מסעות תנועות הנוער וחוגי הסיירות במדבר, הטיולים השנתיים של בתי הספר, ה"על האש" ביער בחגים, והפק"ל קפה עם החברים במעיין: טיולים בטבע היו מאז ומתמיד חלק מהחוויה הישראלית – ולטבע הישראלי תמיד היה מה להציע למטייל. אבל ברור גם שהרבה השתנה ב-75 שנות קיומה של המדינה. יצאנו למסע בתמונות נוסטלגיות מהימים שבהם המדריכים הסתובבו עם מגה-פונים, והסלפי, אם היה כזה, היה בשחור-לבן – ובעזרת מומחים ניסינו להבין איך עולם הטיילות נראה אז לעומת היום.
48 צפייה בגלריה
מטיילים במעיינות הבניאס אחרי מלחמת ששת הימים, אוקטובר 1967
(צילום: דוד הירשפלד, ארכיון קק"ל)
"כילד וכנער בשנות ה-70, אני זוכר שהדגש אז היה על טיילות לשם היכרות ולמידה על הטבע והסביבה", אומר איציק בן דב, רכז סימון שבילים בחברה להגנת הטבע. "אני זוכר היטב את אמירתו של מורי אורי אליאב לתלמידים בעמק בית שאן: 'אתה רוצה לראות? תיסע לשווייץ. כאן בארץ, אנחנו הולכים להכיר'".
"בעשורים הראשונים, המסלולים הפופולריים היו מסלולי מורשת ופאתוס – מצדה, דרך בורמה, שביל החרמון וכדומה", מוסיפה נעה טל, מנהלת אגף התכנון בקרן קיימת לישראל. "היום נושאי מסלולי הטיול הם רבים ומגוונים ומתבססים בעיקר על נוף, מעיינות ומים זורמים, פריחה ועונתיות".
לדברי פנינה לבנון, רכזת קליטת קהל של קק"ל בגליל המערבי-כרמל, גם טיולים בעקבות סיפורי התנ"ך היו בעבר מקובלים מאוד. "היום מטיילים כבר פחות רוצים לשמוע על מורשת קרב וסיפורי תנ"ך", היא מציינת. "אלא אם הם יפגשו בהם בדרך, כסיפור דרך, אבל רובם הגדול לא יסטו מהנתיב שלהם כדי להיכנס למשל למוזיאון המנציח קרב כלשהו".
"בראשית המדינה היו הטיולים סימן לחיבור העם לארצו", מסבירה עדי נוי, מנהלת מחלקת תכנון במרחב מרכז בקק"ל. "לכן, הוטמעו בתוכניות הלימודים 'טיולים שנתיים' – של יום או של כמה ימים עם לינה בשטח – ומאותה הסיבה זה נכנס חזק גם לתנועות הנוער, וזה היה בעיקר עניין לצעירים".
"טיולי תנועות הנוער במדבר יהודה למצדה ולמרחבי הנגב בואך מדבר צין היו מאבני הדרך הראשונות שפתחו צוהר לתרבות הטיולים שהיא חלק ממה שאנחנו כישראלים כיום", מסכם יורם חמו, מנהל חינוך והדרכה אילת ברשות הטבע והגנים. "אין ספק שהשלב הבא היו 'הטיולים השנתיים' שאליהם יצאנו מדי שנה ממסגרות בתי הספר, והם המשיכו לטיולי סופשבוע עם המשפחות שלנו או עם החברים הקרובים. השלב הבא היו 'המחנות הנודדים' במדבר יהודה, בנגב, בערבה ובהרי אילת – טיולים שהתאפיינו ביציאה לשטח עם תרמילים וציוד על הגב לשלושה וארבעה ימים במדבר".
"אנשים טיילו איפה שהם רצו"
"אני חושב שמי שפיתח את הכיוון הזה של 'המחנות הנודדים' היו חוגי הסיור, תנועות הנוער ובתי הספר שדה", מציין איציק בן דב מהחברה להגנת הטבע. "במקביל, החלה להתפתח יותר ויותר טיילות עצמאית, של משפחות ובודדים, שהושפעה מההדרכה של בתי ספר שדה. אלו היו בעיקר טיולי יום, שהתבססו על 'דפי מסלול' שהוציאו בתי הספר שדה – כל אחד באזורו – וביניהם היו גם הדפים של 'ספריית יהודית למטייל העצמאי'. רק בסוף שנות ה-70 יצא לאור 'מדריך ישראל' שכלל גם תיק מפות".
"מטייל בעבר היה יוצא לטייל וחוקר את המרחב בעצמו דרך הרגליים והעיניים, לא תמיד היה לו מידע מקדים על הטיול", מוסיפה פנינה לבנון מקק"ל. "אנשים הלכו לטייל עם מפות – אם בכלל היו כאלו זמינות – ועם מצפן. הייתה להם התמצאות במרחב והם למדו כללי ניווט, ידעו למצוא את כוכב הצפון". לדבריה, "היום המטייל רוצה מידע מהיר ונגיש דרך הסמארטפון, והוא משתמש בתוכנות ניווט כדי לטייל".
"כדאי לזכור שבעשורים הראשונים, סימון השבילים, ואיתו מפות הטיולים, היו מאוד מוגבלים", מוסיף בן דב. "הטיילות עוד לא הוכנסה אז ל'דפוסים קבועים' כפי שהיא היום".
"אנשים טיילו איפה שהם רצו, במקומות מרוחקים, וגם הקימו אוהל ולנו בכל מקום שהם רצו", מוסיפה לבנון. "היום מטיילים שרוצים לחוות מסלולים חדשים ולא מוכרים ולבחור לעצמם את המקום שבו הם יישנו – לא יכולים, כי הם מוגבלים בשל סימון השבילים ושאר החוקים הנוגעים לשמירת הטבע".
"היום זה ברור ומובן מאליו שהולכים רק בשבילים מסומנים, ולא כל אחד פורץ לו דרך, וזה הרבה בזכות העבודה המדהימה שעשתה החברה להגנת הטבע בהתוויית הנושא בתרבות הטיול בישראל וביצירת הוועדה לסימון שבילים", מפרגנת נעה טל מקק"ל.
"השינויים בעולם הטיילות בעצם משקפים את השינויים בחברה הישראלית", אומרת איריס האן, מנכ"לית החברה להגנת הטבע, שתסיים את תפקידה בעוד כחודש אחרי שש שנים וחצי. "הצפיפות הגוברת והולכת, ניכרת גם בעולם הטיילות, והלחץ על כל מטר של טבע ומרחבים פתוחים הולך וגובר. מציאות זו, מחייבת יותר הסדרה והכוונה של המטיילים בטבע – כמו הליכה רק בשבילים מסומנים בשמורות טבע", היא מסבירה. "פעם, כשהיינו מעט אנשים והרבה טבע – טיילנו איפה ומתי שרצינו. היום, אם זה מה שיקרה, הטבע יירמס תחת רגלינו, גלגלינו והתנהגותנו האנושית".
48 צפייה בגלריה
מתרחצים בחוף מבצר עתלית, לפני שהפך לשטח צבאי סגור, שנות ה-50
(צילום: ארכיון רשות הטבע והגנים)
48 צפייה בגלריה
מטיילים ליד עמודי השיש בגן הלאומי תל אשקלון, שנות ה-70
(צילום: ארכיון רשות הטבע והגנים)
מאושיות טיולים – לאושיות רשת?
"כשאני 'עליתי' על רכבת הטיילות, למדתי והושפעתי משני מורים – גדעון בן אלחנן ז"ל ואורי אליאב ז"ל. המורים לטבע ולגיאוגרפיה היו באותה תקופה הסוכנים העיקריים והמשמעותיים של הטיילות", נזכר בן דב. "מעט אחרי שיצא 'מדריך ישראל', החלו לצאת הספרים של מנחם מרקוס – סקרי נוף על אזורים בארץ, בעיקר המדבריים, וניתן בהם מידע כללי כמו גיאולוגיה, בוטניקה וארכיאולוגיה, לצד מידע על מקומות ואתרים וגם המלצות למסלולי טיול. אורי דביר וספי בן יוסף בלטו גם הם בפרסומים של יעדי טיול ומסלולים – בספרים ובתקשורת".
מנחם מרקוס היה הגיאוגרף הראשי של רשות שמורות הטבע בשנים 1999-1981, ואת ספריו הוא פרסם במסגרת עבודתו בארגון. "חלק מהעיסוק של רשות שמורות הטבע בידיעת הארץ היה העסקה של גיאוגרף – תפקיד שכבר לא קיים אצלנו היום", מסבירה רעיה שורקי, מנכ"לית רשות הטבע והגנים. "כך נקלט ב-1968 הגיאוגרף יהודה זיו ז"ל, שחקר ותיעד חבלי ארץ, ומרקוס היה ממשיך דרכו".
"אחד המפעלים המרכזיים בהיכרות עם הארץ היה העיסוק בסימון שבילים, מפעל שהציב את ישראל כמדינה מובילה בתחום", מוסיפה שורקי. "אורי דביר ז"ל, שהיה מורי ורבי בכל הקשור לידיעת הארץ, היה יו"ר הוועדה לסימון השבילים בחברה להגנת הטבע שנים רבות – וסימון השבילים היה מפעל חייו".
אותו אורי דביר שבן דב ושורקי מזכירים היה גם זה שיזם את פרויקט "שביל ישראל" – "גולת הכותרת של טיולי השטח בישראל", כפי שמגדיר אותו יורם חמו מרשות הטבע והגנים. "שביל ישראל בהחלט פתח בפני המטיילים הישראלים את האפשרות לטרק ארוך ומשמעותי בארץ, וגם יצר סביבו מערכת תשתיות תומכת", מוסיפה נעה טל מקק"ל.
אושיות טיולים מיתולוגיות נוספות הם עזריה אלון, אמוץ זהבי ושוקה רווק – שלושתם ממקימי החברה להגנת הטבע ובתי הספר שדה. אלון פעל רבות להנחלת תרבות הטיולים בארץ, וכבר בשנות החמישים הוביל תלמידים ובני נוער לטיולים בני כמה ימים במדבר (תמונות שצילם באותם טיולים מקשטות, בין היתר, את הכתבה הזו). רווק היה ממקימי חוגי הסיירות בשנות השמונים, והוא לא הפסיק לצעוד כמעט עד יום מותו בשנה שעברה, בגיל 91.
"עזריה, אמוץ ושוקה הכירו את כל הארץ על בוריה – במגוון נושאים – נופיים, אקולוגיים ותרבותיים. קשה למצוא אנשים כאלו היום", אומר חיליק אברג'ל, סמנכ"ל חינוך וקהילה בחברה להגנת הטבע. "שלושתם עומדים בחזית המטיילים שהפכו לשם דבר בתחום, ועם השנים נרקמו אגדות ואינסוף סיפורים על אנשי השטח המיוחדים האלה", מוסיף חמו, שגם קובע: "היום אנחנו נמצאים בתקופה אחרת, ודור הנפילים הלך ואיננו עוד".
48 צפייה בגלריה
ילדים מטיילים על רקע המבנה הצלבני בעין חמד, שנות ה-70
(צילום: ארכיון רשות הטבע והגנים)
אבל טל מקק"ל דווקא מבקשת להוסיף לרשימה שם נוסף – וכך גם לפרגן לקולגה מהתחום שגם מתראיין לכתבה: "אושיית טיולים בת-ימינו הוא איציק בן דב מהוועדה לסימון שבילים, אשר מכיר כל שביל בישראל – לא רק דרך הראש, אלא דרך הרגליים הלכה למעשה".
"מאז ימי אושיות הטיילות התרחשה מהפכה בעולם הנגישות והזמינות של המידע, בין היתר מידע על טיולים", אומרת האן. "כיום, בכף ידו של כל אחת ואחד, במרחק הקלקות ספורות, אפשר למצוא מידע רחב ומגוון – היכן לטייל, מה אפשר לראות, מה לעשות, ומתי. בעולם החדש הזה, אושיות הטיילות נחלקות לשניים – מצד אחד אנשי המקצוע, לרוב בתחום ספציפי ומסוים כמו בוטניקה, ליקוט או צפרות, שנותנים מענה לציבור מטיילים בעלי עניין ספציפי ומוגדר, ומצד שני – אושיות הרשת, כוכבי אינסטגרם, טיקטוק ופייסבוק שמנגישים לציבור הרחב אתרי טבע ומסלולי טיולים, בדרך כלל קלים ונוחים יחסית שמתאימים לרבים".
"הצעירים היום מקבלים את המידע שלהם על טיולים בעיקר מבלוגרים", מעריכה לבנון, ונוי מוסיפה כי "המלצות טיולים בסרטוני טיקטוק שהופכים לוויראליים גורמות לכך שאלפים יגיעו לאותם אתרים".
בין אושיות הרשת הבולטות בתחום הטיולים כיום ניתן לציין את עמית בחובר (כ-340 אלף עוקבים באינסטגרם ועוד כ-130 אלף בטיקטוק), אוהד הנווד (כ-200 אלף עוקבים בכלל הפלטפורמות), ארז דגן (כ-119 אלף עוקבים באינסטגרם ועוד כ-20 אלף בעמוד הפייסבוק "ארץ דגן"), ערן פאר (מנהל קבוצת הפייסבוק "קהילת הטיולים והקמפינג של ישראל" שבה כ-103 אלף חברים) ובן פרשיץ (כ-54 אלף עוקבים באינסטגרם ועוד כ-10,000 חברים בקבוצת הפייסבוק "המדריך לצפון" – חמישתם עוסקים רק בזה, וזו פרנסתם, והמונים יוצאים לטבע רק על סמך פרסומיהם.
"ההשפעה שלי למשל נובעת מהדרך הקלה שבה אני מנגיש את הטבע בישראל, בלי הרבה סיפורים או היסטוריה", סבור דגן. "אני מתמקד בדרכי הגעה למקומות, ועובד קשה בשביל למצוא את הווייז המדויק אליהם". "זה הבסיס, לרשום את שם המקום לא עוזר, זה לא חידון ידיעת הארץ. צריך לרשום כמו לילד, הכי פשוט", מוסיף בחובר שעובד בפורמט דומה. לטענתו, "ככה נוצרה ולידציה לטבע שהייתה חסרה לרוב הציבור, שלא ממש מטייל אבל ממש אוהב את הארץ. היה ואקום למידע הזה, שמפוזר בהרבה אתרי אינטרנט ויוצר בלבול".
אולם פעילות אושיות הרשת גוררת גם ביקורת רבה, בין היתר בשל העובדה שפרסומים רבים שלהם ממומנים על ידי גופים ששילמו תמורתם, וגם בשל תיאורים שלעתים לא מייצגים את המציאות בשטח. "לדעתי אין היום אושיות טיולים", אומרת שמעונה סבג, מנהלת מחלקת קליטת קהל במרחב צפון בקק"ל, שמציינת שאי-אפשר להסתמך לגמרי על הפרסומים ברשתות: "גם שם צריך לבדוק שהמידע מהימן. פגשנו למשל אנשים שישנו בחניוני קק"ל באתרים שלא מיועדים לכך, בטענה שכך פורסם ברשת".
"פעם טיילנו ביראה גדולה, היום רומסים ומחריבים"
"בעבר טיולים ארוכים היו אפשריים רק למי שהיה יכול לסחוב את כל הציוד הנדרש. היה קושי לוגיסטי להעביר מים ואוכל למסלולים שנמשכו יותר מיום, גג יומיים", מציינת נעה טל מקק"ל, ועמיתתה פנינה לבנון מזכירה את מה שהיא מכנה "ההליקופטרים": "הורים המחכים לשביליסטים באמצע הדרך כדי להגניב להם אוכל ובגדים נקיים". לדבריה, "אפילו רוב הצועדים בשביל ישראל רוצים כיום 'מעט' נוחיות ונעזרים למשל ב'מלאכי שביל' שמספקים להם מים ושירותים אחרים. מטיילים כבר לא נושאים עימם ג'ריקנים".
"הפכנו לחברה עשירה יותר ובעלת יותר אמצעים, והדבר מתבטא גם בטיילות", מוסיפה האן. "בצד הולכי הרגל והסיירים, ישנם רוכבי אופניים, ג'יפאים, גולשי סנפלינג, אופנוענים ורוכבי סוסים. רבים יוצאים לטבע לא רק עם תרמיל ומקל, אלא גם עם גנרטור ותאורה, רמקולים, רחפנים ועוד".
"תרבות הצריכה נותנת כאן את אותותיה", מחזקת עדי נוי מקק"ל. "המטיילים כיום כבר פחות יביאו אוכל ותרמוס מהבית, וישמחו לפגוש במסלול 'גזלן' או עגלת קפה. כנ"ל לגבי שירותים – יש ציפייה לבית שימוש נקי, לא רק לשיח נסתר, ואף המגבונים הלחים נוספו לנוף השטחים הפתוחים. גם שירותי הלינה – אמנם עדיין יש פופולריות רבה ללינה במלונות אלף כוכבים, כלומר קמפינג בטבע, אבל לא בכדי אתרי הקמפינג המוסדרים עם שירותים, מקלחת ומזנון זוכים לפופולריות – והם לא כל כך זולים. הצימרים ומלונות המטיילים נולדו למעשה כדי לתת מענה למטיילים שביקשו לינה עממית, אך לא בתנאי שטח, והם התפתחו מאז למנעד של רמות ומחירים".
48 צפייה בגלריה
מטיילים בגן לאומי פולה ודוד בן גוריון - אחוזת הקבר, שנות ה-70
(צילום: ארכיון רשות הטבע והגנים)
גלית וקנין, מנהלת קליטת קהל במרחב דרום בקק"ל, מביאה את מסלול הטיול בנחל הבשור כדוגמה שממחישה היטב את השינוי שחל לאורך השנים: "מדובר באחד מהנחלים הגדולים בדרום, והוא משך אליו מטיילים רבים שטיילו באופן עצמאי, ובעבר כל אחד היה יוצר לעצמו מסלול. עם השנים המסלול הוסדר ושודרג בהתאם לצרכים ולבקשות של המטיילים, וגם בהתאם לצורך בשמירה על הטבע – סומנו מסלולי הליכה ומסלולי אופניים, הוסדרו חניונים עם מקומות לפיקניק וישיבה בצל וברזיות מים, מוקדי העניין ההיסטוריים השונים הונגשו".
לדברי וקנין, "היום ניתן לראות מטיילים שהם קצת יותר 'מפונקים', והם מעוניינים במקומות ישיבה מסודרים שאליהם הם יכולים להגיע עם סלי פיקניק שהם רכשו בעסק מקומי, הם גם מעוניינים לרדת מהרכב ישירות לאתרי מים נובעים עם אפשרות רחצה מסודרת. האתרים בשטחים הפתוחים עברו הסדרה כדי להקל על המטיילים, ואלו שהם מאד עירוניים גם כן יכולים להגיע לשטח הפתוח וליהנות – מבלי להיות מטיבי לכת או עם תרמיל ושק שינה על הגב. בדרך הבשור הושקעו המון עבודה והמון כסף כדי לאפשר לכולם להגיע וליהנות".
אך לא בטוח שכל השינויים היו לטובה. "בעבר טיילנו אנשי השטח ומטיבי הלכת בנופי ארץ בראשית, ללא תשתיות קווי מתח, עמודי סלולר או זיהום אור מתאורת יישובים וכבישים", נזכר יורם חמו מרשות הטבע והגנים. "היום נופי ארץ בראשית נעשו נדירים יותר, ורעשי מנועי הג'יפים מגיעים לכל נקודה, גם לזו הרחוקה והשוממת ביותר. בחניוני הלילה, בעבר התאורה היחידה הייתה המדורה ואור הכוכבים. היום בחניונים יש לא מעט רכבים וזיהום אור המשפיע על אווירת השטח והשקט שלעיתים מופר".
"אם פעם טיילנו בחיק הטבע בזהירות וביראה גדולה, היום רוכבי האופנועים רומסים ומחריבים את הטבע", מאשים גלעד מסטאי, מנהל אזור שפלה וחוף בקק"ל. "ולא רק שלא התקדמנו בתרבות השמירה על הניקיון – המצב רק החמיר, למרות רמת הפיתוח הגבוהה והמזמינה אצלנו ביערות, וגם באתרי טבע אחרים. אני מתגעגע לימי התום, שהפשטות שידרה ערכיות ואהבת הארץ".
"לצערי יש כיום אוכלוסיות שמטיילות בארץ אבל לא מרגישות אחריות על הטבע או מחויבות לשמור עליו", מוסיפה לבנון בפסימיות. "יש גם אוכלוסיות שרואות בטבע רק משאב לפיקניק ונופש, ולא לטיול, והיחס שלהן לטבע הוא בהתאם – ואת הפסולת שהם זורקים אנחנו פוגשים אחר כך בטיולים שלנו".
"כיום, אנו מעריכים את כמות המטיילים בשטחים הפתוחים בשמורות הטבע ובגנים הלאומיים בסדר גודל של כ-20 מיליון איש בשנה, עם מגוון משתמשים רב ומאתגר", מסכמת רעיה שורקי. "ניהול מטיילים בהיקפים כאלו, שעוד ילכו ויתעצמו, מחייב חשיבה חדשה ושיתוף פעולה עם מנהלי שטחים נוספים ורשויות אזוריות. זה אחד האתגרים הגדולים בתחום הטיילות, לצד שמירה על שטחי טבע, נוף ומורשת, וכארגון אנו עוסקים בכך רבות".
מטיולי טבע – לטיולי אטרקציות עם מעט טבע
"בעבר משפחות היו נהנות מהטבע יחד עם הילדים, נהנות מחקר הטבע והצומח", אומרת לבנון. "אבל היום זה כבר לא מספיק. הן רוצות להוסיף לטיול חוויה נוספת, 'אירוע' שהילדים יחוו ולא ישכחו".
"יש מיצוי מאוד מהיר, לעומת פעם", מוסיפה עמיתתה וקנין. "בימינו, מה שמעניין זה היוצא דופן – למשל מים במדבר, מסלול אופניים מאתגר, פעילויות מיוחדות כדי שלא ישעמם". "אנחנו מבינים שהיום לא מסתפקים רק במסלול הטיול ומחפשים גם חוויה לצד זה, ולכן פיתחנו אתרי אקסטרים כמו מצוקי טיפוס וסנפלינג, משחקי ניווט חווייתיים באפליקציות, מופעים, הפעלות ועוד", מציינת שמעונה סבג מקק"ל.
"אחד המגזרים שבו מורגש שינוי דרמטי במיוחד הוא הטיילות החינוכית", מוסיפה איריס האן. "טיולים שנתיים רבים הפכו כיום לטיולי אטרקציות – עם מעט טבע, אם בכלל, בוודאי בכיתות היסודי. ובצל שביתות ועיצומים, מאבקים על תשלומי הורים, חששות ממזג אוויר, סוגיות ביטוחיות ועוד – פחות ופחות תלמידים מטיילים, לפחות ופחות מקומות".
פורסם לראשונה: 09:18, 19.04.23
