אין פחד גדול יותר בעולם להורה מלאבד ילד. פחד המוות של הבן או הבת בתאונה, במלחמה, ממחלה, חלילה, טמון עמוק בפנים, כבול באהבה האין סופית ובאחריות ההורית, ומדי פעם מרים ראש.
אומנם הפחד מהמוות והמוות עצמו הם חלק בלתי נפרד מהחיים, אבל כשהורים צריכים לקבור את הילד שלהם, הפוך מהסדר הטבעי, ההיגיון לא יכול לתפוס והלב לא יכול להכיל, והכאב.
בחודשים האחרונים אנחנו שומעים על יותר ויותר אנשים שלא עומדים במעמסת החיים ומתאבדים. חיילים שראו את המוות בכל יום מול העיניים במלחמה, שהחזיקו בידיים חברים מתים, שהרגו אחרים, ולא יכולים להתמודד יותר עם הרעש שממלא את הראש, עם חוסר האונים ועם התחושה שאי אפשר יותר לחזור לשגרה, כלומר לחיים. ילדים ובני נוער שמתמודדים עם בריונות ובדידות ורק רוצים לעצור את הכול ולהיעלם.
והמספרים המאמירים מאששים יותר ויותר שהטראומה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו.
אני יודע שכל החיים אצטרך לחיות עם זה שהמוות לפעמים מקנן בראש של הבן שלי, ולא פעם מנקר גם בראשי. אני יודע שלפעמים אפשר להשתגע מזה. אבל יותר מכל אני יודע שיחד אנחנו יכולים לשמור על החיים
גם נתונים חדשים של מרכז שניידר לרפואת ילדים, שהתפרסמו לאחרונה כאן, מצביעים על מה שכולנו ידענו ופחדנו ממנו: "עלייה חדה של 60% בתוך שנתיים בפניות של ילדים ובני נוער למיון על רקע אובדני", כש"88 מתוך 930 הפונים הוגדרו בסיכון מיידי - והמקרים מורכבים מבעבר".
כל אלו בזמן שמערך בריאות הנפש במדינה קורס, ויש מחסור עצום באנשי טיפול במגזר הציבור ובמגזר הפרטי - מעובדים סוציאליים, עבור בפסיכולוגים ועד לפסיכיאטרים.
התאבדות היא לא גזירת גורל
אני קורא את המספרים היבשים, מתבונן בשמות ובפנים, מתעמק בסיפורים, ויודע שמאחורי כל אובדן של ילד יש גם הורים ומשפחה שבורים. אבל אני גם יודע שזה יכול להיות אחרת, שבמקרה הזה כל אחת ואחד מאיתנו יכולים להציל חיים. כי אובדנות היא חלק מהחיים, אבל התאבדות היא לא גזירת גורל. אני יודע כי גם הבן שלי הוא מתמודד נפש.
אני זוכר את הימים ההם שהדלת של החדר שלו הייתה סגורה והוא לא ענה. איך פחדתי נורא שמשהו קרה ורציתי לפרוץ אותה. אני זוכר את הריחוק והניתוק שהקשו עוד יותר. ואני זוכר את המחשבות הטורדניות שעברו לו בראש ואת חוסר האונים שלי, שאני לא יכול לקחת או להשקיט אותם.
אני זוכר גם אמירות מפורשות ונואשות, ואת הפחד, שעוד קיים גם עכשיו, שינסה, שיעשה מעשה.
מחשבות טורדניות ונטייה לאובדנות הן לרוב סימני אזהרה לבעיה עמוקה יותר, על אחת כמה וכמה כשלא מדובר במשהו חד פעמי וחולף. אתגרים אישיים או קשיים חברתיים, שינויים הורמונליים וסוגיות של מיניות וזהות, והקושי להדביק את מרוץ החיים, שהופכים לחרדה ומתגברים לדיכאון - יכולים להוביל לניסיון התאבדות או חלילה למוות. כל אלו לא פעם אורבים לנו, מתעתעים בנו, מפחידים אותנו.
לאורך השנים הללו למדתי שאסור לתת לפחד לנהל אותנו: לא לתת לרגשות האשמה להוביל ולנצח, לא לשמור סודות ולא ליפות את המציאות. וכשצריך לפנות לעזרה מקצועית, גם כשהילד מתעקש שלא.
למדתי שאסור לתת לפחד לשתק אותנו: צריך לשאול שאלות גם כשהתשובות קשות ואפילו אם אין תשובות, לא צריך להיבהל מלדבר על הקושי ואפילו על המוות, ואסור לשכוח לחזק, לחבק, לנשק.
למדתי שהכי חשוב לא לתת לפחד להפחיד אותנו, אלא לתת לו מקום במחשבות ובדיבורים. לדעת שגם כהורה, כבן זוג, כחבר - אנחנו לא יודעים הכול, ולא יכולים הכול.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהיום אני יודע גם לחפש את סימני האזהרה: העצב התהומי, הייאוש, הכעס והחרדה, האמירות - הסתמיות כביכול - על סוף הדרך, ההסתגרות, ההתבודדות והשינויים בשגרה. אם הילד שלכם מראה את אחד מהסימנים הללו, אם יש לכם חשש, ולו קטן, דברו איתו, בלי שיפוטיות ובלי התייפייפות, תזכירו לו שיש מי שאוהב אותו, תעזרו לו לפנות מיד לעזרה.
אני יודע שכל החיים אצטרך לחיות עם זה שהמוות לפעמים מקנן בראש של הבן שלי, ולא פעם מנקר גם בראשי. אני יודע שלפעמים אפשר להשתגע מזה. אבל יותר מכל אני יודע שיחד אנחנו יכולים לשמור על החיים.
לחיות עם זה
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא לֹא
תֵּיעָלֵם,
הַכְּמִיהָה לְהֵיעָלֵם.
צָרִיךְ לִחְיוֹת עִם זֶה, אַתָּה אוֹמֵר.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהִיא לֹא
תֵּיעָלֵם,
הַכְּמִיהָה לְהֵיעָלֵם.
צָרִיךְ לִחְיוֹת עִם זֶה, אֲנִי אוֹמֵר.
הכותב הוא משורר, סופר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019) "בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021) ו" - כמו שהיורֶה" (פרדס, 2022).
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il.
