי ורכשה את התובנה שכפייה וכוח נוגדים את רוח היהדות. הם אולי הבינו יותר מכל את המשמעות של "ועשית הטוב ובחרת בחיים".
מוטי שקלארלשמחתנו, בימים אלו נשמעים יותר ויותר קולות בציבור הציוני-דתי הרוצה להמשיך את המסורת הקלאסית של התנועה הדתית-לאומית המחברת בין ערכים ומשקללת ביניהם גם כשהם סותרים. שמענו עמדות שונות של ראשי ישיבות, אנשי רוח ורבנים היוצאים נגד חוק הגיוס ונגד מפלגת הציונות הדתית הרואה במרכיב הרוב בכנסת את חזות הכול.
ניתן רק להצטער שמעצבי דעת הקהל לא נותנים מקום לקולות הללו - שהם הרוב - ומעדיפים כרפלקס מותנה להשמיע רק את הקולות היותר קיצוניים. אימוץ דפוס הסליחה הקורא להיות קשוב לשינויים ולאמץ דפוס תקשורתי הנותן ביטוי לרוב החברה רלוונטי גם להם.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
