לזכרם של עמנואל ואיתי מורנו ז"ל
משה מורנו חי בין שני קברים בהר הרצל - מצד אחד יש את הקבר שבו טמון אחיו, סא"ל עמנואל מורנו שנפל ב-2006, סמוך לסיומה של מלחמת לבנון השנייה, ומהצד השני - את הקבר שבו טמון בנו רס"ל (במיל') איתי מורנו שנפל בחוף זיקים ב-11 באוקטובר 2023. "איפה אעמוד מעכשיו, ליד בני או ליד אחי?", שאל משה בכאב שאיים לפלח את ליבו אחרי שבנו נטמן אף הוא בחלקה הצבאית.
מתוך השבר האישי, יחד עם אשתו תמר ושלושת ילדיהם - איתן, עדי ונועה - ובעזרת אנשים טובים שהתנדבו לסייע להם בתהליך, הם החליטו להקים מיזם הנצחה מרגש: בניית בית כנסת שישמש גם כמרכז מורשת במושב אדרת בו מתגוררת המשפחה, שיאחד את תושבי המושב לזכרם של שני הגיבורים.
הכאב הזה, של אובדן כפול, מלווה לא רק את משה - אלא את כל המשפחה. "לפני ההלוויה של איתי אבא שלי, שעלה מצרפת, אמר לי משפט שיישאר איתי עד סוף ימי. הוא אמר 'אולי טעיתי כשהבאתי אתכם לארץ'", מספר משה, "עניתי לו מיד שישראל היא הבית שלנו, וששום דבר לא ישנה את זה".
משה נשאר איתן בעמדתו גם שנתיים אחרי, אבל את משמעות המשפט של אביו ואת עומק הכאב מאחוריו - רק עכשיו הוא באמת מבין. "אין דבר גרוע יותר מלאבד ילד, את הילד שלך, בשר מבשרך. זה כאב שקשה לתאר במילים", הוא אומר ונושם עמוק. משהו במילים הכנות שלו, באופן השקט והרגוע שבו הוא מבטא אותן, ובעוצמה של קולו - מרגשים ומעוררים הערצה.
איתי, בן 24, היה מפקד בשב"כ ושירת במקביל במילואים ביחידת מגלן. הוא היה ספורטאי מצטיין, תלמיד מעולה שלמד הנדסה תוך כדי השירות - ותוך כדי לימודיו אפילו הספיק לרכוש בית באשקלון יחד עם אשתו, גל מורנו, שגדלה יחד עמו במושב אדרת.
"הוא רץ עם החיים והיה מצטיין בכל מה שעשה", מתאר משה בגעגוע, "והוא אהב את המדינה והיה מוכן לעשות הכול כדי שיהיה פה טוב, ובסוף גם הקריב את חייו עבורה".
"הרגשתי שזו הפגישה האחרונה"
חמישה ימים אחרי מתקפת 7 באוקטובר, התקשרו לאיתי מהשב"כ וביקשו שיגיע לאבטח את חוף זיקים. המשימה הייתה בטוחה יחסית. אולם בשלב הזה הלוחם הצעיר והנחוש החליט להמשיך להילחם יחד עם חבריו ליחידת מגלן, אליהם הצטרף כבר בתחילת המתקפה.
"צריך עכשיו נגביסט", הוא אמר לאביו, שניסה לשכנע אותו לשקול שוב את החלטתו ולא לסכן את חייו במשימות מסוכנות מדי, "אני הנגביסט היחיד בצוות שלנו, ואין מצב שלא אגיע". משה הבין אז שאין לו הרבה ברירות, אלא להתפלל שבנו יחזור הביתה בשלום. "בתוך תוכי לא רציתי להאמין שהשכול יכה פעמיים", הוא מודה בעצב.
איתי לא היה לבד. יחד איתו יצא גם רס"ר (במיל') דניאל קסטיאל, חבר קרוב שהיה כמו בן נוסף למשה, ומילואימניק שלחם יחד עם איתי במגלן. "דניאל הגיע לאסוף אותו בבוקר ההוא", נזכר האב, "ביקשתי ממנו רק דבר אחד: שישמור על עצמו ועל איתי. הוא חייך ואמר לי 'אני אשמור על שנינו'".
הוא ניסה לעזור לבנו ולחבריו ליחידה בכל דרך אפשרית. כשאיתי התקשר אליו בערב הראשון וסיפר שאין להם וסטים, הוא לא היסס. "שלחתי מישהו להביא לו את הווסט האישי שלו", הוא מספר. "מתברר שהוא נתן אותו מיד לחבר. למחרת השגתי להם 22 וסטים נוספים. הם שלחו לי תמונה ואמרו תודה".
ב-11 באוקטובר, ביום הרביעי למלחמה, משה הרגיש שהוא עומד להשתגע מהמתח. הוא החליט לקחת את בנו איתן, שהיה אז בן 18 ולמד במכינה קדם-צבאית, ולנסוע דרומה. "הצטרפנו ליחידת ניוד צבאית שאחי פיקד עליה", הוא מספר, "אף שבני לא היה חייל, שכנעתי את החיילים שמדובר במלחמת תקומה - כמו בתש"ח, אז גם ילדים בני 16 התגייסו".
החיילים התרצו, והשניים נשלחו למשימות של אבטחת שיירות בעוטף ופינוי אזרחים מבתיהם הבוערים תוך כדי הפגזות. "נסענו - איתן, אני והאקדח הקטן שלי בג'יפ, וחילצנו אנשים משדרות", הוא משחזר, "בדיעבד, היום אני יודע שבאותם ימים השטח עדיין שרץ במחבלים".
"אחרי המפגש עם איתי, אמרתי לאיתן שאני מרגיש שלא נראה אותו יותר. הוא כעס ואמר, 'אתה פסימי, למה אתה מדבר ככה?' ועניתי שנראה לי מאוד מוזר שהביאו אותנו לאותה נקודה באותו זמן, אם לא כדי שנוכל להיפרד ממנו"
בשעה שלוש אחר הצהריים הם התבקשו להגיע לתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ ברור חיל, כדי למשוך משם אוטובוס שיפנה עוד תושבים מהעוטף. כשירדו מהג'יפ, איתן צעק בהתרגשות: "אבא, תראה מי כאן!".
"כל הצוות של איתי נגלה מול עינינו", מספר משה בחיוך, "איתי עמד שם, עם כל הציוד והנגב עליו, מוכן לקראת משימה. לצערי מיהרנו למשימה שלנו, אז רק חיבקתי אותו והתנשקנו. דניאל (קסטיאל - א"ה) הציע שנצטלם - וזו התמונה האחרונה שלנו יחד".
דקות ספורות לאחר מכן, כשמשה שלח את התמונה לקבוצה המשפחתית, הוא כתב מתחתיה מילה אחת: "לבכות".
למה בחרת לכתוב דווקא את המילה הזו?
"הייתה לי הרגשה רעה. כשנפרדנו מאיתי, אמרתי לאיתן שאני מרגיש שלא נראה אותו יותר. הוא כעס ואמר, 'אתה פסימי, למה אתה מדבר ככה?' ועניתי שנראה לי מאוד מוזר שהביאו אותנו לאותה נקודה באותו זמן, אם לא כדי שנוכל להיפרד ממנו.
"היינו מאוד מחוברים, איתי ואני. הוא לא היה רק בני הבכור - הוא גם היה החבר הכי טוב שלי, ואני הרגשתי אותו גם בלי הרבה מילים".
חצי שעה אחרי אותה פגישה מקרית, איתי ודניאל כבר עשו את דרכם לחוף לזיקים עם חבריהם לכוח. חמישה ג'יפים יצאו למשימה, אבל באחד מהם הייתה תקלה. חלק מהצוות נשאר מאחור כדי לתקן, ושני ג'יפים המשיכו קדימה - ביניהם הג'יפ של איתי ודניאל. הם התקדמו כמה מאות מטרים, ועצרו כדי לאבטח את השטח. המשימה הייתה לסייע בחיפוש אחר חטופים שאולי, כך קיוו אז, עדיין מוחזקים על החוף.
איתי לקח פיקוד ומיקם את הלוחמים בעמדות. מה שהם לא ידעו זה שחוליית מחבלים מסתתרת במרחק של מטרים ספורים - ארבעה ימים שלמים אחרי הטבח, הם עדיין היו שם. לפתע נפתחה עליהם אש ממרחק קצר. איתי היה הראשון להגיב. הוא ירה כ-150 כדורים והסתער על המחבלים, גם אחרי שנפגע. "הם נלחמו עד הרגע האחרון", משה אומר בגאווה מהולה בכאב.
בקרב הגבורה הזה נפלו שלושה לוחמים: איתי מורנו, דניאל קסטיאל ורס"ר (במיל') עידו קסלסי זכרם לברכה. חמישה אחרים ניצלו - לא מעט בזכות הווסטים שמשה השיג לצוות ימים קודם לכן.
אתה זוכר את הרגע שבו הודיעו לכם?
"כן, זה היה נורא ואיום. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, כמה שעות אחרי האירוע, כשפתאום שמענו דפיקות בדלת. בהתחלה חשבתי שאלו מחבלים. בכל זאת, אפילו לא עבר שבוע מאז השביעי. דרכתי את האקדח, הוצאתי את היד מהחלון ושמתי להם אותו על הראש. לקח לי זמן עד שהבנתי שאלו הקצינים שבאו לבשר שאיתי נפל".
"מי יחזק אותי עכשיו?"
איתי היה זה שהחזיק את אביו בימים הקשים. כל שנה, ביום הזיכרון לנפילתו של עמנואל, הוא היה תומך במשה ליד הקבר, מספק עבורו משענת יציבה ובטוחה. "והיום אני שואל מי יחזיק אותי ברגעים הקשים האלו?", אומר משה בקול שקט.
התשובה, לדבריו, היא שהוא צריך לעמוד זקוף בעצמו. בשביל איתי, בשביל עמנואל, בשביל אביו ואמו שלתואר ההורים השכולים התווסף כעת תואר נוסף - סבים שכולים, ובשביל אשתו וילדיו הנותרים.
9 צפייה בגלריה
איתי ז"ל עם אמו, תמר מורנו. מעבירה הרצאות על סיפור גבורתו של בנה
(צילום: באדיבות המשפחה)
"הכאב של ההורים שלי הוא כפול", אומר משה, "הם מרגישים גם את הכאב שלהם על הנכד שנפל, וגם את הכאב שלי - כבנם. הם יודעים בדיוק מה אני מרגיש עכשיו, וזה מחזיר אותם לכאב שלהם על עמנואל. זה קשה מאוד".
עמנואל מורנו נפל ב-19 באוגוסט 2006, בסוף מלחמת לבנון השנייה. הוא היה בן 35, נשוי ואב לשלושה ילדים. קצין בסיירת מטכ"ל בדרגת סגן-אלוף, ששירת ב"צוות גיורא" המיתולוגי. הוא למד משפטים במרכז הבינתחומי, עבד בשב"כ, אבל בסופו של דבר חזר לסיירת כי לא יכול היה "להישאר בצד", כפי שמתאר זאת משה.
בסיירת, עמנואל פיקד על פלוגה שפיתחה יכולות מבצעיות חדשות, ואף קיבל דרגה אישית מיוחדת ב-2005 מראש אמ"ן דאז.
רוב הפעולות שבהן השתתף נותרו חסויות עד היום, ורק על שתיים מהן מותר לספר: ב-1994 הוא השתתף במבצע "עוקץ ארסי" - חטיפת מוסטפא דיראני מביתו בלבנון. ב-2003 הוא פיקד על מבצע חילוץ נהג המונית אליהו גוראל, שנחטף והוחזק במרתף בביתוניא.
הפעולה שבה נפל עמנואל נותרה חסויה עד היום. מה שכן ידוע הוא שיומיים אחרי הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, כוח מהיחידה יצא למבצע באזור בעלבכ. עמנואל כבר היה מושאל למוסד באותה תקופה, אבל בשל המלחמה נשאר ביחידה - והמבצע הזה היה אמור להיות האחרון שלו במסגרת הסיירת.
כעבור כשלוש שעות בשטח, הכוח היה בדרך חזרה למנחת המסוקים שהיה אמור להחזיר אותם הביתה. כמה מאות מטרים לפני המנחת, הם נתקלו במארב של ארגון הטרור. עמנואל נפגע קשה ונפטר מפצעיו זמן קצר אחר כך, בבית החולים.
במותו, עמנואל היה החלל הראשון של סיירת מטכ"ל שנהרג בפעולותיה מאז 1994, ולאחר נפילתו הוענק לו צל"ש אלוף. עד היום, 20 שנה אחרי, תמונתו עדיין אסורה בפרסום, בשל התפקיד הרגיש שמילא.
"שניהם אמרו לי בדיוק את אותו משפט", נזכר משה, "שבועיים לפני שעמנואל נפל, הוא התלונן בפניי שהוא 'לא עושה כלום ושאם זה יימשך כך, הוא יעבור לגולני'. בדיעבד, התברר שהוא היה כל היום במבצעים בלבנון - אבל בשבילו זה לא היה מספיק. ואיתי אמר בדיוק אותו דבר כשהחליט להישאר בשירות המילואים של מגלן במלחמה".
הדמיון בין השניים לא נעצר שם. "שניהם היו אנשים אהובים וחברותיים שהסתדרו עם כולם - חילונים, דתיים, ספרדים, אשכנזים - לא משנה. כל מי שהגיע לנחם אותנו בשבעה של איתי, אמר עליו שהוא היה החבר הכי טוב שלו. ואנשים הרגישו כך גם בנוגע לעמנואל".
גם במבנה הגוף והנוכחות היו דומים. שניהם היו בנויים חזק, עם אותה נוכחות מרשימה. "הם היו אמיצים בצורה יוצאת דופן", מתאר משה, "לא רק גופנית - גם החוסן הנפשי שלהם היה מדהים".
בית הכנסת שיאחד עדות ולבבות
מתוך השבר העצום הזה, משה ומשפחתו החליטו לעשות הכול כדי ששני הגיבורים, שבחייהם ובמותם הצילו נפשות והיו מוכנים להקריב את חייהם עבור המדינה, לא יישכחו. "לא רצינו עוד אנדרטה, אלא מקום חי שימשיך את דרכם ויאחד בין עם ישראל המפולג כל כך", מסביר משה.
"המיזם התחיל בהלוויה", הוא ממשיך, "היה לי מאוד קשה לדבר, אבל הרגשתי שאני חייב, ודיברתי על אחדות ועל החשיבות שלה עבורנו. בעיניי, האסון של 7 באוקטובר קרה לנו רק בגלל חוסר האחדות בינינו".
"החלטתי שהגיע הזמן להפסיק עם הנושא הזה של ספרדים ואשכנזים. שלפחות בבית כנסת תהיה בינינו אחדות והקהילות יפסיקו להיות מפוצלות"
במהלך השבעה עצמה, משה כבר התחיל ליישם את הרעיון. בזמן תפילת השחרית והספרדית, הוא ביקש מבחור אשכנזי שנכח במקום לעלות ולהתפלל. "החלטתי שהגיע הזמן להפסיק עם הנושא הזה של ספרדים ואשכנזים", הוא מסביר. "שלפחות בבית כנסת תהיה בינינו אחדות והקהילות יפסיקו להיות מפוצלות".
איתי, מסתבר, כבר עשה את זה הרבה לפני. "איתי היה חזן מאוד טוב", משה נזכר בגאווה, "ובתפילה שלו שילב בין הגרסה האשכנזית והספרדית. הוא היה, אגב, הראשון בקהילה שלנו שעשה את השילוב הזה של נוסחי תפילה. בשבילו זה לא היה משנה אם זה ספרדי או אשכנזי - אם המנגינה הייתה יפה, הוא היה עולה איתה".
בימים אלו, המשפחה עובדת על השלמת המיזם במושב: בית כנסת ומרכז מורשת שיאחד את כל התושבים תחת קורת גג אחת. "תכנסי לבית הכנסת ולא תדעי אם את בתפילה ספרדית או אשכנזית", משה מתאר את החזון. "ספרדים, אשכנזים, חילונים, דתיים - כולם יחד.
"במהלך השבוע יגיעו לשם גם קבוצות מכל הארץ - חיילים, תלמידים, מתנדבים. יהיו שיעורי תורה, הרצאות על מורשת קרב, ובעיקר - על האחדות שאיתי ועמנואל ייצגו, ואנחנו מקווים שתמלא את העם שלנו, כי בלעדיה ראינו לאיזה תהומות אנחנו מגיעים".
הבנייה כבר בשלבי סיום, אבל נותר עוד סכום לא מבוטל כדי להשלים את הפרויקט. "התקדמנו יפה בגיוס, אבל אנחנו צריכים עזרה כדי להשלים את החזון", אומר משה, "ולכן הקמנו פרויקט מימון המונים, שמסתיים ממש היום, וכל תרומה, קטנה כגדולה - מקרבת אותנו למטרה".
9 צפייה בגלריה
סרן (במיל') טל מובשוביץ ז"ל. "הקפיד להגיע לקבלת שבת עד שנפל גם הוא"
(צילום: באדיבות המשפחה)
במקביל, ב"מצפה איתי" שהוקם בכניסה למושב, מדי חודש מתקיימת קבלת שבת מיוחדת עם דמויות מעוררות השראה, דברי תורה, מוזיקה וקהילה. "זה המקום שבו איתי ממשיך לחבר בין אנשים", מספר האב בהתרגשות, "אנשים מגיעים מכל הארץ, מתחברים ומרגישים שייכות".
סרן (במיל') טל מובשוביץ, ששירת יחד עם איתי בשב"כ והיה מחבריו הקרובים, הקפיד לפקוד את קבלת השבת המסורתית - עד שנפל גם הוא. "הם שירתו יחד ביחידה והיו חברים מאוד טובים", מספר משה, "כמו איתי, גם טל יצא לשירות מילואים לוחם במלחמה. לפני חצי שנה הוא נפל מפיצוץ מטען חבלה בחאן יונס. טל היה גיבור ישראל".
"ממשיך לחיות דרך אחרים"
שלושת אחיו של איתי ז"ל, ממשיכים גם בימים אלו לתרום למדינה בתפקידים שונים. "הם לא נשברו, הם חזקים ואני גאה בהם כל כך", אומר משה. גם תמר, המשמשת כסגנית מנהלת בית ספר, המשיכה בעבודתה מבלי להפחית אפילו שעה. "היא ממשיכה לחנך דורות של ילדים ובמקביל גם מעבירה הרצאות על איתי, היא אלופה אמיתית", הוא אומר בהערצה.
לפני כחודש, חגגו בני המשפחה את אירוסיו של בנם איתן - עם נכדתם של דב ורחל קול, שנרצחו בזמן שנסעו לביקור משפחתי בגוש קטיף ב-2005. "בכל אירוע משפחתי אני מיד שואל את עצמי איפה איתי", משתף משה, "חתונות, בריתות, בר מצוות, חגים - אני תוהה למה הוא לא כאן, ומודה שזה לא נתפס עבורי בכל פעם מחדש".
לפני שבוע, הוא מספר, חבר ילדות של איתי מהמושב הגיע לביקור בביתם יחד עם הבן שנולד לו לפני כמה חודשים. "הוא קרא לו נגב איתי, ואני מודה שכשראיתי אותו בהתחלה זה לא היה לי פשוט, אבל בהמשך הביקור הבנתי שיש בזה גם משהו מרומם - שאיתי ממשיך לחיות דרך אחרים".
משה עצמו חזר לשירות שלושה חודשים אחרי שאיתי נפל. בגיל שבו רוב המשרתים יוצאים לפנסיה, הוא מצא את עצמו בקורס עם אנשים הצעירים ממנו ב-20 שנה, ובמקביל התגייס לשירות המדינה.
"כדי לסיים את העבודה שהבן שלי התחיל", הוא מסביר, "אנחנו עם אחד, ואם לא נעמוד יחד - נמצא את עצמנו שוכבים יחד מתחת לאדמה".
