בשיתוף שטראוס
עובדי שטראוס משתפים בסיפורים על עמידה איתנה, אחדות ותקווה
( צילום: ירון שרון )
בחודשים האחרונים השתתפו עיתונאים בכירים מקבוצת "ידיעות אחרונות" בפרויקט "עוטף ישראל", שבמסגרתו הם ביקרו במפעלי שטראוס בצפון ובעוטף עזה ופגשו את עובדות ועובדי המפעלים, שהמשיכו להגיע גם תחת האיומים על העורף, ולייצר מזון. לצד סיפורים על שכול ואבל הם פגשו מקרוב דו־קיום, סולידריות, ציונות, ישראליות, אחריות ונחישות להמשיך לדאוג לכלל אזרחי המדינה תוך התעלות על האתגרים האישיים. רתם איזק וסלעית מבטח־קפלן מספרות על החוויות האישית המעצימות שחוו בביקורים האלה. צפו בסרטון בראש הכתבה כדי לשמוע את העובדים משתפים בסיפוריהם, על עמידה איתנה, אחדות ותקווה.
הסיפורים האנושיים במפעלים:
עוד לא אבדה תקוותנו / רתם איזק
בשנה וחצי האחרונות שריר האופטימיות שלי נחלש. הגב, הראש ובעיקר הלב, מתברר, מתחילים לכאוב כששריר האופטימיות חודל מלעבוד. שיקומו או תפעולו מחדש מורכב יותר מזה שנדרש לכל שריר אחר. כאן לא מספיק להרים משקולות במכון הכושר. המתכון הוא הרמת ראש, מפגשים אנושיים. מבט שמחפש את הטוב, את המשותף, את האומץ והיופי שמרכיבים את החברה הישראלית.
תירגלתי את השריר הזה בנסיעה לצפון, חבל הארץ המרהיב שהפך לשדה קרב. היה לי תירוץ טוב: ביקור במפעלי שטראוס שבחזית הצפונית ומפגש עם עובדי ועובדות החברה – שיכולים ללמד את כולנו דבר או שניים על סולידריות ואהבת אדם. על פניו זה נראה קטן: "כולה" מילקי. "כולה" פסי ייצור, שבהם המכונות כבר החליפו חלק מבני האנוש. בסך הכל רובוטים שיוצקים שוקולד חם לתבניות, ומטביעים את החותם המוכר על האריזות שיגיעו בסוף למאות אלפי בתים בישראל. אך מאחורי אלה ניצבת מערכת אנושית מרשימה; גברים ונשים מכל קצות החברה הישראלית. יהודים, ערבים, דרוזים, ילידי הארץ ועולים, שמאז 7 באוקטובר נלחמים על המקום הזה מאחורי הקלעים.
בין קירות אפופים בריח השוקולד במפעל הממתקים בנוף־הגליל פגשתי את ליאת בן דוד, מנהלת תחום סביבת העבודה במפעל. ב־7 באוקטובר היא קיבלה טלפון מצמית. "הבת שלי, סתיו, הייתה בנובה. היא קיבלה כדור ברגל, רסיסים בראש. גם חברות שלה נפצעו. הן היו בטוחות שמדובר באירוע נקודתי של חדירת מחבלים ושתכף הכוחות יגיעו ויהיה בסדר", היא שיחזרה בפניי, "כשהבינו שלא יהיה בסדר, הן התחילו לרוץ והתחבאו בתעלת ניקוז. משם היא התקשרה אליי, ואז נכנס לתעלה מחבל וחורר אותה עם הקלצ'ניקוב. היא לא הייתה אמורה להיות כאן היום, אבל הילדה שלי בחיים".
לאחר ששהתה עם בתה בבית החולים, חזרה בן דוד למפעל, שם קיבלה תמיכה מלאה מהקולגות. אחת מהן היא שירין עודה, מפעילה בכירה במפעל, אמא וסבתא שלצד המלחמה חווה גם מלחמה מבית – הפשיעה ההולכת וגואה בחברה הערבית. "אנשים נהרגים כל יום אצלנו ואנחנו לא יודעים לאן נגיע במצב הזה", שיתפה בכאב, "אבל התקווה היא מה שנשאר לנו, תקווה שלילדים שלנו יהיו חיים יותר טובים". מנהל המפעל, עומרי פינסקי, הציע קצת תקווה כזו: "המפעל הוא דוגמא לדו־קיום וערבות הדדית", אמר לי, "הלוואי שהיינו יכולים לקחת את המודל שיש לנו פה ולהפיץ אותו לכל המדינה".
"המפעל הוא דוגמא לדו-קיום וערבות הדדית, הלוואי שהיינו יכולים לקחת את המודל שיש לנו פה ולהפיץ אותו לכל המדינה"
את שריר האופטימיות ניפחתי גם במרלו"ג של שטראוס, המקום שממנו משלחים את התוצרת לחנויות. "המוטו שלנו פה הוא להיות דוגמה לחברה בחוץ", אמר לי בהא עטיה, שעומד בראשו של המרכז הלוגיסטי, "אנחנו חוגגים את החגים של כולם, דואגים לחזק את ערך הביחד, וזה התבטא מאוד במלחמה, כשכל האנשים היו מחויבים ומחוברים אחד לשני. לא היו פה ויכוחים, לא הייתה פה גזענות. יש לנו פה מדינה מדהימה שיכולה להיות גן עדן".
עד שזה יקרה, צריך להיאחז בניצחונות קטנים. במפגשים יומיומיים עם אזרחים שאכפת להם, שמטפחים את חלקת האלוהים הקטנה שלהם כדי שתהיה מקום קצת יותר שפוי. שמתעקשים להמשיך ולהיות בני אדם, גם בימים שכמעט ומזמינים אותנו לוותר. עוד לא אבדה תקוותנו.
יש שקוראים לזה ציונות / סלעית מבטח־קפלן
בשנה וחצי האחרונות גיליתי בעצמי יכולת חדשה. לפחד בלילה מירי טילים ולקום בבוקר לעבודה כאילו לא קרה דבר; לבכות בלילה מתחת לשמיכה בכאב ולעלות על האוטו בבוקר בפרצוף חתום לקראת השגרה שמצפה לי; לצאת מבית עלמין ותוך דקה להיות מוכנה לשיחת עבודה. היכולת הזאת התגמשה והתעצמה עם הזמן, עד שהפכה לחלק אינטגרלי ממני.
בעבודה על הפרויקט שמביא את המלחמה מעיניהם של העובדים בפסי הייצור במפעלים של שטראוס גיליתי פן חדש של היכולת הזאת. הפעם כמשהו קהילתי, חברתי כמעט. אנשים טבולים בסיפורי כאב ואובדן, שקמים כל בוקר להמשיך ולייצר מזון שנחשב מאוד ישראלי ורואים בזה גם את הריפוי והנחמה שלהם.
אנשים טבולים בסיפורי כאב ואובדן, קמים כל בוקר לייצר מזון שנחשב מאוד ישראלי ורואים בזה את הנחמה והריפוי שלהם. אני חושבת לעצמי שאולי קוראים להם מפעל המלוחים בגלל הדמעות שזורמות פה
במפעל הקפה בלוד זה הלם בי. מנהל המפעל זיו לוי – אחיה של לבנת קוץ, שנרצחה ביחד עם כל בני משפחתה כשהם חבוקים במיטה בביתם בכפר עזה – יושב מול המצלמה ושוטח כאב שהדעת והלב מתקשים להאמין שהוא קיים. והכאב הזה זורם אל העובדים שלו, שחיים אותו ביחד איתו מאז 7 באוקטובר, שופכים ביחד נחילים של דמעות.
ועם הכל, איכשהו, הם מוצאים את הכוח לקום כל בוקר לעבודה, לעמוד לצד פס הייצור, מחבקים אותו והוא אותם - בונים ביחד לזכר אחותו אנדרטה של כנפיים מצעצועי ילדים. שלא יישכח הכאב בתוך השגרה הזאת. שמים לי, לכולנו, מראה – למי שהפכנו, למי שאנחנו.
ואם חשבתי שהיה זה עוד "יום במפעל", הביקור במפעל המלוחים בשדרות הוכיח לי אחרת. במובנים מסוימים, במפעל הזה הזמן קפא מלכת מאז 7 באוקטובר. והיכולת להיות ליד פס הייצור החזירה את כולם לחיים. האח שנלחם עם כיתת הכוננות בעלומים ולא ידע מה עלה בגורל אחיו בכפר עזה; המנהל שהגיע לכפר עזה כדי לחפש את עקבות אחיו האובד של אותו עובד. המראה הנורא שראה. הידיעה שאין; העובדת משדרות שרגע לפני המתקפה רצתה לצאת להליכה אבל נשארה בבית. ולמרות כל הסכנות והזוועות לא פחדה, רק כעסה, ואת הכעס החליטה לתעל אל עשייה במפעל, כמו נקמה, ומאז היא לא מפסיקה. יש כאלה שקוראים לזה ציונות; והאגרונומית שפוגשת את אבלם של החקלאים בשדות, שכבר הפך לעצבונה שלה.
איכשהו, הם מוצאים את הכח לקום כל בוקר לעבודה, לעמוד לצד פס הייצור, בונים יחד לזכר אחותו אנדרטה של כנפיים מצעצועי ילדים. שלא יישכח הכאב בתוך השגרה הזאת. שמים לכולנו מראה למי שהפכנו
הבטן מתכווצת שוב ושוב למשמע סיפוריהם. אני חושבת לעצמי שאולי קוראים להם מפעל המלוחים בגלל הדמעות שזורמות פה. בדרך חזרה הביתה, כמו קלישאה מרגיזה, החיטה צומחת שוב ליד הכביש, ואני כבר לא יודעת איך וכיצד לנהוג בימים האלה, בזמן הזה.
בשיתוף שטראוס
