בבוקר ההוא התעוררה מריה פרבר לקול התרעות "צבע אדום". למודת ניסיון ומתורגלת מאין-ספור מבצעים וסבבי לחימה, היא נכנסה עם כלבתה לממ"ד דירתן בשכונת "נווה אשכול" בשדרות.
כשנרגעו האזעקות למשך דקה או שתיים, יצאה מריה מהמרחב המוגן וניגשה אל החלון. "ואז אני רואה אנשים עם רובים מתחילים לירות לכיוון הבתים", היא משחזרת את בוקר 7 באוקטובר. "חלקם היו עם סרטים ירוקים-לבנים על הראש וחלק היו לבושים כמו בצבא שלנו, אבל צעקו בערבית.
"פתאום מתקשרת הבת שלי ושואלת: 'אמא, איפה את?'. אמרתי, 'ליד החלון'. אמרה, 'תזוזי משם ותיכנסי מהר לממ"ד. יש מחבלים בעיר'. אז עוד לא הכרתי את המילה 'מחבלים'. היום אני מכירה".
מריה, בת 77 כיום, שבה אל הממ"ד. "אבל אחרי כמה זמן הייתי צריכה לשירותים, אז יצאתי מהממ"ד והלכתי על ארבע לשירותים, שלא יראו אותי מהחלון. וגם חזרתי בזחילה על ארבע. חמש שעות הייתי בממ"ד עד שהגיעה הודעה מהעירייה שאפשר לצאת".
גלריה
"אף אחד לא מאמין שאנחנו זקנים ועושים דברים כאלה". מריה פרבר (מימין) ולודמילה דובקוב
(צילום: גדי קבלו)
לודמילה דובקוב, בת 78, מתגוררת סמוך למקום שבו ניצבה תחנת המשטרה של שדרות. את קולות הירי שמעה עוד לפני אזעקת ה"צבע האדום". "נכנסתי לממ"ד ואחר כך שמעתי מישהו דופק בדלת הדירה", היא מספרת. "יצאתי מהממ"ד, ניגשתי אל הדלת - ואני שומעת מהצד השני קולות בערבית".
לודמילה קפאה במקום. "עמדתי כמו פסל. לא יכולתי לזוז. והמחבל ממשיך לדפוק בדלת ולצעוק בערבית. אחרי עשר דקות חזרתי לממ"ד".
למרבה המזל, המחבל שב על עקבותיו ולא ניסה לפרוץ לדירתה של לודמילה. אולי חשב שאין שם איש.
לא זקנים, אלא מבוגרים
550 מטרים בקו אווירי מפרידים בין אתר ההנצחה שהוקם על חורבות המשטרה, לבין המועדון התעסוקתי לגיל השלישי שמפעילה עמותת "רעות", בשיתוף עם אגף הרווחה והשירותים החברתיים של עיריית שדרות ו"ג'ויינט ישראל".
עשרות אזרחיות ואזרחים ותיקים, כמעט כולם נשים, בהן לודמילה ומריה, מגיעים לכאן לארבע שעות ביום, ומבצעים מגוון של עבודות עבור חברות עסקיות שונות.
סיבה לקום בבוקר ולצאת מהבית. יוכי סולימני-דניאלי (יושבת מימין) ומרי בזברחי. משמאל: מריה פרבר ולודמילה דובקוב
(צילום: גדי קבלו)
כשביקרנו במקום, לפני כשבוע וחצי, חלקן עסקו באריזת בשמים לילדות עבור רשת "סקארה", אחרות ארזו נרות שמן לקראת חנוכה עבור חברת "מנורה עץ הזית" - והיו גם כאלה שהרכיבו גלגלי פלסטיק כחולים משוחים בגריז המשמשים, כך מתברר, כחלק מפס הייצור של משחטת "עוף קור".
אם נגיע שוב בעוד שבועיים, סביר להניח שהן יהיו שקועות במשימות אחרות. זה משתנה בהתאם לצרכי הלקוחות.
לפני ראש השנה, למשל, הן ארזו חבילות שי של "ביכורים" - מיזם חברתי שהקימה לימור סטולר מקיבוץ יד-מרדכי, ומחבר בין חברות וארגונים לבין יצרנים מקומיים מהעוטף ומגבול הצפון, ועסקים של מילואימניקים ושל משפחות שכולות.
"הבת שלי, חתמת בסוכנות ביטוח גדולה, שלחה לי תמונה: 'תראי איזה יופי של מארז קיבלנו בעבודה לראש השנה'", מספרת יוכי סולימני-דניאלי (76). "אמרתי לה: 'צורה לך, זו עבודה שלנו! ספרי לכולם שארזו את זה במועדון של אמא שלך".
גם שקיות השי שתכננה עיריית שדרות לחלק לילדי העיר בשמחת תורה לפני שלוש שנים, נארזו במועדון התעסוקתי. בבוקר שמחת תורה פשטו המחבלים על העיר, והשקיות נותרו במחסן.
תחנת המשטרה בשדרות, אחרי שנכבשה על ידי המחבלים ב-7 באוקטובר
(צילום: דובר צה"ל)
הקשישות והקשישים מקבלים שכר סמלי עבור עבודתם. "בסוף חודש אני דורשת מכל לקוח את מה שמגיע לנו לפי הכמויות שעשינו, והסכום מחולק ביניהם שווה בשווה", מסבירה מנהלת המועדון, עינב אברהם. "זה יכול להיות 800 שקל לאדם, 900 שקל, 1,000 שקל. אנחנו כמועדון לא לוקחים אפילו שקל.
"עד לפני שש שנים עבדתי אחרת: כל עובד ועובדת היו מקבלים תשלום לפי ההספק שלהם באותו חודש. הבנתי שזה פחות נכון כי אנשים לא היו קמים מהכיסא, אפילו מוותרים על ארוחת בוקר, כדי להספיק יותר. נכון, אנחנו מפעל תעסוקתי, אבל אנחנו באים לפה בכיף שלנו. לא מחתימים כרטיס. אז החלטתי שכולם יקבלו סכום זהה. גם אם תספיק לארוז היום רק שני מוצרים, ומישהי אחרת תארוז 20, תקבלו את אותה משכורת".
אבל המשכורת היא פרט שולי בסיפור. "מעבר לתעסוקה, יש כאן היבט חברתי", מסבירה עינב. "הם קמים בבוקר ופוגשים אנשים. מישהו מסתכל עליהם. כשמישהי נכנסת לפה ואומרת 'בוקר טוב, בית', אתה מבין מה המשמעות של המקום הזה בשבילה".
לודמילה: "אני צריכה לקום מהמיטה, לנקות שיניים, לבחור בגדים ולא להסתובב כל היום בדירה בכתונת לילה. אני מגיעה לכאן וכולם מחייכים ומתנהגים אליי בכבוד. זו כמו משפחה בשבילי"
עבור רבים מהם, המועדון הוא סיבה לקום בבוקר ולצאת מהבית.
"אני צריכה לקום מהמיטה, לנקות שיניים, לבחור בגדים כדי ללבוש ולא להסתובב כל היום בדירה בכתונת לילה", מסבירה לודמילה, אם לבת, סבתא לנכדה וסבתא-רבתא לשני נינים. "ואני מגיעה לכאן, מדברת עם אנשים, וכולם מחייכים ונחמדים אליי ומתנהגים יפה ובכבוד. זו כמו משפחה בשבילי וזה נותן לי הרבה אנרגיה".
עינב: "יש בעיר מועדונים מצוינים לגיל השלישי, אבל אצלנו יש ערך מוסף - אני קם בבוקר ועושה עבודה יצרנית. אני מכין את הנרות שתכף ידליקו בחנוכה. אני אורזת את הבושם שיעמוד תכף על המדפים ברשתות הפארם. וזה בעיני הקטע היפה אצלנו: אתה מרגיש שאתה עדיין מסוגל לעשות ולתרום".
יוכי מתארת את תחושת הסיפוק: "לפני כמה זמן נכנסתי ל'סופר-פארם', ואני רואה את הבושם שארזנו כאן. אני אומרת למוכרת, 'וואי, זה שלנו'. היא שואלת אותי: 'מה, את בעלת הבית?' ואני: 'לא, אנחנו ארזנו, המועדון שלנו בשדרות".
מריה: "אף אחד לא מאמין שאנחנו זקנים ועושים דברים כאלה".
יוכי: "אנחנו לא זקנים. אני לא אוהבת את המילה הזאת. אנחנו אנשים מבוגרים. בכל בוקר אני מצדיעה לאנשים האלה, שמגיעים לפה בהסעה ומתחילים לעבוד. בכל יום אני אומרת, 'תודה לך, אלוהים'". היא עצמה, אגב, נוהגת עדיין ומגיעה לכאן במכוניתה הפרטית.
"מעבר לתעסוקה, יש כאן היבט חברתי". מימין לשמאל: מרי, יוכי, עינב, לודמילה ומריה
(צילום: גדי קבלו)
יוכי אינה זקוקה למועדון התעסוקתי כדי לקום בבוקר ולהתלבש. גם לפני שהחלה להגיע לכאן, בעיצומה של המלחמה, היו לה חיים מלאים ועמוסים בפעילות ובטיולים ברחבי העולם.
"בשנה שלפני המלחמה עשיתי את איסלנד, מדיירה (אי השייך לפורטוגל - י"ק), אוזבקיסטן וקירגיסטן, ולפני שנה הייתי ביפן", מספרת יוכי וצוחקת: "אמרתי לבנות שלי: 'אני בעמותת פי"ל', פחות ירושה לילדים".
היא אלמנה, אם לארבע בנות, סבתא ל-12 נכדים וסבתא-רבתא לנין אחד. "עינב היא כמו הבת החמישית שלי", מצביעה יוכי על מנהלת המועדון, שמסמיקה במבוכה.
"גם בשבילי עינב היא כמו בת", אומרת מריה.
עינב: "יש לי פה הרבה הורים. תתפלא".
"רק שאנחנו לא מעבירים לה את הקצבאות שלנו", צוחקת יוכי.
היא נולדה במומבאי שבהודו ועלתה עם משפחתה לארץ ב-1960, כשהייתה בת עשר. תחילה גרו באופקים, משם עברו לאילת, ואחרי נישואיה התגוררה בקריית-מלאכי. לשדרות עברה לפני ארבע שנים בלבד, בעקבות פטירת בעלה.
על זרועה קעקוע עם המשפט "יש לי אותך", כשם השיר של מירי מסיקה ומירי משה. "עשיתי אותו אחרי שהתאלמנתי", הא מספרת.
ב-6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, טסה יוכי לטשקנט. "אחותי ואני הצטרפנו לטיול של גמלאי הטכניון בחיפה. היו שני מקומות פנויים, והמדריכה מכירה אותנו. היא ידעה שאני משדרות וביקשה משאר חברי הקבוצה לא לדבר לידי על מה שקרה כדי לא להרוס לי את הטיול, ואני לא נכנסתי לאינטרנט, אז חשבתי שמדובר בעוד סבב לחימה".
רק כשנחתה בארץ, ב-19 באוקטובר, הבינה. "הנכד שלי אסף אותי מהשדה ישר למלון 'עץ הזית' בירושלים, שקלט מפונים משדרות. חזרתי הביתה רק אחרי חמישה חודשים".
יוכי: "הייתי מפונה במלון, ומישהי מאגף הרווחה של שדרות שאלה מה אני עושה כל היום. אמרתי: 'כלום. מסתובבת בקניונים, מבזבזת כסף'. היא הציעה מועדון של אזרחים ותיקים, ואמרתי: 'מועדון? אני? אני צריכה אקשן. אני לא יכולה לשבת במקום אחד'"
על המועדון התעסוקתי שמעה כשהייתה מפונה. "מישהי מאגף הרווחה של עיריית שדרות, שהייתה איתי במלון, אמרה לי: 'יוכי, מה את עושה כל היום?' אמרתי לה, 'כלום. מסתובבת בקניונים, מבזבזת כסף'. אז היא אמרה: 'למה שלא תלכי למועדון של אזרחים ותיקים?'. אמרתי לה, 'מועדון? אני? אני צריכה אקשן. אני לא יכולה לשבת במקום אחד'. אמרה לי, 'לא, זה מועדון תעסוקתי. עובדים בו'.
"אמרתי, 'טוב, נבדוק. עם מי צריך לדבר?'. אמרה, 'תירשמי ברווחה'. אמרתי, 'מה לי ולרווחה?' אומרת לי, 'לא, רק בשביל להירשם'. דיברתי עם הרווחה והם נתנו לי את המספר של עינב.
"כשחזרתי לשדרות, הגעתי בפעם הראשונה למועדון. בהתחלה היה לי קשה כי היה פה מאוד שקט ורגוע. אמרתי, זה לא בשבילי. אני אוהבת רעש, מוזיקה. אבל אחרי כמה ימים נכנסתי לזה ומאז וואו... אין לי מילים".
עינב: "היא הביאה את הרעש איתה. קלקלה את כולם".
"קלקלתי אותם", מודה יוכי. "אנחנו מדברות, צוחקות, מרכלות, לפעמים גם שמות מוזיקה באמצע היום ומתחילות לרקוד".
"אי-אפשר למכור אותי ברוסית"
רוב החברות והחברים במועדון הם עולים מברית-המועצות לשעבר. כמה מהם אינם דוברים עברית. על לוח המודעות בכניסה תלוי שיחון עברי-רוסי עם מילים בסיסיות, רשימת האותיות בשתי השפות וביטויים כמו "מה שלומך?", "יום טוב", "להתראות" ו"בסדר גמור". אבל השפה אינה מהווה מכשול.
"אני הודית, לא מבינה רוסית, אבל התחברתי אליהן מהר מאוד", אומרת יוכי. "כשהן מדברות ביניהן רוסית, אני צועקת להן: 'דברו עברית!".
כבר למדת כמה מילים ברוסית?
"למדה, למדה", אומרת מריה, שעלתה מטשקנט ב-1990 והגיעה לשדרות שנה אחר כך.
יוכי: "אני יודעת להגיד 'דוברה אוטרה' (בוקר טוב), 'דוסבידניה' (להתראות)".
"לא יודעת את השפה, אבל דיברה עם כולם". יוכי ומרי
(צילום: גדי קבלו)
מרי בזברחי, בת 87, ניצולת שואה, עלתה מהעיר ויניצה שבאוקראינה ב-1998. את ילדותה במלחמה העבירה בחצי האי קרים, לחוף הים השחור. היא חלתה בחצבת, ועברה ניתוח בגרון שבגללו התקשתה כל חייה בדיבור. היא דוברת בעיקר רוסית ואת הריאיון איתה קיימנו בעזרת חברתה מריה, ששימשה מתורגמנית.
"אני קצת-קצת מדברת עברית, אבל לא טוב", אומרת מרי.
איך את מתקשרת עם כאלה שלא יודעים רוסית?
מרי: "מה לעשות...".
מריה: "כשהיינו מפונות למלון היא הסתדרה מצוין. כל האנשים שם הכירו אותה. היא לא יודעת את השפה, אבל דיברה עם כולם".
עינב: "תקשורת זה לאו דווקא בדיבור; תקשורת זה גם בחיוך, זה בהארת פנים. יש הרבה צורות לתקשר".
מריה: "וזה הכישרון של מרי".
מרי בזברחי מתגוררת מול תחנת האוטובוס הממוגנת שמחוצה לה נרצחו בבוקר 7 באוקטובר 13 גמלאים שהיו בדרכם לטיול בים המלח. "לא ראיתי כלום, אבל שמעתי יריות", היא מספרת. "מישהו דפק לי בדלת ואמר: 'תתחבאו, יש פה מחבלים'.
"נכנסתי לממ"ד, ואחרי שיצאתי ראיתי בגדר של הבית חורים של יריות. עד היום לא תיקנו אותה. ב-9 באוקטובר יצאתי לים המלח, למלון 'רויאל'. הייתי שם עשרה חודשים, ברוך השם".
על המועדון התעסוקתי בשדרות שמעה מרי מבתה של מריה, שעובדת עם ניצולי שואה בעמותת "עמך".
"אני מאוד מרוצה ושמחה שקיבלו אותי לפה, שלמדתי לעשות משהו בידיים", אומרת מרי, שהייתה כלכלנית במפעל באוקראינה לפני עלייתה לארץ. "אני מנסה להבין וללמוד מה שנותנים לי לעשות".
עינב: "מה זאת אומרת מנסה? היא יודעת ועושה ומצליחה".
"Thank you!" אומרת מרי. "אני אוהבת את עינב, אבל אני לא יודעת אם עינב מבינה אותי".
"אני כבר יודעת רוסית", אומרת עינב. "אי-אפשר למכור אותי ברוסית. הן לא יכולות לרכל עליי לידי..."
לוח ימי הולדת של העובדות והעובדים במפעל. "חוגגים עם יין וכיבוד"
(צילום: יואב קרן)
לצד העבודה והקשרים החברתיים, חברות המועדון התעסוקתי קיבלו תחומי אחריות. מריה, למשל, אחראית על ההסעות. "יש לי קשר עם הנהג, אני מדברת איתו כל יום, מודיעה לו מתי הוא בא, מתי הוא לא בא".
יוכי היא אחראית מטבח וארוחות בוקר. "יש מצרכים בשפע, כל מה שעינב קונה לנו", היא מספרת. "הבוקר למשל הכנו חביתה של 30 ביצים, סלט ירקות עם בצל, סלט ירקות בלי בצל. יש גבינות, מעדנים, טוסטים".
"יש פה גם חוגים: תרפיה בתנועה, תרפיה בבישול, אמנות, לימוד השפה העברית", מוסיפה עינב, שמנהלת את המועדון ב-12 השנים האחרונות. "כל פעם אני מכניסה חוג אחר.
"יש גם סדנאות. ב-19 בנובמבר, למשל, תהיה להם סדנה לתזונה בריאה בגיל השלישי. וכמובן, חוגגים ימי הולדת, מציינים את כל החגים עם יין וכיבוד".
דאגה הדדית
עינב אברהם גדלה בשדרות ומתגוררת באשקלון. "אמא שלי עדיין גרה פה ואני מרגישה חיבור מאוד עמוק לשדרות", אומרת עינב - עובדת של עמותת "רעות", שמפעילה את המועדון עבור העירייה.
היא גרושה ואם לשלושה ילדים, הגדול שבהם, בן 22, נמצא על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה ועובד במחלקה הנפרולוגית בבית החולים ברזילי.
"אני אחראית עליהם גם כשהם בבית". עינב אברהם
(צילום: גדי קבלו)
בערב שמחת תורה, 6 באוקטובר 23', התלבטה עינב אם להגיע לאמא שלה בשדרות. "בסוף החלטתי לא לבוא. ידעתי ששירן אחותי נמצאת אצלה והיא לא לבד".
למחרת בבוקר, כשהכול התחיל, מצאה את עצמה מתמודדת בכמה חזיתות. "מצד אחד, הייתי צריכה לדאוג לקשישים שלי. מבחינתי, אני אחראית עליהם לא רק כשהם במועדון - אלא גם כשהם בבית. ורובם היו מנותקי קשר, לפחות בשעות הראשונות.
"מצד שני, דאגתי לאמא שלי ולאחותי, שעד יום ראשון בערב לא ענו לטלפון ולא ידעתי אם הן בחיים או שנרצחו או נחטפו. ואם זה לא מספיק, באותו יום הבניין שלי באשקלון חטף טיל. בדירה שלי נשברו רק כמה חלונות, אבל בגלל שיש לי ילד עם צרכים מיוחדים, עוד באותו ערב פינו אותנו לכפר המכבייה.
"אחרי שווידאתי, בסיוע אגף הרווחה והשירותים החברתיים של העירייה, שכל הקשישים בסדר, התחלנו לטפל בפינוי שלהם לבתי המלון. חוץ משניים שהתעקשו להישאר בשדרות, כל השאר התפנו".
עינב: "כשאבא שלי נפטר, לפני חמש שנים, אחד הדברים הכי מרגשים היה להגיע לבית העלמין, להלוויה, ולראות שם את כל הקשישים של המועדון, שהגיעו כקבוצה, יושבים שם ומחכים לנו"
בחודש הראשון של המלחמה שהתה עינב עם ילדיה בכפר המכביה, "ותוך כדי אני בקשר יומיומי עם הקשישים, טלפונים כל הזמן, צרכים מהשטח. אני מעבירה פניות שלהם לעירייה ומוודאת שהן טופלו. הרבה מאוד מהקשישים היו במלונות בים המלח, ואז קיבלנו במסגרת המועדון עבודה מעיריית שדרות - להכין פמוטים לזכרו של סרן שילה כהן ז"ל, קצין בשלדג שנפל בבארי ב-7 באוקטובר, ושאביו הוא עובד העירייה.
"ירדתי עם הילדים שלי לים המלח, ובמשך שבוע עבדנו שם עם הקשישים על הכנת הפמוטים. ברגע שאתה איתם, רואה אותם, מרגיש אותם, ולא רק דרך הטלפון או בוואטסאפ, אתה כבר יותר רגוע".
סרן שילה כהן ז"ל, נפל בקרבות בבארי ב-7 באוקטובר
(צילום: באדיבות המשפחה)
הדאגה היא הדדית. גם החיבוק. "כשאבא שלי נפטר, לפני חמש שנים, אחד הדברים הכי מרגשים היה להגיע לבית העלמין, להלוויה, ולראות שם את כל הקשישים של המועדון, שהגיעו כקבוצה, יושבים שם ומחכים לנו".
"מפחדים שעוד מעט זה יתחיל שוב"
כבר בנובמבר 23', החלו חלק מהתושבים לחזור לשדרות. מריה, שהייתה מפונה לאילת, שבה אז הביתה אחרי חמישה שבועות.
"ידעתי שכמה מהקשישים שלי חזרו ושהם לבד בבית, ומצאתי את עצמי מגיעה בכל יום לשדרות כדי לבקר אותם", מספרת עינב. "פחד נוראי. אני נוסעת והרגליים שלי רועדות".
קשישי המועדון התעסוקתי במלון המפונים בים המלח, מכינים פמוטים לזכרו של סרן שילה כהן ז"ל
(צילום: עינב אברהם)
לודמילה, שהמחבל דפק על דלת דירתה, התפנתה משדרות ב-9 או ב-10 באוקטובר - את היום המדויק היא אינה זוכרת. "היו ליד הבית שלי שני קצינים עם רכב צבאי, וביקשתי מהם טרמפ לבית הספר שבו היו האוטובוסים. הייתי חמישה חודשים במלון בים המלח, וחזרתי הביתה ב-6 במרץ 2024".
לא פחדת לחזור אחרי מה שקרה?
"פחדתי, פחדתי", אומרת לודמילה.
שלוש שנים אחרי, שדרות כבר חזרה לשגרה. אבל החשש עדיין קיים. "כל יום אנחנו שומעים פיצוצים מעזה", מספרת מריה. "גם הלילה היה המון רעש. אנחנו מפחדים שעוד מעט זה יתחיל שוב".
"בדרך כלל אנחנו מקבלים הודעה מהעירייה שבלילה יהיה משהו", אומרת לודמילה - ובדיוק אז אנחנו שומעים שאגת מנועים של מטוס קרב חולף מעל העיר.
מריה מראה לי הודעה כזו, שקיבלה בוואטסאפ מהעירייה יום קודם לכן: "במסגרת פעילות כוחותינו להשמדת תשתיות ברצועה, בדקות הקרובות ישמעו פיצוצים במרחב יישובי המועצות".
"כל יום אנחנו שומעים פיצוצים מעזה". מריה פרבר
(צילום: גדי קבלו)
נכדתה של לודמילה גדלה בשדרות, בצל הקסאמים. "היום היא גרה בבנימינה. פוחדת להתקרב לשדרות".
היא מספרת בגאווה כי הנכדה, מעצבת גרפית במקצועה, הייתה שותפה בהפקת אלבום שהוציאו לוחמי "בריגדה 55", כלשונה (חטיבת הצנחנים במילואים 55), לאחר שסיימו את סבב הלחימה הראשון בעזה.
"מצב של 'ווין-ווין' לחברה"
המועדון התעסוקתי לגיל השלישי, הוא אחד מתוך שורה של מיזמים שמפעילה עמותת "רעות" בשדרות. "''רעות' פועלת כאן יותר מ-30 שנה בתחומי החינוך, הרווחה והקהילה", מספר מנכ"ל העמותה שמרון (שימי) מוסאי.
"תחום הקשישים, שמובילה עוזרת המנכ"ל ליאור ראובני, תחת אגף הרווחה והשירותים החברתיים של העירייה, כולל כמה פרויקטים: המועדון התעסוקתי שאנחנו נמצאים בו עכשיו; פרויקט סל"ב (סל לניצול בביתו), שבמסגרתו מגיעים לניצולי שואה הביתה כדי להפיג את בדידותם ועורכים להם מפגשים וחוגים; ופרויקט 'חסמב"ה', שמיועד להוציא אנשים מרותקי בית מארבע הקירות שלהם לפעילויות בפארק, חוגי התעמלות וכדומה.
"אנחנו רואים בזה משהו מאוד משמעותי. לכל אחד מאיתנו יש אבא או סבא מבוגרים, ואנחנו מבינים שאם הם נשארים בבית - הם מתנוונים", מוסיף שימי. "אני זוכר את זה עם סבא שלי, זכרונו לברכה. הוא היה סוס עבודה, אבל ברגע שהפסיק לעבוד ולפגוש אנשים, הוא התחיל לדעוך.
"המטרה שלנו היא להוציא אותם מהבית. אבל המפעל התעסוקתי הוא מעבר לזה: אתה לא רק מוציא אותם מהבית, אתה גם מעניק להם משמעות. אתם עובדים, אתם מקבלים כסף עבור העבודה שלכם, אמנם לא הרבה, לצערי. וזה גם גורם להם לזוז. תראה את המוטוריקה העדינה שהם מפעילים".
"אתה לא רק מוציא אותם מהבית, אתה גם מעניק להם משמעות". יוצאות הביתה בסיום יום עבודתן
(צילום: גדי קבלו)
יש לו גם מסר למנהלי החברות והגופים העסקיים. "חשוב לנו שהמפעלים יראו במקום הזה הזדמנות", אומר שימי. "יש כאן אנשים שיכולים לעזור ולתרום להם, עם ניסיון ועם יכולות שאין למכונה. ויש להם גם הזדמנות למעורבות חברתית, שזה היום אחד המדדים הכי משמעותיים בחברות עסקיות.
"כך שאנחנו מביאים בשורה בשני מובנים - לקשישים עצמם, ולמפעלים שמזמינים אצלנו עבודה. יש כאן מצב של 'ווין-ווין' לחברה. אני מקווה שבעלי חברות ומנכ"לים שיקראו את הכתבה הזאת, יגידו: 'ואללה, גם אני רוצה לעבוד עם האזרחים הוותיקים של שדרות'".
