בלילה שבין שישי לשבת עוד חגגו במוצב נחל עוז. התצפיתנית שחף ניסני עמדה לסיים את תפקידה, וחברותיה ערכו לה מסיבת פרידה. כמה שעות אחר כך, חלק מהחיילות נכנסו למשמרת בחמ"ל ואחרות הלכו לישון במגורים. איש מהן לא ידע שזה יהיה הלילה האחרון של המציאות שהכירו.
מיזם "גל-הד", בהובלת ארגון יד לבנים ובשיתוף FIDF ו-ynet, נולד כדי להנציח את חללי צה"ל וכוחות הביטחון שנפלו במלחמת "חרבות ברזל" ולהביא את סיפוריהם, בקולם של בני המשפחה והאנשים שהכירו אותם.
ארוחה לכבוד השבת האחרונה של שחף בבסיס ו תיעוד השיחות האחרונות של שחף ז"ל עם המשפחה
ארוחה לכבוד השבת האחרונה של שחף בבסיס ו תיעוד השיחות האחרונות של שחף ז"ל עם המשפחה
התצפיתניות בארוחה חגיגית לכבוד השבת האחרונה של שחף ניסני ז"ל. מוצב נחל עוז, 6/10/2023
(צילום: באדיבות המשפחה )
היקף האובדן העצום הופך את מלאכת ההנצחה למסע ארוך שעדיין נמשך: מדי חודש מצטרפים לאתר עוד ועוד סיפורים אישיים וסרטוני הנצחה, בשיתוף המשפחות השכולות.
גם הכתבה שלפניכם אינה יכולה להביא את סיפוריהם של כל 54 החיילים והחיילות שנפלו בקרב על מוצב נחל עוז. היא מביאה כמה מהם - סיפורים שכבר תועדו במסגרת המיזם - כחלק מהניסיון לזכור, לצד סיפורו של הקרב, גם את האנשים שהיו שם.

ההתחלה, ומה שהיה לפניה

ב-6:29 בבוקר, עם מטח הרקטות הכבד לעבר יישובי הדרום, הכול השתנה. מוצב נחל עוז נמצא כ-800 מטרים בלבד מרצועת עזה וכ-500 מטרים מקיבוץ נחל עוז. על פי תחקיר צה"ל, חמאס בנה תיק מודיעין מפורט על המוצב, שהיה אחת המטרות המרכזיות במתקפת 7 באוקטובר.
הקרב עליו נמשך כמעט 11 שעות, עד 17:30, והפך לקרב שבו ספג צה"ל את מספר האבדות הגדול ביותר באותו יום: 54 חיילים וחיילות נפלו בו. שבע תצפיתניות ושלושה לוחמי שריון נחטפו לרצועת עזה.
מול כ-215 מחבלים נלחמו באותו יום כוחות רבים: לוחמי גדוד 13 של גולני, נהגי קו מהחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, לוחמי שריון מגדוד 77 של חטיבה 7, לוחמות רוכב שמיים, צוות לוחמי בלון מגדוד 414, ובהמשך גם כוחות מסיירת צנחנים, יחידת הלוט"ר, הפלוגה המסייעת של גדוד 890, בא"ח צנחנים והימ"מ.
שנה אחרי טבח השבעה באוקטובר משפחות התצפיתניות שנרצחו בנחל עוז חוזרות לבסיס - שנה למלחמה
שנה אחרי טבח השבעה באוקטובר משפחות התצפיתניות שנרצחו בנחל עוז חוזרות לבסיס - שנה למלחמה
החמ"ל השרוף במוצב נחל עוז
(צילום: טל שחר)
אבל סיפורו של מוצב נחל עוז לא מתחיל באותו בוקר. בחודשים שקדמו למתקפה דיווחו התצפיתניות על פעילות חריגה של חמאס סמוך לגדר. הן זיהו התקרבות לגדר ואף חציה שלה, וכחודשיים לפני 7 באוקטובר דיווחו על הסלמה משמעותית בפעילות מעברו השני של הגבול.
יומיים בלבד לפני המתקפה, ביום חמישי 5 באוקטובר, הגיעו למוצב חמש חיילות נוספות: שירת ים עמר, אגם ברגר, נעמה לוי, נועם אברמוביץ ולירי אלבג. בלילה שלמחרת נערכה מסיבת הפרידה משחף ניסני. אחריה נכנסו חלק מהחיילות למשמרת בחמ"ל, והאחרות הלכו למגורים.

"אבא, כנראה שלא אראה אותך יותר"

סמ"ר שחף ניסני ז"ל הייתה החיילת הוותיקה ביותר במוצב נחל עוז. היא נלחמה כדי להגיע לתפקיד התצפיתנית, תפקיד שהיה משמעותי במיוחד עבורה, ובחמ"ל הפכה, כפי שסיפרו חבריה, ל"מאמא" של כולם. היא הייתה דמות מנהיגה, זו שדואגת לאחרות ושאפשר להישען עליה.
גם בבוקר 7 באוקטובר היא המשיכה לדאוג לאחרות. כשהתברר שהמוצב נמצא תחת מתקפה, שחף שמרה על קור רוח. היא אפשרה לחברותיה להשתמש בטלפון שלה כדי ליצור קשר עם המשפחות ולהיפרד מהן, ובמקביל שלחה גם היא הודעות למשפחתה.
שחף ניסני ז"ל
שחף ניסני ז"ל
שחף ניסני ז"ל. "היא נפרדה מכולם, וכתבה: 'אתם ההורים הכי טובים בעולם'"
(צילום: באדיבות המשפחה )
אמה, אילנה, סיפרה ל-ynet: "היא שלחה הודעות, נפרדה מכולם. כתבה 'אתם ההורים הכי טובים בעולם', 'אבא, כנראה שאני לא אראה אותך יותר'. 'אני עוד שנייה מתה לדעתי'. בשעה 7:34 היא כתבה 'אנחנו חיות', ומאותו רגע הפסיקה לענות". אלה היו המילים האחרונות שלה למשפחתה.

מול מאות מחבלים

ירי הרקטות לעבר המוצב החל בשעה 6:29. כמעט במקביל זיהו התצפיתניות מחבלים מתקרבים לגדר ופיצוצים שנועדו לפרוץ אותה. מערכות התצפית נוטרלו באמצעות פצצות שהוטלו מרחפנים, ומאות פצצות מרגמה נורו לעבר האזור.
בשעה 6:54 חדרו למוצב כ-90 מחבלים. שש דקות בלבד לאחר מכן הצטרפו אליהם כ־80 נוספים. בשעה 10:30 הגיעה פלישה נוספת, של כ-50 מחבלים. ובתוך המתקפה העצומה הזאת נלחמו החיילים והחיילות שהיו במוצב, לעיתים מול כוחות גדולים מהם בהרבה, ולעיתים כשהם מבינים שהעזרה עדיין רחוקה.
שילה הר אבן ז"ל
שילה הר אבן ז"ל
שילה הר אבן ז"ל. "היה כל הזמן בקשר עם התצפיתניות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
כשהמחבלים ניסו לפרוץ אל החמ"ל שבו שהו התצפיתניות, הם נתקלו בהתנגדות עיקשת של לוחמי גדוד 13 של גולני - סגן נמרוד אלירז, סגן יוחאי דוכן וסמ"ר איתי רון - ושל הגשש רס"ב אברהים חרובה.
חרובה יכול היה לסגת, אך הוא בחר להישאר ולהגן על התצפיתניות. רב-סרן אכרם קרנאווי סיפר ל-ynet על השיחה איתו באותם רגעים: "הוא אמר לנו 'אני עם הסמב"ציות של החטיבה והתצפיתניות של החמ"ל'. הוא אמר שהוא שומר עליהן בפנים, והוא שמר עליהן בגוף שלו".
גם סרן שילה הר-אבן, מפקד הפלוגה, המשיך להילחם. הוא יצר מתקפת נגד מול המחבלים וניסה לבלום את התקדמותם גם לאחר שנפצע קשה.
"שילה היה כל הזמן בקשר עם התצפיתניות, ומרגיע אותן - שואל אותן שאלות על מנת להבין את תמונת המצב, כדי לתפעל את הלוחמים בקרב על המוצב", סיפר אביו, בני הר-אבן, ל-ynet. הוא נלחם עד הרגע האחרון.

"השמש של הבית"

עבור שירת ים עמר ז"ל, נחל עוז היה עדיין מקום חדש. היא הגיעה למוצב רק יומיים לפני פרוץ המלחמה, ולמרות זאת הייתה גאה מאוד בתפקיד שאליו הגיעה. כבר במהלך הטירונות זיהו מפקדיה את היכולות שלה, וסימנו אותה כמועמדת לפיקוד ולקצונה.
בבוקר 7 באוקטובר היא הספיקה ליצור קשר עם משפחתה סמוך לשעה שבע, כשהייתה במיגונית. אלא שאז הגיעו המחבלים. במהלך הקרב הושלך רימון אל תוך המיגונית. שירת ים הדפה אותו בחזרה לעבר המחבלים. היא המשיכה להילחם עד שנפלה.
שירת ים עמר ז"ל, גל-הד, יד לבנים
שירת ים עמר ז"ל, גל-הד, יד לבנים
שירת ים עמר ז"ל. "כל מי שראה אותה - התאהב בה"
(באדיבות המשפחה)
עבור משפחתה, הסיפור של שירת ים הוא הרבה יותר מהרגע שבו הסתיימו חייה. היא התעניינה בעיצוב בגדים ובאופנה, וחלמה לעבוד כמעצבת אופנה מקצועית. היא אהבה ספורט, צלילה וצניחה, ולטייל בארץ ובעולם.
אחיה יונתן כתב עליה: "ים הייתה אחותי הקטנה והשמש של הבית שלנו. היה לה חיוך כובש והיה לה חן לא מהעולם הזה. כל מי שראה אותה התאהב בה. היא הייתה ילדה מיוחדת שכולם אהבו. כל מי שנפגש בחיוך שלה, רצה להישאר קרוב אליה. השמש של כולם היא הייתה בשבילנו".

החובשת שחלמה לטפל באנשים

גם עבור ירין מארי פלד ז"ל, העתיד כבר התחיל לקבל צורה. ירין הייתה בעיצומם של לימודי הפסיכומטרי, לקראת לימודי סיעוד. היא הצטיינה בספורט - תחילה בהתעמלות אמנותית ובהמשך בכדורעף – ואף זכתה באליפות הארץ לנוער.
הרצון לעסוק ברפואה נולד שנים קודם לכן, בלילה שבו אחותה ליהי, שהייתה אז בת שבע, סבלה מהתקף אפילפסיה בשנתה. ירין הבחינה בכך והזעיקה מיד את הוריה. בעקבות האירוע היא החלה להתנדב במד"א, שהפך לאהבה גדולה בחייה.
ירין מארי פלד ז"ל, גל-הד, יד לבנים
ירין מארי פלד ז"ל, גל-הד, יד לבנים
ירין מארי פלד ז"ל
(באדיבות המשפחה)
בבוקר 7 באוקטובר היא התעוררה בחדרה במוצב לקולות הפיצוצים והאזעקות ורצה עם חברותיה אל המיגונית. תפקידה היה מנהלת אירוע ביחידת טיפול נמרץ.
באותו בוקר היא כתבה למשפחתה שיש חדירה למוצב ושהיא אוהבת אותם. כשרימון הושלך אל המיגונית שבה הסתתרה, ירין וחברה נוספת יצאו לעבר מבנה המגורים.
בדרך הן נתקלו במחבל, ירו בו והרגו אותו. זמן קצר לאחר מכן נתקלו במחבלים נוספים, ובקרב שהתפתח נהרגו שתיהן.
באותן שעות ממש נאבקה גם משפחתה של ירין על חייה, בביתה שבבארי. מחבלים הגיעו עד לדלת הממ"ד שבו הסתתרו בני המשפחה, אך לבסוף עזבו.
המשפחה חולצה רק למחרת בבוקר. לאחר מותה מצאו בין חפציה של ירין פתק. היא ביקשה שאם תיפול בקרב, מתנדבי מד"א יגיעו להלווייתה במדי הארגון שכל כך אהבה. מאות מהם הגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה.

54 עולמות שלמים

כמעט 11 שעות נמשך הקרב על מוצב נחל עוז. מאחורי המספר הבלתי נתפס - 54 חללים - נמצאים 54 עולמות שלמים: משפחות, חברים, אהבות, חלומות ותוכניות שנקטעו באותו בוקר.
ובתוך סיפורו של אחד הקרבות הקשים של 7 באוקטובר נמצאים גם סיפוריהם של מי שהמשיכו לפעול בתוך מציאות שכמעט בלתי אפשרי לדמיין: תצפיתנית שדאגה שחברותיה יוכלו להיפרד מהבית; גשש שנשאר להגן בגופו על החיילות בחמ"ל; מפקד שניסה לנהל את הקרב ולהרגיע אותן גם תחת אש; חיילת צעירה שהדפה רימון; וחובשת שחלמה להציל חיים ונלחמה עד רגעיה האחרונים.
שנה אחרי טבח השבעה באוקטובר משפחות התצפיתניות שנרצחו בנחל עוז חוזרות לבסיס - שנה למלחמה
שנה אחרי טבח השבעה באוקטובר משפחות התצפיתניות שנרצחו בנחל עוז חוזרות לבסיס - שנה למלחמה
כמעט 11 שעות של קרבות מרים. מוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר
(צילום: טל שחר )
אלה אינם סיפוריהם של כל מי שנפלו במוצב נחל עוז. מיזם "גל-הד" ממשיך לתעד ולהעלות מדי חודש עוד ועוד סיפורי חיים וסרטוני הנצחה, כדי לתת, ככל שניתן, שם, פנים וקול לכל אחד ואחת מהם.
שלוש שנים אחרי אותו בוקר, כשחוזרים אל מוצב נחל עוז, אי אפשר לספר את סיפור הקרב רק באמצעות שעות, מספרים ותנועות של כוחות. צריך לספר גם מי היו האנשים שהיו שם, ולזכור אותם בשמותיהם.
הפרויקט הוא חלק ממיזם הווידאו "גל-הד" להנצחת חללי צה"ל וכוחות הביטחון שנפלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", בהובלת ארגון יד לבנים ובשיתוף FIDF ו־ynet.
האתר מזמין את הגולשים להכיר את סיפוריהם האישיים של החללות והחללים, לשתף ולהוסיף זיכרונות אישיים. לאורך השנה ממשיכים להתווסף אליו סרטוני הנצחה וסיפורים נוספים, בשיתוף המשפחות השכולות.