בשיתוף מפעל הפיס ואתר שווים
פאנל סטנדאפיסטים
(צילום: אולפן)
בין כל הפאנלים שהתקיימו ביום השידורים המיוחד של "שווים בתעסוקה" היה אחד ממש יוצא דופן כי הוא פשוט היה מצחיק מאד. היו בו שלושה קומיקאים וקומיקאית אחת, כל אחד והסיפור שלו ושלה.
דדי גל, קומיקאי זמר וסטאנדפיסט ותיק והוא על כיסא גלגלים, אביחי שלי, שיש לו הרבה תארים כמו חתן התנ"ך העולמי, בוגר 8200, יועץ פיננסי, פעיל חברתי ומעביר הרצאות השראה, שלחץ להנגשת שידורי המונדיאל עבור כבדי שמיעה כמוהו. הוא גם עיוור. ויש את תכלת גינס, שהיא סטנדאפיסטית מצחיקה ממש, כבדת שמיעה גם היא ואת רמי ורד, איש מצחיק תמיד שמראיין את כולם, אבא לילד עם מוגבלויות.
למה אנשים עם מוגבלויות עולים לבמה?
"גדלתי ברמת השרון, ושכבה מעליי היה נאור ציון. אולי לא נוח להגיד את זה כהשראה היום, אבל בסדר", צוחק דדי ומספר שפעם תפס את וילוז'ני בהופעה במועדון נכים. "אמרתי לו שיש לי רעיון קצת מטומטם, הוא אמר: זה בסדר גם אני קצת מטומטם, אמרתי לו: אני רוצה להופיע. הוא אמר: תכתוב קטע, תתקשר. זה היה טלפון עם חוגה, לא כמו היום, חצי שנה אני מחייג ככה. הוא צעק עליי בטלפון, הוא אמר בוא תופיע וזהו, וניתק לי", הוא מספר.
"אמרו לי שאנשים שרוצים לעלות על הבמה לא רואים בעיניים", אומר גם אביחי, "אז אמרתי שגם אני לא רואה בעיניים". תכלת מספרת שעלתה לבמה בשביל עצמה בלבד.
"מכל השלושה אותך אני מכיר יותר מאחרים", פונה רמי לתכלת, "אז אני יכול להגיד שאותי בהתחלה הדהים האומץ כי סטאנדפיסט על הבמה צריך לשמוע את הקהל כדי לתזמן את עצמו. אתה יכול להרגיש פתאום שהאנרגיה יורדת אז אולי תרים את הקול שלך, אולי אתה מדבר לאט מדי בשבילם אז תדבר יותר מהר. לך אין את האופציה הזאת, ואת לא רואה אותם כל כך טוב כי את מסתנוורת, הספוט שורף את העיניים. ואותי זה הדהים האומץ הזה. ופתחת את המופע שלי לא מעט פעמים, ואז הגענו לקריות ופתחת את המופע 12 דקות והיו שם מאות אנשים והקהל צרח מצחוק. וזה היה בעיניי מדהים".
"כשאתה עולה על הבמה יש לך משימה"
"כשאתה עולה על הבמה יש לך משימה. אתה עולה על הבמה אתה מצחיק אותם אבל נותן להם גם להכיר את העולם שלך מזווית מצחיקה", אומר אביחי, "כי בסופו של דבר, אנשים מסתכלים על מוגבלות כעל דבר שהוא נטל, דבר שחור ודבר רע. זה לא דבר רע זה אפילו מצחיק".
דדי מעיד שאצלו זה מעט שונה: "שנים אמרו לי להתייחס רק לכיסא. אבל אני בן אדם, לא רק כיסא. בוא נגיד את האמת אני לא נכה שבמקרה סטאנדפיסט, אני סטאנדפיסט שבמקרה נכה".
תכלת מספרת שלפני שעלתה לראשונה לבמה הלכה לראות את דדי. "רציתי לראות שלא מרחמים עליו", היא אומרת.
הם חושבים שמותר לצחוק על מגבלות ונכויות, בתנאי שהכל בהסכמה עם הצד שאולי עלול להיפגע אבל כולם מודים שהם מקבלים הערות מוזרות מהקהל, שלפעמים לא ברור מהיכן הגיעו.
"אני לוקח את הנכות שלי והופך את זה לנונסנס"
דדי מודה שהוא הופך את הנכות לנונסנס ומודה שזה גם מצחיק אותו כשאנשים לא מאמינים שהוא מעז לצחוק על הנכות שלו. "לדעתי זה משחרר את הבן אדם מהמוגבלות של עצמו וגם את האנשים שסביבו, כשמבינים שזה לא כזה נורא אדם עם מוגבלות והוא חי את זה וצוחק על זה", אומר גם איתמר.
"ברגע שאתה מכיר בן אדם הרי למי אכפת. לכולם יש בעיה כזו או אחרת. כולם מוגבלים ברמה כזו או אחרת. אם מישהו על כיסא אז הוא על כיסא. אם מישהו לא שומע טוב או לא רואה טוב או הוא אוטיסט, זה חלק מהחיים. חלק מהחיים כמו החורף כמו הקיץ כמו השמיים", מסכם דדי את גישתו היטב.
"אני חושב שאין מספיק קומיקאים עם נכות. המדינה הזאת במיוחד עם כל בעיות הנגישות שיש, עם כל חוסר הרצון של הסביבה. אנשים, רוצים להקים לידם הוסטל לאוטיסטים, הם נלחמים נגד זה. רוצים להקים לידם מקום שיעזור לאנשים עם איזושהי בעיה, הם מתנגדים לזה. אני חושב שזו משימה, לא רק לגרום לחברה הישראלית להסתכל בצורה טבעית על כולם. אני באמת מאמין, אני מרגיש את זה עם הבן שלי. אני בפרנציפ, בטיסות ובמסעדות ובהצגות. אנחנו בפרנציפ כל המשפחה, לא מסתירים לא מתחבאים. לפעמים הוא מתנהג לא יפה, לפעמים הוא עושה שטויות. אז הוא עושה שטויות, זה חלק מהחיים. יש אנשים רגילים לגמרי שעושים שטויות", מסכם רמי את משנתו כאב לילד עם מוגבלויות, כאדם מצחיק, שלא תמיד אומר דברים מצחיקים וטוב שכך.
בשיתוף מפעל הפיס ואתר שווים
