"טיפול נמרץ שערי השמיים פתוחים.
אני מנגן נשמת חייל עולה אנחנו מסתכלים,
אמו יושבת לידו אביו ואחותו עומדים.
באדמה הזו תקום חברת מופת
ראיתי אב צועק על קבר בנו המת,
ואת הרוח מנשבת בצמרות העץ"
(אביתר בנאי, "חלל")
24 צפייה בגלריה
"האמירה הנכונה היא: 'שלא תדעו רק צער'. שתדעו גם לשמוח. הצער יהיה שם תמיד". תמונות הנופלים במלון בזנזיבר
(צילום: יואב קרן)
מוזיקה קצבית מרחפת ועולה מעל צמרות דקלי הקוקוס של פוואני מצ'אנגני, לחוף האוקיינוס ההודי. להקה מקומית מנגנת את "לה-במבה", הלהיט משלהי שנות ה-80'. זו שעת ערב מאוחרת ועל החול הרך והלבן רוקדים כמה ישראלים, רובן נשים. בסוף השיר ניגשת אליי אחת מהן.
"שלא תטעה", היא אומרת. "גם כשאנחנו רוקדות, אנחנו עדיין אימהות שכולות". איריס קוראים לה, אמו של סמ"ר יאיר ניפוסי ז"ל מגדוד 101 של הצנחנים, שנפל בסג'עייה בימים הראשונים של התמרון.
24 צפייה בגלריה
"גם כשאנחנו רוקדות, אנחנו עדיין אימהות שכולות". איריס נפוסי עם תושב מקומי
(צילום: סלפי, באדיבות המצולמת)
גם שירה כהן מבטח רוקדת, מתמסרת לצלילים של ימי נעוריה. בנה, סמ"ר שחר ז"ל, טען-קשר בגדוד 9 של חטיבת השריון 401, נפל בצפון רצועת עזה ב-5 בנובמבר 2023. והיא, עובדת סוציאלית שהתמחתה באובדן ושכול, מצאה עצמה באבחת רסיס פצמ"ר בצד השני.
"אתה רואה אותנו קורעים את הרחבה. וזה נכון. אנחנו עושים חיים", מסבירה שירה. "אבל זה לא כמו שהיה קודם. אני רוקדת וכל הזמן יש לי תהום בתוך הנשמה, והתהום הזאת רוקדת איתי, ולפעמים אני נופלת לתוכה. ומוצאת את עצמי בוכה באמצע הריקוד. ואני עוצמת עיניים ורואה את כל המשפחה שלנו יחד, רוקדים בסלון הבית, וגם שחר רוקד איתנו, וזה כל-כך מוחשי ואמיתי".
24 צפייה בגלריה
"אני רוקדת וכל הזמן יש לי תהום בתוך הנשמה". שירה וארז כהן מבטח, הוריו של שחר ז"ל שנפל בסג'עייה
(צילום: יואב קרן)
המוזיקה המשמחת מפנה את מקומה לשיר צובט לב. I'm never gonna dance again. יפה וגדעון נצמדים לריקוד סלואו. בנם, סרן ירדן זכאי ז"ל, מפקד מחלקה בגבעתי, נפצע אנושות מפיצוץ מטען ברפיח ב-17 בספטמבר 2024. שלושה ימים אחר כך מת מפצעיו.
ליבת מלכה לוקחת מיקרופון מהלהקה ומצטרפת לשיר, מלווה עצמה בטמבורין. בנה, סמל מתן ישראל מלכה ז"ל, לוחם בגדוד 101 וחניך בקורס מ"כים, נפל בקרב גבורה בכיסופים ב-7 באוקטובר. גם היא, כמו בשיר של ג'ורג' מייקל, חשבה שלעולם לא תרקוד יותר. והנה היא כאן, עם יוסי בעלה, בחופי הטורקיז של זנזיבר, המקום הכי רחוק בעולם מבית העלמין של קיבוץ גשר הזיו שבו נטמן בנם.
"גם כשאנחנו רוקדות, אנחנו עדיין אימהות שכולות": הצצה למסע הורים שכולים בזנזיבר
(צילום: יואב קרן)
חשוב להם להבהיר לי, הצופה מהצד, זה שלא יודע שכול מהו והלוואי שגם לא יידע: כשהורה שכול רוקד, או צוחק, או נהנה מארוחה טובה, כשאמא שכולה מתאפרת ומקפידה על לבושה - זה לא אומר שהם התגברו. הכאב שם, והוא ילווה אותם עד יומם האחרון.
מיטיב להסביר זאת עידן בהט מקיבוץ בית אלפא, אביו של דרור בהט ז"ל שנרצח בנובה: "אנשים אומרים 'שלא תדעו עוד צער'. אבל האמירה הנכונה היא: 'שלא תדעו רק צער'. שתדעו גם לשמוח. הצער יהיה שם תמיד".
24 צפייה בגלריה
במקום הכי רחוק בעולם מבית העלמין. ליבת ויוסי מלכה עם תמונת בנם מתן שנפל בכיסופים ב-7 באוקטובר, יחד עם שאר חברי הקבוצה בחוות תבלינים מקומית
(צילום: יואב קרן)
"הפכתי מרואת חשבון לרואת חשבון נפש"
הם הגיעו לכאן במסגרת מסע טיפולי להורים שכולים שארגנה עמותת "משפחה אחת"; 23 זוגות שאיבדו בן או בת בתמרון ברצועת עזה, בקרבות הבלימה של 7 באוקטובר, בטבח הנובה ובלחימה מול חיזבאללה.
המסע בן שמונת הימים משלב סדנאות טיפוליות בהנחיית אנשי מקצוע עם טיולים, אטרקציות ופעילויות חברתיות - הרחק מסיר הלחץ של ישראל. אך לא פחות חשוב, הוא מאפשר למשתתפות ולמשתתפים להיות חלק מ"קבוצת השווים" - הורים שכולים כמוהם, שמבינים אותם יותר מכל אדם אחר בעולם.
המשתתפים כולם תושבי הצפון, ובראש הקבוצה עומדת בתיה וינברג, רכזת צפון של העמותה. החלוקה הגיאוגרפית נועדה להקל על ההורים להמשיך ולהיפגש כקבוצה לאחר שובם לארץ.
"כששמעתי זנזיבר, התלהבתי", מספרת ליבת. "לפני שבע שנים עשינו עם הילדים טיול ספארי בטנזניה, והגענו גם לזנזיבר (האי האקזוטי שלחופה המזרחי של אפריקה הוא חלק מטנזניה - י"ק). אז מבחינתי, זה היה לסגור איזשהו מעגל. כשהגענו למלון, כל העובדים עשו לנו Give me five. בדיוק כמו שמתן היה עושה עם המדריכים שלנו בטיול לטנזניה. הוא אהב את זה מאוד".
גם הים שעל חופו אנחנו יושבים מזכיר לה את מתן שלה. "הים זה מתני. הספינות זה מתני. הוא עבד ב'טרק-ים' באכזיב, ומאוד אהב את הים. אני בורחת המון לים". יום קודם לכן, בהפוגה שבין הפעילויות, הם שכרו סירה באופן עצמאי ויצאו לעשות "שנורקלינג". ממש כמו שעשו אז, עם מתן.
בכלל, יש משהו בים הפתוח שעוזר לאנשים לפתוח את לבם. ביום הראשון למסע ניגש אב שכול אל יאיר נורדן, אחד המנחים שהוא במקרה גם מודיע נפגעים במילואים, וסיפר לו שמאז האסון שפקד אותו הוא בקושי ישן בלילה, ובשעה שש בכל בוקר יוצא להליכה בים.
"אמרתי לו: 'מחר אתה לא הולך לבד. אני בא איתך. ואנחנו לא נלך, אנחנו נעשה קיאקים'", מספר יאיר. "למחרת קמתי בחמש וחצי, נפגשנו על החוף בעשרה לשש, לקחנו קייאקים מהמלון ונכנסנו למים. נעצרנו באיזושהי נקודה והתחלנו לדבר. ממש כמו בחדר טיפולים. וזאת הייתה שיחה מהלב, שיחה אמיתית. וחזרנו לחוף אחרי שעה. אמרתי לו, 'אתה יודע מה? גם מחר אנחנו נפגשים פה על החוף'".
למחרת, כשהגיע יאיר לחוף, כבר היו שם שני זוגות נוספים. "ושוב, חתרנו עד לנקודה מסוימת והתחלנו לדבר".
השמועה עשתה לה כנפיים, ובכל בוקר הצטרפו עוד ועוד זוגות משכימי קום. "היה שם אבא שבסדנאות היה קשה לו מאוד להיפתח, אבל הוא כל כך אהב את הים ואת הקייאקים, וכשישבנו שם במים הוא שיתף אותי בדברים הכי קשים".
זו הפעם הראשונה של יאיר במסע כזה, ולפני צאתו היה צריך לוודא שלא משתתפת בו אף משפחה שדפק על דלתה כמודיע נפגעים.
הצטרפתי אליהם יומיים אחרי תחילת המסע, ישר לסדנת מדיטציה ומיינדפולנס שהעביר איליה תמיר, ויקינג זהוב שיער שאחראי, יחד עם יונית שושן-אריש, על הצד הארגוני והלוגיסטי, אך תורם גם מכישוריו כמדריך.
בתום הסדנה ניגש אליי גבר תמיר וגדל גוף ואמר: "אתה ממש מוכר לי, יכול להיות שהיינו יחד בצבא?" אחרי בירור קצר התברר שהיינו יחד בקורס קצינים. ד"ר ארז כהן מבטח, וטרינר מכרמיאל, בעלה של שירה ואביו של שחר ז"ל. גם הוא, כמו שירה, רקד במסיבת החוף. מבחינתו, זה חלק מהצוואה שהותיר בנם-בכורם. הוא כתב אותה למחרת 7 באוקטובר, אחרי שהוקפץ מחופשת השחרור, והיא נמצאה בטלפון שלו אחרי נפילתו.
ארז מקריא לי: "יש לי רק בקשה אחת. אם קורה לי משהו אני מבקש שתמשיכו בדרך שלכם, ליהנות מהחיים היפים והטובים ולעשות דברים שעושים לכם טוב ולעולם, לחשוב חיובי ולחיות חיים מלאים ומספקים. ממליץ לקרוא 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' וספרים בסגנון, ולפתח מנטליות ותודעה. זה בסדר להתאבל, אבל זאת המציאות וצריך לקבל את זה וגם על דברים כאלה להסתכל כשיעור/התמודדות/ איך שתקראו לזה. תודה על הכול ועל כל מה שעברנו, אני מעריך ואוהב מאוד, אלווה אתכם תמיד".
ד"ר ארז כהן מבטח: "לפני סדנת המיינדפולנס דיברתי עם אחד האבות, והוא אמר בזלזול: 'בשביל מה אנחנו צריכים את זה?'. אמרתי לו: 'חודש לפני שהבן שלי נפל, הוא שם לי ספר על מיינדנפולנס למתחילים ליד המיטה. אז אני מזמין אותך לבוא לסדנה. והוא בא"
הצוואה הזו מלווה אותם בכל צעד ושעל. גם כאן, בזנזיבר. "לפני סדנת המיינדפולנס דיברתי עם אחד האבות, והוא אמר בזלזול: 'בשביל מה אנחנו צריכים את זה?'", מספר ארז. "אמרתי לו: 'חודש לפני שהבן שלי נפל, הוא שם לי ספר על מיינדנפולנס למתחילים ליד המיטה. אז אני מזמין אותך לבוא לסדנה. והוא בא".
ולא רק הצוואה: שחר עצמו נמצא איתם במסע הזה, גם אם איננו פיזית. למשל, בחוות התבלינים שאליה נסענו ביום המחרת, ושכמוה יש רבות בזנזיבר, המכונה גם "אי התבלינים". המדריך המקומי, דובר עברית שוטפת, הציג את עצמו בשם מומו, והפגין בקיאות יוצאת דופן בהוויה הישראלית.
"יום אחד", סיפר, "הגיעה לחווה קבוצת ישראלים. עברתי איתם בין העצים ושיחי התבלין והסברתי להם על כל אחד מהם. ואז אחד מהם אומר: 'וואו, זה קינמון? אני אוהב קינמון'. ושם בכיס. 'וואו, זה ציפורן? אני אוהב ציפורן'. ושם בכיס. ככה, כל תבלין. בסוף הוא אומר לי: 'מומו, אתה המדריך הכי טוב. חסכת לי כסף. אני לא צריך לקנות תבלינים'".
כשאחד ההורים סיפר שהוא גר בקיבוץ, מומו שאל: "קיבוץ כמו בארי?"
תוך כדי הסיור הבחינה שירה בעץ נישא ורחב גזע, ניגשה אליו וחיבקה אותו. "לפני כמה שנים טיילנו כל המשפחה ברומניה", הסבירה אחר כך, "היינו באיזה יער והיו שם עצים ממש גדולים. חיבקנו ביחד את אחד העצים, וזה היה רגע משפחתי בלתי נשכח. ועכשיו, בחוות התבלינים, ראיתי את העץ הזה והוא ממש הזמין חיבוק. וכשחיבקתי אותו, שחר ממש היה איתי, כמו בטיול ההוא לרומניה".
כ-40 אחוז ממשתתפי המסע הם דתיים. אבל גם חילונים כמו שירה וארז מחפשים סימנים מלמעלה. "כשעברנו בשיקוף הביטחוני בנתב"ג אני רואה סלקטורית אחת קוראת לסלקטורית אחרת: 'שחר!'", מספרת שירה "אמרתי לאמא שעמדה לידי: 'קיבלתי ד"ש מהבן שלי. גם לו קוראים שחר'".
אלה בהט, אמו של דרור, הצטרפה להפלגת תצפית על דולפינים. "אנחנו שטים ושטים - ולא רואים אפילו דולפין אחד. ואז אמרתי, 'יאללה, דרור, תתחיל לתת עבודה. תדאג לנו לכמה דולפינים'. אני מסתכלת בשמיים ורואה ענן בצורת ציפור דרור. וכעבור חצי דקה אנחנו רואים דולפינים קופצים מהמים".
לכל אחד מהם יש את הדברים הקטנים שמזכירים את הבן או הבת. למשל דודי נעים מקיבוץ משמרות, אביה של סמ"ר אגם נעים ז"ל, פרמדיקית-לוחמת בגדוד 52 של חטיבה 401, והחיילת היחידה שנפלה בתמרון בעזה.
"בכל פעם שאני יורד מטיסה ורואה את המסועים של איסוף המזוודות, אני נזכר בטיול המשפחתי שהיינו בו בתאילנד", הוא מספר. "כשנחתנו שם, אמרתי לילדים בצחוק: '100 שקל למי שעולה על המסוע של המזוודות ועושה סיבוב'. אגם, שהייתה אז בת 14 או 15, הורידה סנדלים ועלתה על המסוע. צעקתי לה: 'תרדי מזה, את עושה פדיחות!'"
24 צפייה בגלריה
אלה בהט משחזרת תמונה של בנה דרור ז"ל מטיול משפחתי בזנזיבר
(צילום: מתוך אלבום משפחתי)
בכניסה לחוות התבלינים שוזרים עובדי המקום כתרים מעלי עץ הקוקוס. אלה בהט מצטלמת עם כתר כזה על ראשה, תוך כדי שהיא שותה את תכולתו של אגוז קוקוס. אחר כך יראו לי אלה ועידן תמונה של דרור בנם שצולמה באותה סיטואציה בדיוק בשנת 2008 - בחוות תבלינים בזנזיבר, עם כתר עלים לראשו, לוגם מתוך אגוז קוקוס.
"עבדתי אז בניגריה", מספר עידן, "ולקחתי איתי את כל המשפחה לשלוש שנים. בחופשות היינו נוסעים לטייל באפריקה, ולפני 17 שנה הגענו לזנזיבר. דרור היה אז בן 15".
אלה: "עוד לא היו אז טלפונים חכמים, והורדנו למחשב את כל התמונות מהטיול".
ועכשיו, במסע לזנזיבר, הם משחזרים את התמונות מאז, רק בלעדיו: בחוות התבלינים, על סירת הקטמרן, במצודה של בירת האי סטון-טאון ובמקומות נוספים (בסטון-טאון, אגב, נולד וגדל ילד בשם פארוק בולסרה, הידוע יותר כפרדי מרקורי, סולן להקת "קווין". על קיר בית הולדתו, בלב השוק, מתנוססת תמונתו עם משפט שאמר בתחילת דרכו: "אני לא אהיה כוכב, אני אהיה אגדה").
24 צפייה בגלריה
אלה ועידן בהט משחזרים את התמונות המשפחתיות עם דרור מהטיול ההוא, רק בלעדיו
(צילום: מתוך אלבום משפחתי)
אם כבר מדברים על משפטי השראה, לליבת מלכה יש כאלה בשפע. ליבת, רואת חשבון שעבדה, בין היתר, כסמנכ"לית הכספים של מושב נהלל והקימה עסק לייעוץ עסקי, החליטה עוד לפני המלחמה לחשב מסלול מחדש: היא יצרה סדרת קלפים עם משפטי העצמה ועידוד, הוציאה ספר שירים והעלתה את התכנים לדף פייסבוק שפתחה.
"בעקבות הפידבקים שקיבלתי תכננתי לערוך כנס ל-300 נשים בנושא הגשמת חלומות", היא מספרת. "הוא היה אמור להתקיים ב-3 בנובמבר 2023. ואז מגיע 7 באוקטובר, ואני מתחילה לכתוב את החיים שלי מחדש".
אף שקיבוצם גשר הזיו, הסמוך לנהריה, לא פונה במלחמה ("היה חסר לנו 200-100 מטר"), המשפחה השכולה התפנתה לזיכרון יעקב ומאז הם שם.
"כשהגענו למלון, הוא רק התחיל לקלוט מפונים, גם מהצפון וגם מהעוטף", מספרת ליבת. "אחרי כמה ימים ניגשתי למנהלת המלון, והצעתי להעביר מעגל נשים למפונות. הכנתי מצגת עם סרטון של מתן, אמרתי שאתחיל בסיפור שלו ואמשיך עם הקלפים. האולם היה מלא. זה היה ערב וואו. ומאז התחלתי להעביר הרצאות במלונות של מפונים. לחזק נשים אחרות דרך הסיפור שלי. וראיתי שזה פשוט מרפא אותי".
24 צפייה בגלריה
ליבת מלכה, אמו של סמ"ר מתן מלכה ז"ל שנפל בכיסופים ב-7 באוקטובר, עם קלפי ההשראה שלה
(צילום: יואב קרן)
מה שהחל כפעילות התנדבותית הפך גם לאפיק הכנסה, כשהחלו להזמין אותה להרצאות בחברות ובגופים עסקיים. "את הכנס שבוטל בגלל המלחמה והאסון שפקד אותנו, העברתי ב-8 במרץ 2024, ביום האישה", מספרת ליבת. "הקדשתי אותו למתני. הפכתי מרואת חשבון לרואת חשבון נפש".
גם לזנזיבר הביאה איתה את קלפי ההעצמה, ואף העבירה סדנה לאימהות השכולות. כשהיא פורסת את הקלפים על הספסל שליד הבריכה, אחד האבות מבחין בנו ושואל: "את עושה קלפים טיפוליים?"
"עשיתי לנשים", משיבה ליבת. "אולי אני אעשה גם לגברים". ומישהו מעיר: "לגברים תארגנו משחק פוקר".
פוקר לא ראיתי אותם משחקים, אבל סנוקר כן. ליד הבר המשקיף אל הים, במרפסת הפתוחה שעל עמודיה הודבקו סטיקרים של הנופלים - חלקם על ידי ההורים עצמם, וחלקם על ידי אחים שכולים שהיו כאן בסדנה של "משפחה אחת" שבוע קודם לכן - ניצב שולחן סנוקר. אייל בוצחק מתגלה כשחקן סנוקר מוכשר ומיומן במיוחד. "גדלתי בבית שאן", הוא מסביר בחיוך.
אייל ורעות הם הוריו של סרן אושרי בוצחק ז"ל, מפקד צוות בסיירת נח"ל שנפל בקרב בעזה ב-23 בדצמבר 2023. זו הפעם השלישית שלהם בחו"ל מאז נפילת בנם. הם השתתפו במסע של הורים שכולים לקפריסין מטעם ארגון "יד לבנים", וטסו עם חברים לרומניה.
24 צפייה בגלריה
"זאת לא קייטנה". רעות ואייל בוצחק, הוריו של סרן אושרי בוצחק ז"ל מסיירת נח"ל שנפל בעזה
(צילום: יואב קרן)
"לכאורה, יש פה משהו לא הגיוני", אומר אייל. "אתה הורה שכול - איך אתה נוסע לזנזיבר? מה יגידו עליך אנשים מבחוץ? 'הבן אדם הזה עושה 'פאן' כשהבן שלו נהרג'. אבל זה חלק מהתהליך של הבראה, שיקום, ריפוי, צמיחה, חמלה עצמית".
רעות: "מההתחלה הבנתי שאנחנו מגיעים למסע שהוא לא רק חוף וים וכל ה'פסיליטי' היפה שאתה רואה כאן, אלא גם כדי לגעת בכאב בהיבט הטיפולי ולקבל כלים שיעזרו לנו בהמשך. אלה שמונה ימים מאוד דחוסים. זאת לא קייטנה. באנו לכאן לעבוד בשביל להביא את עצמנו למקום יותר טוב, ולחזור להיות מי שהיינו".
לגעת בשורשי הטראומה
המשפט הזה, "להביא את עצמנו למקום יותר טוב", מסכם היטב את מטרת המסע. מי שנמצא כאן במרכז הוא ההורה השכול - ולא רק הבן או הבת שאיבדו. כל מה שקורה בשבוע הזה - מהסדנאות הטיפוליות ועד לשחייה עם דולפינים - נועד להזכיר למשתתפים שהם לא רק הורים שכולים, אלא גם הורים לילדים נוספים שזקוקים להם, והם גם בני זוג האחד של השנייה, והם עצמם ילדים להורים מבוגרים, ויש להם קריירה ותחביבים וחיים מלאים שהושארו ב"הולד" אחרי נפילת הבן או הבת.
"באותו יום, י"א בטבת התשפ"ד, הדף שלנו נעצר, ואנחנו רוצים לפתוח דף חדש", מסביר אייל.
רעות בוצחק: "מההתחלה הבנתי שאנחנו מגיעים למסע שהוא לא רק חוף וים וכל ה'פסיליטי' היפה שאתה רואה כאן, אלא גם כדי לגעת בכאב בהיבט הטיפולי ולקבל כלים שיעזרו לנו בהמשך. זאת לא קייטנה. באנו לכאן לעבוד בשביל להביא את עצמנו למקום יותר טוב, ולחזור להיות מי שהיינו"
כדי שזה יקרה, צריך לגעת בשורשי הטראומה. כשמדברים על שכול, מדברים בדרך כלל על הכאב והגעגוע. אלה יהיו שם תמיד. אך השכול הוא גם טראומה, ובה אפשר לטפל.
"הטראומה היא הרגע, או האירוע, שבו נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם", מסביר יואב בן-בשט, עובד סוציאלי המתמחה בתחום החוסן והטראומה, שאחראי על הצד הטיפולי במסע. "זה יכול להיות רגע הדפיקה בדלת, או רגע הקבורה, או הרגע שבו הילד לא ענה להם יותר בווטסאפ והם הבינו שמשהו נורא קרה.
"לפעמים החלקים הטראומתיים לא מאפשרים באמת לגעת באובדן, ואנחנו נותנים להורים כלים להתבונן באותם חלקים טראומתיים ולצמצם אותם, וכך להתמודד טוב יותר עם החור שנפער בהם. כי החור הזה לא ייעלם אף פעם".
24 צפייה בגלריה
"נותנים להורים כלים להתבונן בחלקים הטראומתיים". סדנת יצירת סירות במסגרת ההתמודדות עם הטראומה
(צילום: יאיר נורדן)
זהו המסע השביעי של "משפחה חדשה" שבו הוא משתתף כמנחה. "בעולם השכול והטראומה יש הרבה סדנאות ומעגלי שיח רגשיים, ולפעמים זה רק מעורר עוד יותר את הטראומה", מסביר יואב. "יושבים בחדר 15-14 איש, כל אחד מספר על הבן או הבת ופורק את הכאב שלו, ממש מקיא אותו החוצה. אנשים לא מסוגלים לשאת את הכאב של עצמם, אז הם צריכים לשאת גם כאב של אחרים?
"במסעות שלנו פיתחנו מודל שונה: להתמקד בהם-עצמם ולא במי שאיבדו, ולעזור להם לזהות את המשאבים שנותנים להם כוח ומסייעים להם להתמודד עם הטראומה".
אחד המודלים, שאותו פיתח פרופ' מולי להד (בעצמו אב שכול - בנו עמרי ז"ל נהרג בטיול בדרום אמריקה), נקרא "גש"ר מאח"ד" - ראשי התיבות של גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה ודמיון. "כל אחד מהם מייצג ערוץ התמודדות", מסביר יואב. "יש אדם שהוא מאוד גופני, ומה שעוזר לו להתמודד זה לעבוד, לעשות ספורט, לעסוק בהנצחה, להיות כל הזמן בעשייה. יש כאלה שדווקא פריקה רגשית עוזרת להם.
"מערכת האמונות היא ערוץ התמודדות מאוד משמעותי - ולא רק אצל דתיים. יש כאלה שנעזרים בערוץ החברתי - לפגוש אנשים, לבלות עם המשפחה, לשתף, לעזור לאחרים. ערוץ הדמיון יכול לבוא לביטוי ביצירה, בכתיבה, באמנות. מי שמתמודד בעזרת ערוץ השכל יקרא מחקרים, יאסוף נתונים, ינסה להכניס היגיון בסיטואציה. בסדנאות אנחנו עוזרים להם לגלות איזה ערוצים יכולים לעזור להם, ואולי הם לא משתמשים בהם, ולא פחות חשוב - איזה ערוצים עוזרים לבן או לבת הזוג להתמודד. כך יבינו טוב יותר זה את זה".
יואב בן-בשט, עובד סוציאלי המתמחה בחוסן וטראומה: "יושבים בחדר 15-14 איש, כל אחד פורק את הכאב שלו. אנשים לא מסוגלים לשאת את הכאב של עצמם, אז הם צריכים לשאת גם כאב של אחרים? במסעות שלנו פיתחנו מודל שונה: להתמקד בהם-עצמם ולא במי שאיבדו, ולעזור להם לזהות את המשאבים שנותנים להם כוח ומסייעים להם להתמודד עם הטראומה"
רעות בוצחק נותנת דוגמה. "השתתפנו בטקס הנצחה לנופלי חטיבת הנח"ל. אירוע מאוד קשה. בסוף הטקס אמרתי למשפחה: 'אנחנו הולכים עכשיו לאכול במסעדת 'הצלבנים' בקיסריה. אמרו לי, 'מה מסעדת 'הצלבנים' עכשיו? נלך לאכול פלאפל'. אמרתי: 'שום פלאפל. הולכים למסעדת 'הצלבנים''.
"תחשוב: היית עכשיו בטקס זיכרון לבן שלך ושנייה אחרי זה את הולכת לאכול סטייק? כאילו, הלו, מה קורה לך? אבל אחרי שיואב לימד אותנו את המודל של 'גש"ר מאח"ד' אמרתי וואלה, עכשיו אני מבינה למה התעקשתי: היינו באירוע עם הרבה רגש, והדרך שלי להתמודד איתו הייתה גופנית - באמצעות אוכל. אני אעשה את זה גם בפעם הבאה, אבל מתוך מודעות".
ערב אחד התחלקו המשתתפים לשש קבוצות, וכל אחת מהן התבקשה להמחיז את סיפור "כיפה אדומה" על פי אחד מערוצי ההתמודדות של "גש"ר מאח"ד". הפרס לקבוצה הזוכה: שיט בקטמרן.
הכוכבת הבלתי מעוררת של התחרות הייתה ורד זיסר, אמו של רס"ן עילי זיסר ז"ל, קצין-לוחם בסיירת מטכ"ל שנפל ב-7 באוקטובר. פרצי הצחוק של קהל השכולות והשכולים למראה ורד בתפקיד כיפה אדומה, עושה "סלפים" ו"פייס-דאק" כנערה בת 16, או למראה אחד האבות בתפקיד האמא, עם חזייה מנומרת, עוררו פרצי צחוק כאילו מדובר בהופעת סטנד-אפ של שחר חסון.
24 צפייה בגלריה
דודי ודורית נעים, הוריה של סמ"ר אגם נעים ז"ל, בהלוויה של ביתם
(צילום: AP Photo/Maya Alleruzzom)
באחת הסדנאות התבקשו ההורים לכתוב מכתב לבן או לבת שאיבדו - או לכתוב אודותיו. "כתבתי לאגם כמה אני מתגעגעת אליה, ביקשתי ממנה שתחזור אליי", מספרת דורית נעים.
"אני לא הצלחתי לכתוב לאגם", אומר דודי. "כשעבדנו על 'גש"ר מאח"ד', הקטע של האמונה יצא אצלי נמוך יחסית, למרות שגדלתי במשפחה דתית. אני פחות מאמין שהם רואים ושומעים אותנו. אז כתבתי על אגם ולא אליה: מה אני מרגיש, למה אני מתגעגע, כמה אני מעריץ את הילדה הזאת, דברים שמתסכלים אותי. למשל, זה שלא הצלחתי למנוע ממנה להיכנס לעזה".
"יש הורים שכבר שנים בתוך החרא הזה"
השהייה במחיצת הורים שכולים אחרים היא כשלעצמה כלי טיפולי רב עוצמה. בשפה המקצועית זה נקרא "קבוצת השווים", אבל ארז כהן מבטח מעדיף לקרוא להם "קולגות".
"מאוד הופתעתי לטובה מהחברויות שנוצרות פה", הוא אומר. "יש פה אנשים שאני ממש אוהב; אנשים שלא הכרתי קודם".
שירה: "מספיק לי להסתכל לאמא שכולה אחרת בעיניים כדי להבין אותה. אנחנו מדברות בלי מילים".
ארז: "כולנו באותה סירה, כולנו איבדנו מישהו...".
שירה: "את הילד שלנו".
ארז: "את הילד שלנו".
24 צפייה בגלריה
הקבוצה מאפשרת להורים לעשות דברים שלא היו עושים ליד אנשים "רגילים". סדנת קערות טיבטיות
(צילום: יואב קרן)
"קבוצת השווים" מאפשרת להורים השכולים לעשות דברים שלא היו עושים ליד אנשים "רגילים" מחשש של מה יגידו.
"אני מהנדס במקצועי, תואר שני במנהל עסקים, אדם מאוד אנליטי", מספר עידן בהט. "אבל גם אחד כמוני, שקשה לו להשתחרר ולהתפרק, מרגיש יותר קל לעשות את זה עם הורים שכולים כמוני. למשל, אצלנו בקיבוץ יש בכל שנה מסיבת פורים ותחרות תחפושות. מגיע מרץ 2024, אנחנו כולה חמישה חודשים אחרי האירוע, ואני לא מסוגל ללכת לשם.
"דרור היה אחד שלא דופק חשבון, אבל אני כן. אם חזרנו לעבודה ואנחנו יכולים גם לחייך ואפילו לרקוד בפורים, אנשים יחשבו ש'עבר לנו', אנחנו כבר בסדר. אבל הכאב אף פעם לא יעבור. יש הורים שכבר 20 ו-30 שנה בתוך החרא הזה".
24 צפייה בגלריה
"לעזור להם לחזור למקורות שמחזקים אותם". מנכ"ל "משפחת אחת" משה סוויל, בביקור חולים אצל אם שכולה הנעזרת בעמותה
(צילום: באדיבות "משפחת אחת")
לנוכח החשיבות הרבה של קבוצת השווים, עמותת "משפחה אחת" עורכת פעילויות ומקיימת מסעות לאוכלוסיות מאוד ספציפיות בתוך משפחת השכול. "אתה הצטרפת לקבוצה של הורים שכולים מהצפון, אבל יש לנו למשל גם קבוצה של אבות שכולים גרושים, וקבוצה של אלמנים, וקבוצה של אחים תאומים שכולים, וקבוצה של כאלה שחוו שכול פעמיים וקבוצה של סבים וסבתות שכולים", מפרט משה סוויל, מנכ"ל העמותה.
"משפחה אחת" הוקמה לפני כ-25 שנה על ידי משפחת בלזברג. ב-9 באוגוסט 2001, התפוצץ מחבל מתאבד במסעדת סבארו בירושלים ורצח 15 בני אדם. מיכל בלזברג, שהתכוננה אז לבת המצווה, הרגישה שאינה מסוגלת לחגוג. היא והוריה ביטלו את המסיבה שתכננו, ותרמו את הכסף לטיפול במשפחות שנפגעו בפיגוע. זה הרגע שבו נולדה העמותה, שמקדישה את כל משאביה לסיוע למשפחות שכולות.
משה סוויל, מנכ"ל העמותה: "מתחילת המלחמה, היקף הפעילות של העמותה הוא כמו בכל 23 השנים הראשונות לקיומה. אנשים מאחלים לנו: 'שלא תהיה לכם עבודה', ואני מתקן אותם: 'שלא תהיה לנו עוד עבודה. שלא יצטרפו עוד משפחות למעגל השכול. אבל למשפחות שכבר שם, אנחנו מחויבים לכל החיים"
נשיא העמותה הוא דוד חטואל, ששכל את אשתו ההרה טלי ואת ארבעת ילדיהם בפיגוע בציר כיסופים ב-2004.
"בשנתיים האחרונות, מאז תחילת המלחמה, היקף הפעילות של העמותה הוא כמו בכל 23 השנים הראשונות לקיומה", אומר סוויל, המנכ"ל. "אנשים מאחלים לנו: 'שלא תהיה לכם עבודה', ואני מתקן אותם: 'שלא תהיה לנו עוד עבודה. שלא יצטרפו עוד משפחות למעגל השכול. אבל למשפחות שכבר שם, אנחנו מחויבים לכל החיים".
בתום המסע לזנזיבר התקשר למשה אחד האבות השכולים. "הוא אמר לי: 'חזרתי מהמסע ואני מוצא את עצמי מתקשר לילדים ומספר להם בדיחות. מאז שהבן שלי נפל לא הייתי מסוגל לצחוק, ועכשיו אני הבדרן של הבית'. זה ממש לחזור למקורות שנותנים לך כוח".
24 צפייה בגלריה
"מחויבים להם לכל החיים". שלום וענת דנינו, הוריו של סמ"ר דניאל משה דנינו ז"ל, לוחם בגדוד 13 של גולני שנפל ב-7 באוקטובר
(צילום: יואב קרן)
בתיה וינברג, רכזת צפון של "משפחה אחת", פעילה בעמותה מאז הקמתה. בושמת אורן משמשת עזר כנגדה. כל ההורים שראיינתי במסע הפליגו בשבחיהן.
"בבוא היום, בושמת ובתיה יהיו המארגנות בבית המקדש", אומרת רעות בוצחק. "הן יגידו ללווים - 'אתה תלך לפה', 'אתה תלך לשם'". כשסיפרתי על כך לבתיה היא צחקה ואמרה: "גם אחרי ביאת המשיח הם רוצים שאני אמשיך לעבוד קשה".
"האקונה מטטה"
רותי ואבי אלטון הם הוריו של רס"מ דרור אלטון ז"ל, לוחם הימ"מ שנפל ב-7 באוקטובר בקרב גבורה בצומת שער הנגב. "דרור הוא חבלן המשטרה היחיד שנטרל מטען תחת אש באותו יום", מספר בגאווה אביו. הוא הותיר אחריו אישה, כליל, וילד בן חצי שנה, ארז.
24 צפייה בגלריה
רותי ואבי אלטון, הוריו של לוחם הימ"מ רס"מ דרור אלטון ז"ל, שנפל בצומת שער הנגב ב-7 באוקטובר
(צילום: יואב קרן)
"הקשר עם 'משפחה אחת' נוצר בזכות בתיה", מספר אבי. "רצינו לצאת ליער הסודי בקפריסין, אבל אמרו לנו שהרשימה כבר סגורה ואין מקום. התקשרתי לבתיה, הצגתי את עצמי ושאלתי אם היא יכולה לעזור. בתיה אמרה, 'אין בעיה, אני אסדר לכם מקום'.
"ואז אמרתי לה: 'תשמעי, יש 11 משפחות שכולות של הימ"מ מהמלחמה. תוכלי לסדר לכולם מקום במסע?' בהתחלה היא אמרה שזה בלתי אפשרי. הסברתי לה את החשיבות והיא אמרה שתבדוק. אני לא יודע איך עשתה את זה, עם מי דיברה, אבל אחרי כמה ימים חזרה אליי ואמרה: 'השגתי מקום למשפחות של כל נופלי הימ"מ'".
רותי: "לפני שבועיים, כליל הלכה עם ארז בפעם הראשונה לפעילות של 'משפחה אחת' שהתקיימה בבית שאן. בתיה ובושמת היו שם. כשסיפרנו להן עכשיו איזה נכד חמוד וחכם יש לנו, הן אמרו, 'אנחנו יודעות, כבר פגשנו אותו. לא ראיתם את התמונה ששלחנו לכם?'".
תוך כדי הריאיון מקבלים רותי ואבי שיחת וידאו מכליל, אלמנתו של דרור, בזמן שהיא מקלחת את ארז. כשהם רואים את נכדם האהוב, פניהם נמלאים נהרה.
"ארז, אתה שוחה באמבטיה?" שואל סבא אבי בחיוך מאוזן לאוזן. "איזה כיף לראות אותך! היום בערב אשלח לכם עוד תמונות וסרטונים, שתראו את כל הדברים הטובים שאנחנו חווים. מפנקים אותנו עם המון אוכל טוב, הלכנו לחוות התבלינים, הלכנו לראות דולפינים".
ובדיוק בתיה מגיעה, לוודא שלא נפספס את ארוחת הערב. "לולי, הנה בתיה", אומר אבי. "היי, בתיה", אומרת כליל.
בתיה: "איזה ילד חמוד! תראו איך הוא יוצא מהאמבטיה, חמסה חמסה".
אנחנו נמצאים במלון שבבעלות שלושה חברים ישראליים. משגיח הכשרות של המסע הוא מנחם בן-עמרם מיסוד המעלה, בן 22. הוא הגיע לכאן כדי לסייע לחבר טוב שלו, שליח חב"ד בזנזיבר.
מנחם הוא במקרה גם אח שכול: אחיו הגדול, רס"ל (במיל') אפרים בן-עמרם, לוחם בחטיבה 188, נהרג מפגיעת כטב"ם ברמת הגולן. "הגעתי לכאן שבוע קודם לכן עם קבוצה של האחים השכולים, אבל בהתחלה לא סיפרתי להם שאני בעצמי אח שכול", הוא מספר. "בסוף הסגרתי את עצמי ואפילו הצטרפתי לחלק מהסדנאות שלהם".
הוריו של מנחם, לילך ויוסף-חיים בן עמרם, הגיעו לכאן עם קבוצת ההורים. "מרגש אותי ממש לראות אותם", אומר מנחם. "הם נפתחים ונהנים, שזה משהו שלא ראיתי הרבה זמן. בתכל'ס, מאז המקרה. אתה רואה שכיף להם".
24 צפייה בגלריה
הרגע שבו 26 גברים ונשים צועקים בהתלהבות "האקונה מטטה", מוכיח שגם מתוך האפלה הכי גדולה אפשר לראות את האור
(צילום: יואב קרן)
לקראת תום המסע קנתה איריס ניפוסי מתנה לבנה המת - שני צמידים שעל אחד מהם נכתב "האקונה מטטה". בכל פינה בזנזיבר אתה שומע את צמד המילים הזה בשפה הסווהילית, שזכה לפרסום בזכות הסרט "מלך האריות" ופירושו "אין דאגות".
כשהסתדרו ההורים לצילום קבוצתי, ביקש מהם הצלם לצעוק "האקונה מטטה". והרגע הזה, שבו 46 גברים ונשים שאיבדו את היקר מכל צועקים בהתלהבות "האקונה מטטה", מוכיח שגם מתוך תהומות הכאב אפשר לראות את האור.
ההורים שהשתתפו במסע:
יעל ושי אלבוים ממושב מחולה, הוריו של סמ"ר שריה אלבוים ז"ל, לוחם ומפקד בגדוד 51 של גולני, נפל בלבנון ב-13 בנובמבר 2024
רותי ואבי אלטון מהיישוב צורית, הוריו של לוחם הימ"מ רס"מ דרור אלטון ז"ל, נפל בצומת שער הנגב ב-7 באוקטובר 2023
רעות ואייל בוצחק מקריית שמואל, הוריו של סרן אושרי משה בוצחק ז"ל, מפקד צוות בסיירת נחל שנפל בעזה ב-23 בדצמבר 2023
דליה ואבי בורנשטיין מהיישוב מורשת, הוריו של רס"ר (במיל') אורי משה בורנשטיין ז"ל, לוחם מילואים בחטיבת השריון 460, נפל בג'באלייה ב-10 באוקטובר 2024
לילך ויוסף חיים בן עמרם מיסוד המעלה, הוריו של רס"ל (במיל') אפרים בן עמרם ז"ל, לוחם בגדוד 53 של חטיבת השריון 188, נפצע אנושות ב-30 ביוני 2024 מפגיעת כטב"ם ברמת הגולן ונפטר ב-18 ביולי 2024
ענת ושלום דנינו מקריית-שמואל, הוריו של סמ"ר דניאל משה דנינו ז"ל, לוחם בגדוד 13 של גולני שנפל במוצב ארז ב-7 באוקטובר 2023
שלומית ועמוס דסקל מחיפה, הוריו של סמל אחיה דסקל ז"ל, לוחם בגדוד 51 של גולני שנפל בצפון רצועת עזה ב-12 בדצמבר 2023
ורד ודני זיסר מגבעת אלה, הוריו של רס"ן עילי זיסר ז"ל, קצין-לוחם בסיירת מטכ"ל שנפל בכפר-עזה ב-7 באוקטובר
יפה וגדעון זכאי מחדרה, הוריו של סרן ירדן זכאי ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד שקד של גבעתי, נפצע אנושות ברפיח ב-17 בספטמבר 2024 ונפטר ב-1 בנובמבר 2024
אסתר ומאיר טובול מקריית-מוצקין, הוריו של רס"ל (במיל') אסף פנחס טובול ז"ל, לוחם שריון בגדוד 77 של חטיבה 7, נפל בחאן-יונס ב-27 בדצמבר 2023
בתיה ורמי יענקלוב מכרמיאל, הוריו של סמל בר יענקלוב ז"ל, לוחם בגדוד 101 של הצנחנים וחניך בקורס מ"כים, נפל בכיסופים ב-7 באוקטובר 2023
שירה וד"ר ארז כהן מבטח מכרמיאל, הוריו של סמ"ר שחר כהן מבטח ז"ל, לוחם שריון בגדוד 9 של חטיבה 401, נפל בצפון רצועת עזה ב-5 בנובמבר 2023
שרונה ודוד לזימי מכפר תבור, הוריו של סמ"ר דור לזימי ז"ל, לוחם ומפקד בגדוד 13 של גולני, נפל במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר 2023
ליבת ויוסי מלכה מקיבוץ גשר הזיו, הוריו של סמל מתן ישראל מלכה ז"ל, לוחם בגדוד 101 של הצנחנים וחניך בקורס מ"כים, נפל בכיסופים ב-7 באוקטובר 2023
איריס ומשה ניפוסי מהיישוב עדי, הוריו של סמ"ר יאיר ניפוסי ז"ל, לוחם בגדוד 101 של הצנחנים, נפל בצפון רצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023
דורית ודודי נעים מקיבוץ משמרות, הוריה של סמ"ר אגם נעים ז"ל, פרמדיקית-לוחמת בגדוד 52 של חטיבה 401, נפלה ברפיח ב-17 בספטמבר 2024
שירלי ושלומי רוט מקצרין, הוריו של רס"ר (במיל') עומרי רוט ז"ל, מפקד טנק בגדוד 53 של חטיבה 401, נפל בסג'עייה ב-7 בדצמבר 2023
מאיה שצברג מקיבוץ חמדיה, אמו של סמל אלמוג שלום ז"ל, לוחם בסיירת גבעתי שנפל ברפיח ב-6 באוקטובר 2024, ובעלה, גיא שצברג
***
הכתב היה אורח של עמותת "משפחה אחת"
