מעניין אותי כקליפת השום למה הפריח בנימין נתניהו לעולם את בלון השקרנות המעודכן של מתווה הפשרה סביב ההפיכה המשטרית (שהתפוצץ מיד, כצפוי). האם עשה זאת כי הוא רוצה הישג מדיני מול ערב הסעודית? כי הוא מבקש לפייס את ביידן ולהיפגש איתו בעת ביקורו הצולע למפרע בוושינגטון? כי הוא לא רוצה לריב עם השופטים ערב ההחלטה על הנבצרות - שהיא בבחינת חיים ומוות בשבילו? או כי התעורר מיוזע מחלום הביעותים התורן שלו, מוצף חרדה והוגה גחמה חדשה שתוכחש עם שחר, כשיתפוגגו ערפילי הביעות, או מקץ מספר שעות.
המסע לתוך מוחו הקודח של מי שמצוי בעיצומה של מלחמת הישרדות פרועה, שבה כולם בעבורו מבית ומחוץ, הם אויביו הקמים לחסלו - כבר מזמן הפסיק לעניין. כך גם העיסוק בסוגיית השקרנות הכרונית ונטולת העכבות שלו, ובכך שאי אפשר להגיע עימו לפשרה כי איש אינו מאמין לו.
כל אלה לא רלוונטיים. פשרה אסורה בתכלית האיסור רק משום שכל פשרה במצב הנוכחי היא רקובה לדיראון עולם. פשרה אסורה כי אחרי שהוציאו עליכם פולסא דנורא אתם לא מתפשרים באשר לצורה שבה יבוצע צו החיסול נגדכם, בשלושה כדורים, בסקילה או בבישול איטי. כשמבקשים לחסל אותך, אתה נלחם על חייך. אין כאן ויכוח מנומס עם דעות מלומדות מכאן ומכאן שאפשר לפשר בו. זוהי מלחמה על הקיום החופשי, היומיומי, המודרני, הנורמטיבי שלנו מול חבר בני אדם שהחליטו להפוך אותנו לדיקטטורה פונדמנטליסטית קנאית עם מוטיבים של תורת גזע, ולשלול מאיתנו כל חירות שאנחנו מכירים.
המלחמה הזאת מתנהלת באומץ ובעוז רוח, ובלי, תודה לאל, הנטייה האובססיבית להתנצל ולהתנחמד. רק בזכות הנחישות של מובילותיה ומוביליה היא קוצרת הישגים חסרי תקדים, משכילה לרתום אליה מוקדי כוח והשפעה בלתי צפויים בארץ ובעולם, ומייצרת כוח-נגד אפקטיבי להזיות המטורללות שנוחתות עלינו חדשות לבקרים.
במצב הזה, מובילי הפשרה, ובראשם הנשיא יצחק הרצוג, הם מקל בגלגלי הקרב על הדמוקרטיה. הם מעניקים לגיטימציה לזרמים אסורים ומסוכנים, ומייצרים מראית עין הרסנית של שני ניצים שווים. אלה לא ניצים שווים. אלה לוחמי צדק, דמוקרטיה וחופש, המגינים בחירוף נפש על המדינה ועל הרעיון הציוני מפני מי שבא לכלותם.
רבות מושמצים המוחים כאילו אינם מקבלים את "הכרעת הבוחר". זה קשקוש. גם משום שמעטים ממי שהצביעו ליכוד וימינה הלכו לקלפי בשביל "רפורמה משפטית". זה לא העם, אלה מנהיגיו המופקרים. אבל בעיקר מדובר בשקר, פשוט משום שבכמעט חצי מאה (כן, כן) של שלטון ליכוד ברובה, הלכו לצבא בנות ובנים שהתנגדו קשות ומרות למדיניות הממשלה, שילמו מיסיהם, וחיו כאזרחים נורמטיביים תחת שלטון שהתנגדו לו ולפעמים אף תיעבו אותו.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאביזה התאפשר כי חיינו בדמוקרטיה, פגומה ככל שתהא. כי ידענו שיש כללי משחק הוגנים, שבהם נוכל להפסיד אבל גם לנצח בבחירות דמוקרטיות, ולהיאבק על השקפת עולמנו, שאינה משותפת בהכרח לכלל המוחים. עם רבים ממתנגדי ההפיכה המשטרית אין לי, אידיאולוגית, כמעט כלום במשותף. עד כדי כך המאבק כעת אינו פוליטי. הוא על עצם הזכות והחירות לנהל מאבק פוליטי. כללי המשחק החדשים שמותווים עכשיו יחסלו את הזכות הזאת, וזוהי קבורתה של הדמוקרטיה.
אם חלילה יתגשמו המזימות הנרקמות, יהיה אפשר בקלות רבה לדחות עד אין קץ את הבחירות לכנסת. למשל. הכנסת, ועדת הבחירות המרכזית, ואחריה בג"ץ בהרכביו החדשים - יתנו לזה גושפנקא בקלי קלות. פשרה משמעה מתן לגיטימציה גם לזה. זה לא איזה ויכוח פעוט שצריך רק לתת בו משהו לכל צד והכל יהיה בסדר. לא. לא בפעם הזאת.
- שלי יחימוביץ הייתה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 07.09.23
