כמי שמטיילת בכל הזדמנות, אחרי העבודה, לעיתים גם לפניה, בשעות שבהן מרבית האנשים נמים את שנתם - קשה להפתיע אותי באתרי טיול לא מוכרים, בטח בארץ הקטנטונת שלנו.
ובכל זאת מעיין תרפ"ו ביבנאל, ששמו הפך לאחרונה ל"עין איליי", הצליח לעשות בדיוק את זה: פנינת טבע מוצלת וחבויה, שסביבה נטוו יומיים של יחד, טבע וזיכרון, שעד לפני שנתיים לא היינו מעלים בדעתנו שהם אפשריים.
13 צפייה בגלריה
יש אסונות שמזיזים משהו עמוק גם במעגלים רחוקים יותר. בני מחזור י"א בטיול שנתי לזכר רס"ן איליי לוי ז"ל
(צילום: טל זהרה לביא)
לפני כמה עשרות שנים סיימנו את לימודינו בעירוני ו' ע"ש רוגוזין ברחוב העלייה בתל אביב. משם לצבא, ולאחריו - לחיים עצמם. רובנו הקמנו משפחות, מקצתנו נשארו בקרית שלום, שכונת ילדותנו. הקשר לא נשמר, בוודאי לא בהיבט השכבתי או הכיתתי.
כך היה עד 22 בינואר 2024. היום ההוא שינה את מסלול הקשר בינינו. בין כל ידיעות ה"הותר לפרסום", הייתה אחת שהותירה את כולנו הלומים: איליי לוי, בנו של רענן, בן המחזור שלנו, נהרג בעזה.
יש אסונות שמזיזים משהו עמוק גם במעגלים רחוקים יותר. פתאום הזמן, שנדמה שיש ממנו בשפע, נעשה מוחשי ויקר.
בקבוצת הוואטסאפ שהוקמה נשמרו בקפידה השמות הישנים שלנו, ומפגש ראשון, מהוסס ומרגש, הפך לפתיח של מפגשים נוספים, תכופים מששיערנו.
דרך הסיפורים והדמעות שמענו על איליי, הצעיר שלא הכרנו בחייו, אבל הלך ונכנס אל תוך חיינו.
חודשים ספורים אחר כך כבר יצאנו לטיול שנתי ראשון ברמת הנגב, מופתעים מעצמנו ומן החברויות הישנות-חדשות שנפתחו מחדש. הטיול ההוא יצא לדרך בחששות טבעיים - בכל זאת, אנשים שהתפזרו מזמן כל אחד לחייו.
מהר מאוד כל החששות התבדו, ולא רק זה אלא שהטיול הותיר טעם חזק של עוד.
"לא בשביל המראות האלו נלחמנו"
המלחמה אמנם שככה לאחרונה, אבל כולנו יודעים עד כמה ההפוגה הזו שברירית. לכן, כשנוצר חלון של שקט, היה ברור שצריך לנצל אותו.
בחמישי האחרון התקבצו שוב 24 בני מחזור י"א לטיול שנתי, שני במספר. בתשע בבוקר התכנסו הדייקנים בכניסה לפארק עמק המעיינות. צמידי זיהוי ועליהם שמו של איליי חולקו ונענדו במקום, מסמנים את העיקר שעתיד לחבר בינינו ביומיים הבאים.
13 צפייה בגלריה
צמידי זיהוי ועליהם שמו של איליי, מסמנים את העיקר שעתיד לחבר בינינו ביומיים הבאים
(צילום: טל זהרה לביא)
בהדרכתה של צליל, יצאנו לסיור ברכבי גולף בין המעיינות הצלולים ביותר בארץ: נחל הקיבוצים ועין מודע. בתחילת השביל הרטוב, שמחבר בין עין שוקק לבריכת הטחנה - ניתן לצעוד במים רדודים, בין צמחיית נחלים עשירה. אנחנו ניצלנו את ההזדמנות לחלוץ נעליים ולשכשך רגליים תחת החופה היפה של העצים שהשתרגו זה בזה מעלינו.
גם החום הכבד לא קלקל את שמחת הביחד. ליומיים הנחנו בצד עבודה, משפחה ושגרה, וחזרנו במשהו להיות תלמידים. רק הפסולת שהשאירו מטיילים קודמים צרמה בתוך כל היופי הזה. כעבור דקות, התברר שגם לרגע הזה יש קשר ישיר לאיליי.
בינואר 2024 יצא מעזה גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, לראשונה לאחר שלושה חודשי לחימה רצופים. זריחת-זהב האירה את דרכם של הלוחמים העייפים והמאובקים, שצעדו לשטחי הכינוס בשדות העוטף בדרך הקצרה והמיוחלת הביתה.
אלא שאז נעצר הגדוד לשיחה לא מתוכננת. איליי, המ"פ הצעיר ביותר בצה"ל, הצביע על הפסולת שנותרה בשדות ואמר, בפשטות: "לא בשביל המראות האלו נלחמנו".
למרות העייפות ומבלי שהיה ברשותם ציוד איסוף מסודר, חיילים וקצינים התכופפו כתף אל כתף, אספו את הפסולת בידיהם והכניסו אותה לכיסים. רק אחר כך יצאו הביתה.
הסיפור הקצר הזה, הוא שמופיע על שלט ברזל בכניסה למעיין שעוד נגיע אליו למחרת היום.
לבקשת רענן, גם אנחנו התכופפנו ואספנו את מה שהותירו מטיילים קודמים. רק לאחר שהערמה פונתה אל הפחים והידיים נשטפו, המשכנו הלאה.
לקראת צהריים הגענו ל"משק אליהו" במושב בית יוסף. אלירן אישרן, שמשרת כמילואימניק בעזה כבר למעלה מ-300 יום, מגדל כאן ירקות ועלים, ובכך ממשיך את המורשת המשפחתית ומשמר את זכרו של סבו החקלאי.
התפריט כאן מבוסס ברובו על הגידול המקומי, ומוגש בחלל מינימליסטי ומדויק עם שורת נורות סימטרית שחוצה אותו לשניים. אנחנו מתיישבים סביב השולחן הארוך תחת המזגן משיב הנפש, כשמנות מופלאות אחת-אחת, עשויות ביד טובה, יוצאות בזו אחר זו: גבינת פטה צלויה ברוטב מלון, לביבות קישוא לצד סלסת עגבניות טרייה, ברולה חציל, ומעל לכל - פוקצ'ה עבודת יד, שמי שיודע לאפות כמוה לא צריך (כמעט) יותר כלום.
13 צפייה בגלריה
מנות מתוצרת מקומית עשויות ביד טובה ב"משק אליהו" שבמושב בית יוסף
(צילום: טל זהרה לביא)
משם המשכנו ל"נהריים בגשר" לסיור קצר בין מפעל החשמל, סיפורה של גשר הישנה והמפגש בין הירדן לירמוך. השם "נהריים" אולי מצלצל תנ"כי, אבל משמעותו פשוטה: המקום שבו נפגשים שני נהרות - הירדן והירמוך.
בין מים, גבול והיסטוריה מקומית שמענו על פנחס רוטנברג, "הזקן מנהריים", ועל החלוצים שהתמודדו עם אתגרים וקרבות בדרך להגשמת חזונם.
החום הכבד שליווה את היום הזה התפוגג כשהגענו אחר הצהריים למלון בקיבוץ לביא, בגובה 310 מטר מעל פני הים. מרגע הקבלה ועד העזיבה למחרת היום, צוות המלון עשה הכול כדי להנעים את זמננו: שלט ברכה אישי קיבל את פנינו בקבלה, וכיבוד קל ואסתטי המתין לנו בחדרים הנעימים ובאולם לפעילות הערב שתכננו.
כשצלצלנו למנהל המלון, משה גולד, כדי לקבל הנחיות מדויקות כיצד להגיע לפנות בוקר לתצפית הזריחה בהר הגעש הכבוי קרני חיטין, התייצב ברכבו להוביל אותנו אישית, כדי שלא נפספס את הרגעים שבהם העולם מתעורר.
האמיצים שהשכימו טיפסו במהירות אל נקודת התצפית, כשתה ריחני נמזג לכוסות וכשרענן לצידנו מתעטף בטלית ומתפלל "נץ" מול השמש שבקעה בין העננים וצבעה את הכנרת תחתינו בזהב.
בדרך חזרה עצרנו מול באלות חציר שנערמו כשאור רך עוטף אותן. גם אם חלקנו כבר סבים וסבות לנכדים, אי אפשר היה לעמוד בפיתוי הטיפוס על הבאלות לצילום צבעוני.
שעתיים מאוחר יותר, כשצינה נעימה מפצה על חום האתמול ומעלינו שמיים מעוננים קלות, יצאנו נרגשים אל השביל המוביל לשרידי בית הכנסת העתיק, ומשם אל מסלול התצפיות בשמורת טבע ארבל. מסביב הכול כבר קייצי יותר, פתוח ובהיר, ועדיין עוצר נשימה.
עברנו בין נקודות התצפית המרכזיות אל הכנרת, הגולן והחרמון, אל מצוק הארבל והר ניתאי. מצוקי הענק של הארבל התנוססו סביבנו, ותחתיהם נפרש נוף מסחרר: הכנרת, מרחבי הגליל והגולן, ושכבות של הרים ושמיים.
13 צפייה בגלריה
שכבות של הרים ושמיים. החבורה בנקודות תצפית מרכזיות הפונות לכנרת, לגולן ולחרמון
(צילום: טל זהרה לביא)
"האיש מן הבקעה"
כל היופי הזה, התצפיות והדרכים והעצירות, הובילו אותנו בסופו של דבר אל התחנה האחרונה - המקום שבו הטיול קיבל את שמו ואת ליבו.
בקצה המושבה יבנאל, כשהדרך הסתיימה מול שדות קצורים של טרום-שבועות, נכנסנו לראשונה בשביל מוצל למעיין תרפ"ו שהפך זה מכבר ל"עין איליי". בצד השביל ניצבו שלושה שלטי ברזל: האחד מספר את סיפור המעיין ששמו שונה לאחרונה, השני חושף את מכתבו האחרון של איליי, והשלישי את סיפור נפילתו.
13 צפייה בגלריה
מעיין "עין איליי". ברגע שרענן נכנס פנימה, הוא ידע מיד שזה המקום
(צילום: טל זהרה לביא)
המקום הזה לא נבחר במקרה. רענן יצא עם ראש מועצת יבנאל, שניר אריש, לחפש אתר טבע שיתאים להנצחת שמו וזכרו של איליי.
הם סיירו בין כמה נקודות שעלו מראש, עד שבאמצע היום הציע ראש המועצה לעצור את התכנית ולנסוע לאתר נוסף, שלא היה על סדר היום. ברגע שרענן נכנס פנימה, הוא ידע מיד שזה המקום.
מכאן והלאה הצטרפו חברים ואנשים טובים, שתרמו ברוחב לב ואפשרו את הקמת האתר היפה הזה. לצד בעלי מקצוע מוכשרים, עבדו בשטח גם אנשים שהכירו את איליי: חברים, בני משפחה ואוהבים שבאו לנקות, לשפץ, לשתול ולהפוך את המעיין לפינת טבע מזמינה, חיה ומטופחת.
בשבוע הבא, 29 במאי, ייחנך המעיין רשמית בנוכחות המשפחה, החברים, אנשי הצבא ועם ישראל.
סופו של השביל הקצר נפתח לפינת חמד מפתיעה: שתי בריכות טבעיות ששופצו, וביניהן המעיין שהתגלה בשנת תרפ"ו ומשמש כמקווה טבילה לדתיים ולחילוניים.
כחלק מהעבודות במקום, נשתלו עצי פרי ונוי והוצב ריהוט ייחודי עשוי בטון מפורזל בעבודת-יד. עץ תות פקיסטני בשיא העונה, בשל ומתוק, הניב שפע של פרי והפך לכיבוד מרענן, לצד החטיפים שהובאו מהרכבים, משל היינו בני עשרה.
בשעתיים האחרונות שלנו יחד סיפר רענן על אהבת הארץ של איליי, על הרצון להקים את ביתו בצפון, ועל המשמעות שראה בשירותו בסיירת צנחנים.
בזמן הקצר שבין תפקיד לתפקיד יצא למזרח עם תרמיל על הגב. באחד הסרטונים שנשלחו להוריו לאחר נפילתו, נראה איליי מלמד תרמילאים צעירים שהכיר שירים עבריים שאהב, אף שלא היו בני דורו. בגאון ובחדווה, חי כל כך, הוא שר את "האיש מן הבקעה" שכתב חיים חפר ושרה דורית ראובני.
הבחירות המוזיקליות של איליי סיפרו משהו על הדרך הייחודית שעשה, לעיתים כנגד הזרם, ועל האמונה שלו ש"דור הטיקטוק של 2023 לא נופל מדור 1973".
מעט לפני שנפרדנו, שרנו איתו ובלעדיו את "האיש מן הבקעה". המילים על האיש ההולך רחוק, ועל קול הַקַּשָּׁר עברו הפעם דרך פניו של רענן ודרך זכרו של איליי.
טיול ב"עין איליי" לזכר רס"ן איליי לוי ז"ל
(צילום: טל זהרה לביא)
הטיול השנתי השני שלנו בא אל סיומו, כשיומיים של חוויות מתכנסות לנקודת השיא הזו ב"עין איליי". אנחנו עוד נחזור לכאן, אבל בינתיים נפרדים בלב גדוש וחוזרים הביתה, לקבל את פני השבת.
אחרי מקלחת, כשמראות היומיים האלה שוקעים לאיטם ו"האיש מן הבקעה" מתנגן ברקע, אנחנו מבינים שהשיר קיבל משמעות חדשה, ולעולם לא יישמע באוזנינו כפי שנשמע קודם לכן.
קבוצת הוואטסאפ מצפצפת תודות ותמונות, והפעם אנחנו יודעים - בשנה הבאה ניקח שוב הפוגה מהשגרה ונצא לטיול שנתי מספר 3, אין לדעת לאן.
לזכרו של רס"ן איליי לוי ז"ל מתל אביב, מפקד פלוגה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, בן 24 היה בנופלו. יחד עמו נפלו גם גיבורי ישראל, רס"ן נתי אלפסי וסרן אייל טוויטו זכרם לברכה.
