6 צפייה בגלריה
שתי בנות, חמישה נכדים ונכדות, שישה נינים - והשביעי בדרך. נעמי ומאיר ניצן בגינת ביתם בראשון לציון
(יותם יעקובסון)
בנובמבר 2010 צלצל הטלפון בבית משפחת ניצן בראשון לציון. היה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שביקש לשוחח עם מאיר. הוא הזמין אותו כבר באותה השיחה לעמוד בראש הוועדה הקרואה שמונתה לעיר לוד, לשם שיקום העיר.
"אמרתי לביבי: יש לך שתי טעויות. אל"ף, אני לא איש ליכוד. בי"ת, איך אתה מצפה שאסכים למשהו שאני לא מכיר? ביבי ענה בפשטות: אם אלה שתי הטעויות היחידות שלי, כנראה שאני צודק. אני לא מחפש איש ליכוד, אני מחפש איש מקצוע. חוץ מזה, אם היית מסכים מייד, הייתי מבין שאתה רק מחפש ג'וב".
הנימוק הזה שכנע ככל הנראה את ניצן, כי בפברואר 2011 כבר נכנס לתפקיד יו"ר הוועדה הקרואה בלוד. התואר הזה מוענק לראש רשות מקומית שלא נבחר בבחירות דמוקרטיות בידי התושבים, אלא ממונה בידי הממשלה לפרק זמן קבוע מראש, בדרך כלל בעקבות כשל מתמשך ואי סדרים שהתרחשו באותה הרשות.
כמשימה ראשונה, היה חשוב לניצן להרגיע את נציגי התושבים. הנאום שהכין למפגש הראשון שלו עם נציגי הציבור הערבי בעיר התמקד במסר של פיוס ואחווה: "כל התושבים שווים, ללא הבדל דת, גזע, לשון ותרבות. שוויון פירושו אחידות: יחס שווה בא מתוך כבוד, הערכה והכרה בזכות הבחירה של כל אדם, מבלי לוותר על מורשת אבותיו. לכל איש יש זכות לבחור אמונתו, דתו, לשונו... אני פותח בדברים אלה כדי להעמיד דברים על כנם בהיותי ראש עירייה שמוּנה ולא נבחר. לא באתי לשלוט, מינו אותי לנהל. חובתי להאזין לכם, ללמוד את מכאוביכם, להאזין למשאלותיכם ולעשות את מיטבי על מנת לשרת אתכם נאמנה".
בהמשך דבריו הביע ניצן הזדהות עם תחושת המיעוט והזכיר את הציווי לאהוב את הגר: "אנו חיים בלוד ביחד, כתף אל כתף, מוסלמים, נוצרים ויהודים. יש אנשים שנולדו בארץ הזאת וחיים בה עשרות דורות, ואנשים שהוגלו ממנה לפני שבעים דורות וחזרו אליה אחרי שלא מצאו מנוח לכף רגלם. אני שייך לאלה שחזרו, אני שייך לעם נרדף. ראיתי במו עיניי רצח אנשים על חטאם האחד: על היותם יהודים. תורתנו מצווה אותנו לאהוב את הגר ולזכור שגרים היינו בארץ מצרים. כמי שעבר את הסבל, השכול והרדיפות בהיותי מיעוט בארץ זרה, אני יודע מה רב ערך חיי אדם. חייו של כל אדם באשר הוא אדם. לכן, אני רוחש כבוד לכל אדם, תהא לאומיותו, דתו או לשונו אשר תהיה. אני יודע שרבים עייפו מדיבורים ותקוותם נמוגה. יחס זה מוביל להתבדלות, למאבק, כלומר: להרס. בעיניי, לוד היא יהלום המתבוסס בבוץ. ביחד נוציא את לוד מהבוץ, נמרק אותה, נלטש אותה והיא תבריק לעיני כל".
נעמי, אשתו שהצטרפה לשיחה, מספרת שכאשר סיים את נאומו זה, הנוכחים היו מופתעים: "הייתה דממה מוחלטת במשך הרבה זמן. כולם שתקו. הם לא ציפו שממונה יהודי, תת-אלוף בצה"ל, ידבר ככה".
זיכרון פנומנלי בגיל 90
בחודש מאי האחרון מלאו לניצן 90. הוא אדם צנוע המעדיף להתרחק מעין התקשורת. ככזה, לא מיהר להתראיין והפגישה איתו נדחתה. כשנפגשנו לבסוף, ישבנו במרפסת ביתו בראשל"צ, באוויר הפתוח, מטעמי זהירות בימי קורונה. לא יכולתי שלא להתרשם מהאופן החם שבו הזמין את העובדת הזרה, סאלי, שמטפלת בו כיום, להצטרף אלינו. כבר בתחילת השיחה ניכר שהוא דוגל בשבחים יותר מאשר בקיטרוג, ומעדיף לשתוק כאשר אין לו משהו טוב לומר. זיכרונו פנומנלי; ללא כל מאמץ הוא שלף ממנו תאריכים ונתונים מספריים.
ניצן כבר לא ממלא תפקידים ולא פעיל במשימות קהילתיות או לאומיות, אבל אנשי ציבור יהודים וערבים, בעיקר מלוד, מגיעים אליו מעת לעת, להתייעצות. מנהיגים ממפלגת העבודה - כבר לא. את הריחוק החברתי בשנת הקורונה הוא ניצל לכתיבה של רומן היסטורי.
הוא נולד בבוקרשט, בירת רומניה, בשנת 1931, ועלה לישראל ב-1947 ממניעים ציוניים. דרכו לישראל הייתה ארוכה והוא היה עצור במחנה של מסורבי עלייה בקפריסין. לישראל הצליח להגיע רק אחרי שזייף את גילו, אבל כאן, בהמשך, לא רצו לגייס אותו לצבא בגלל גילו הצעיר ומשקלו הנמוך. משהתגייס, התקדם מהר בסולם הדרגות. הוא שירת בעיקר בחיל החימוש, סיים בדרגת תת-אלוף, ושימש סגן ראש אגף האפסנאות. במהלך שירותו הצבאי הכיר את נעמי. לזוג שתי בנות, חמישה נכדים ונכדות, שישה נינים - והשביעי בדרך. בתו, ד"ר דורית ניצן, חיה בקופנהגן וממונה מטעם ארגון הבריאות העולמי על ההתנהלות בתקופת הקורונה ב-37 מדינות בעולם. בתו יעל ארליך-ניצן היא בובנאית, מגלפת ומעצבת בובות עץ, ומנהלת תיאטרון בובות.
בשנת 1983 נבחר ניצן לכהן כראש עיריית ראשון לציון ושימש בתפקיד זה עד שנת 2008, 35 שנים ברציפות. תקופת כהונתו מוכרת כאחת הארוכות ביותר של ראש עיר בישראל.
"ודאי שקיים עם פלסטיני"
בעקבות הצעתו של נתניהו החל ניצן לסייר בלוד. "רציתי להבין במה מדובר. נסעתי ללוד, הסתובבתי ברגל וגם ברכב, לבד ועם אשתי, בימים וגם בלילות. איש לא ידע מי אני", הוא מספר. הוא צלל לחקור את מצבה הכלכלי של הרשות המקומית, ומצא שם גירעון גדול. באמצע דצמבר, לא בלי לבטים, נתן לנתניהו תשובה חיובית, ולתפקיד הוא נכנס בתחילת פברואר 2011.
"כל חיי פעלתי לאור עקרונות. אני לא ממציא ולא מאלתר. אני לומד, אבל לא סוטה מהעקרונות. את הבסיסי שבהם אני מצטט מפי תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית: 'ידע כל איש שיש לו שלוש זכויות: הזכות לחיות, הזכות לחירות הבחירה, והזכות לבקש אושר. זכויות אלה הן תמיד שלו, ללא קשר עם השקפה או השתייכות מפלגתית או לאומית".
אחד העקרונות שמנחים אותו הוא הכרה בקיומו של העם הפלסטיני. "זו שאלה שנשאלת בכל הזדמנות – האם קיים עם פלסטיני? אני אומר 'ודאי שקיים!' לפי מה נקבעת שייכות לעם? לפי שייכותו של דור ממשיך לדור ההורים, ועל פי בחירה. הדוגמה הטובה ביותר לבחירתו של אדם להשתייך לעם היא של רות המואבייה. לכן אני מתייחס בכבוד לעם הפלסטיני". ניצן לא חוסך ביקורת מהפלסטינים על מה שהוא מגדיר כטעות גדולה מאוד: "לקשור את עצמם לעבר שאין להם. הם לא כנענים שנעלמו, וגם לא פלישתים לשעבר. סילוף ההיסטוריה פועל רק לרעתם לדעתי, אבל אין בכך כדי לגרוע מהכרתי בהם ובזכויותיהם".
את החיזוק לעמדותיו בנוגע לזכותה של קבוצה להגדרה עצמית, ולבחירה של אזרחים ערבים בישראל בזהות הפלסטינית, הוא מביא כציטוט מנאומו של מנחם בגין מיום כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-1977: "ממשלת ישראל לא תבקש משום אומה קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה כי תכיר בזכותנו להתקיים, הזכות להתקיים? - לא יעלה על דעתו של שום בריטי או צרפתי, בלגי או הולנדי, הונגרי או בולגרי, רוסי או אמריקאי, לבקש בשביל עמו הכרה בזכותו להתקיים. קיומם הוא זכותם. הוא הדין לישראל".
עם זאת, ניצן מבקש מהמוסלמים לכבד את כתבי הקודש שלהם ולא לסלף מתוכם פרטים מתוך אינטרסים פוליטיים. "למדתי את הקוראן, ומצאתי בו כמה וכמה פסוקים, שלפיהם זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל היא זכות שניתנה מידי שמיים. למשל: 'אחרי פרעה אמרנו לבני ישראל, שבו בארץ, וכאשר תתקיים ההבטחה לאחרית הימים, נקבץ את פזוריכם' (סורה 17, 104). כלומר, האיסלאם מכיר במורשת ישראל, שהיא במידה רבה גם מורשתו, ובזכות העם היהודי להתקיים בארצו. הניסיון לומר שאין לנו זכות על הארץ הוא סילוף של הכתוב. אני לא מחויב לסילוף, וביכולתי להתנגד לו".
במילים אלו סיכם ניצן את השקפת העולם שלו, שהובילה אותו גם כאשר הגיע ללוד. "הופתעתי שביבי לא שאל אותי עליה", אמר. הוא גם עזב את לוד מתוך אידיאלים: "בשנת 2013, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, סייעתי לאחר המועמדים בבחירות לעיריית ראשון לציון. השר גדעון סער טען שבהיותי עובד מדינה הדבר אסור. אני חשתי שבהיותי מתנדב, פוגעים בזכויותיי הבסיסיות כאזרח. מחיתי על כך, ועזבתי, כדי שאוכל לסייע לו".
6 צפייה בגלריה
אישר לפתוח חנויות ערביות בט' באב באמצע רמדאן. מאיר ניצן משקיף על לוד כששימש ראש הוועדה הקרואה
(צילום: אבי מועלם)
קשר חם במיוחד נרקם בין ניצן לבין השיח' יוסוף אלבאז, האימאם המדובר של המסגד הגדול בלוד, וגם האיש שמכנה את ניצן 'אבא': "פעם אחת השיח' שאל אותי אם אני לא מפחד להסתובב ככה, לבד. שאלתי ממי אני צריך לפחד? הוא השיב 'מהמשוגעים'. עניתי לו שמשוגעים, גם להם יש היגיון. הם יודעים שאם יחסלו אותי יביאו להם מישהו גרוע יותר, ואת זה הם לא רוצים"
בלי מאבטחים ובלי נשק
"בעיניי, אין תחום שראש הרשות פטור ממנו", מסביר ניצן. "מי שמנסה להפנות אצבע מאשימה אל רשות או מוסד אחרים אינו ראוי לשרת ציבור. אם יש משהו לא טוב – תשנה אותו, אל תתנער ממנו".
כך עשה עם כניסתו לתפקיד בעניין הבנייה הבלתי חוקית בלוד. הוא הבטיח לעשות כל שביכולתו כדי להגיע להסדרתה, אבל הבהיר שלא יהיה פתרון שכולם יהיו שבעי רצון ממנו, שכן נדרשים שטחים למוסדות חינוך, לגני משחקים וגינות ציבוריות, רחובות ומדרכות. הוא דרש להפסיק מייד את הבנייה הבלתי חוקית ופעל בקשיחות בעניין: "ניסו אותי לא מעט. נאלצתי להרוס 59 בתים לפני שהבינו שלא כדאי להתעסק איתי, והפסיקו". גם את מדיניות הגבייה בעיר הוא שינה, כי על פי אמונתו - אין זכויות בלי חובות: "אחד הדברים שלמדתי מחקירת תקציב העירייה היה ש-2,039 יחידות דיור ערביות לא שילמו מעולם ארנונה. פחדו לבקש מהן. אני ביקשתי והם התחילו לשלם. אבל במקביל - נתתי להם שירות ויחס".
מי שעבד איתו באותם ימים העיד שקשה היה למצוא אותו בלשכתו - הוא בילה את רוב שעותיו בשטח, פגש את התושבים והקשיב להם.
"הסתובבתי הרבה לבד. בעיקר בשכונת הרכבת. בלי מאבטחים ובלי נשק. עיר מכירים רק דרך הרגליים". קשר חם במיוחד נרקם בינו לבין השיח' יוסוף אלבאז, האימאם המדובר של המסגד הגדול בלוד, וגם האיש שמכנה את ניצן 'אבא'. "פעם אחת השיח' שאל אותי אם אני לא מפחד להסתובב ככה, לבד. שאלתי ממי אני צריך לפחד? הוא השיב 'מהמשוגעים'. עניתי לו שמשוגעים, גם להם יש היגיון. הם יודעים שאם יחסלו אותי יביאו להם מישהו גרוע יותר, ואת זה הם לא רוצים".
ניצן מספר כיצד הורה, לקראת חודש רמדאן, להכין שלטי חוצות עם ברכת "רמדאן כארים", ולהציב אותם בכניסות לעיר. "בעקבות תליית השלטים השיח' אלבאז הגיע ללשכתי במפתיע. שאלתי אם אפשר לעזור במשהו, והוא ענה שאינו צריך דבר ואמר: "זו הפעם הראשונה שאני נכנס אל לשכת ראש העיר. באתי רק כדי להודות על כך שלראשונה מברכים אותי בחגי". מאז ועד היום השניים מקפידים לברך זה את זה בחגים, ושומרים על קשר טוב.
שנה לפני כן חל ט' באב בעיצומו של חודש רמדאן. על פי חוק, בתי העסק צריכים להיות סגורים ביום תענית. השיח' אלבאז הזמין את ניצן לשיחה עם מנהיגים מוסלמים במסגד הגדול, והם תיארו בפניו את המורכבות של התושבים המוסלמים בעיר: במהלך היום החנויות שלהם סגורות והם בצום, ובלילה נאסר עליהם לפתוח. ניצן אישר את פתיחת החנויות הערביות בשכונות הערביות. עו"ד חאלד אזברגה, שנכח בפגישה תהה: "אתה יודע שזה לא חוקי, נכון?" ניצן השיב שהוא יודע ולוקח את מלוא האחריות על ההחלטה. גם היועצת המשפטית של העירייה תקפה את ההחלטה והזהירה את ניצן שלא תוכל להגן עליו. גם ראשי הגרעין התורני ביישוב הגיעו אליו ודרשו שישנה את ההחלטה, ואף איימו לעתור לבג"ץ, אך ניצן הבהיר כי מבחינתו מוסלמי לא צריך לציין מועד יהודי, וגם לא להפך. העתירה לא הוגשה. במעשה הזה קנה ניצן את אמון התושבים המוסלמים בעיר. הם חשו שיש מי שמקשיב ומכבד את צורכיהם.
"עזבתי את לוד מאוזנת, עם עודף של 20 מיליון שקל בקופתה. בכספים העודפים הקמנו את בית הספר התיכון הערבי, והתחלנו לתכנן את בית העירייה החדש". הכסף לאיזון קופת העירייה הגיע מצמצום משרות ותפקידים עירוניים, הקפדה על תכנון יעיל של מכרזים ובעיקר - גביית ארנונה מיותר מאלפיים יחידות דיור שנבנו בעיר באופן לא חוקי, ומעולם לא שילמו מסים עירוניים
תיכון ערבי במקום מכלאת צאן לא חוקית
בכל הנוגע לניהול כספים הקפיד ניצן על מינהל תקין ויושרה: "הגזבר ואני סיכמנו שנבחן היטב כל מכרז ושנימנע מנטילת הלוואות שלא נוכל להשיב. כמו שאנחנו מתנהלים בבית, נחיה עם מה שיש". התקציב של עיריית לוד באותה עת עמד על 311 מיליון שקל והגירעון הגיע ל-57.5 מיליון שקל, סכום שהתגלגל כך במשך קרוב ל-20 שנה. בעיניו, איזון תקציב העירייה הוא ההישג הכי גדול שלו: "עזבתי את לוד מאוזנת, עם עודף של 20 מיליון שקל בקופתה. בכספים העודפים הקמנו את בית הספר התיכון הערבי, והתחלנו לתכנן את בית העירייה החדש". הכסף לאיזון קופת העירייה הגיע מצמצום משרות ותפקידים עירוניים, הקפדה על תכנון יעיל של מכרזים ובעיקר - גביית ארנונה מיותר מאלפיים יחידות דיור שנבנו בעיר באופן לא חוקי, ומעולם לא שילמו מסים עירוניים.
בעירייה שקיבל לניהולו לא היה שום מנהל בכיר ערבי. "רציתי למנות את שירין נטור חאפי לראש אגף החינוך בעירייה. הזמנתי אותה ללשכה וביקשתי ממנה לגשת למכרז. היא התבוננה בי ושתקה. לבסוף ביקשה לדבר בגילוי לב, ואמרה 'לתלמידים הערבים בלוד אין תיכון. הם יוצאים ללמוד ברמלה וביפו. אם תקים בית ספר תיכון בעיר – אני מוכנה לנהל אותו'".
ניצן שכנע את שר החינוך דאז גדעון סער להקים בית ספר תיכון בעיר, ולשם כך הוקצה שטח ציבורי גדול בשכונת הרכבת. אבל בלוד, כמו בלוד, תמיד יש מורכבויות נוספות ברקע: "החברה הערבית בלוד מפולגת – יש ותיקים, מוסלמים ונוצרים, יש בדואים ויש משת"פים. שירין אמרה שאף אחד לא יבוא ללמוד בשכונת הרכבת. אני התעקשתי - אמרתי לה, 'הם לא ישלחו את הילדים לשכונת הרכבת, אלא לתיכון שלך. נקים שם גם מתנ"ס ונשנה את הדימוי של השכונה'".
ואז התברר שהשטח שהוקצה להקמת בית הספר נתפס באופן בלתי חוקי בידי תושב שהקים במקום מכלאת צאן. "נפגשתי איתו כמה פעמים. הסברתי לו שהוא עובר על החוק – גם בכך שהשתלט על שטח שאינו שלו, וגם בכך שהוא מגדל כבשים בתוך העיר. הוא הסביר לי שזה מקור פרנסתו. הצעתי לו להקים קיוסק ולמכור לתלמידי בית הספר. הבהרתי גם שתהיה ביקורת על המוצרים שימכור ועל המחירים. על זה הסכמנו, והשטח פונה מרצונו הטוב".
וזה עבד. כיום לומדים בתיכון הערבי, המסונף לרשת אורט, יותר מ-1,300 תלמידים, ושירין נטור חאפי מנהלת אותו ביד רמה.
6 צפייה בגלריה
בכסף העודף שהשאיר בקופה הציבורית התחילו לתכנן את בית העירייה החדש. חזית בניין עיריית לוד
(יותם יעקובסון)
6 צפייה בגלריה
"צריך לתת את מה שמגיע לכל מגזר, בלי להתעלם מהמגזרים האחרים". כתובת על קיר בעיר לוד
(צילום: יותם יעקובסון)
6 צפייה בגלריה
"החיכוך בעיר נובע מתפישות עולם שונות". יהודי וערבי, עתיק וחדש, עבר והווה בעיר לוד
(יותם יעקובסון)
6 צפייה בגלריה
הפתרון: שיחות גלויות עם כל הקבוצות. תמונה אופיינית מהלילות האלימים ברחובות לוד בחודש מאי האחרון
(צילום: AP)
"אם הבטחתי - קיימתי"
עם חברי הגרעין התורני בעיר יחסיו היו טובים ובעיקר גלויים. "אמרתי מה אני חושב, ולא נתתי מה שלא מגיע. בכל מקרה, הם תושבי המקום, בעלי זכויות כמו כל אחד אחר וכל התושבים שווים. עם כל מגזר בעיר דיברתי בצורה גלויה, בהרבה כבוד, ועמדתי במילה שלי. אם הבטחתי - קיימתי". הוא מודע לחיכך בין חברי הגרעין התורני לבין התושבים המוסלמים בלוד. "החיכוך הזה נובע מתפישות עולם שונות. אבל נכון לזכור שגם האוכלוסייה המקומית הערבית אינה הומוגנית. יש בדואים בשכונת הרכבת, יש אלף משפחות ותיקות שאינן מדברות איתם, יש הערבים הנוצרים, ויש מי שמזדהים כפלסטינים. זו לא קבוצה אחת".
ניצן כואב את המהומות שהתרחשו בעיר בחודש מאי, אבל מאמין שמה שהתניע אותן היו גורמים קיצוניים משני הצדדים - לא מתוך לוד, אלא מחוצה לה. אין לו פתרון אינסטנט, אבל הוא מעריך שאם אירועים אלה היו פורצים בעת שעמד בראש העיר הוא היה מנסה לבדוק מה המקור להתלקחות, לקיים שיחות עם הצדדים ולהפריד בין הניצים. הוא מאמין שגם כעת נחוצות שיחות גלויות עם המנהיגים מכל הקבוצות, בהובלת מי שעומד בראש העיר, שהוא משרת הציבור. "צריך לתת את מה שמגיע לכל מגזר, גם אם זה אומר העדפה מתקנת, בלי להתעלם מהמגזרים האחרים. אבל", ניצן ממהר להוסיף, "אני לא מותח ביקורת על הנהגה קיימת". העצה היחידה שהוא מעלה בדעתו לראש העיר הנוכחי היא "לדבר עם כולם, שיחות גלויות".
מאז המהומות, התקשרת לאימאם אלבאז?
"אני לא מתקשר לאף אחד, אבל אני אומר את דעתי למי שמתקשר אלי. האימאם התקשר אליי, והוא בהחלט מוזמן אליי הביתה כשיחלפו כמה ימים מהחיסון השלישי".
* * *
כתבות נוספות בסדרה על לוד
על הכותב:
יותם יעקבסון, חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם. יזם של פרויקט תיירות חברתית בלוד ומפעיל סיורים בעיר.
