"כשהוא רואה אותם, יש לו הבעות שונות לגמרי. הוא מתרגש, מזיל דמעה. כשהם נמצאים והוא שומע אותם מדברים, זה לא שווה ערך לשום דבר אחר", מספרת אמא של א', הפצוע הקשה ביותר מהאסון בבית חאנון שבו נהרגו חמישה לוחמים, על חבריו של א' לצוות Z1 של סיירת נח"ל.
"יש פה צוות אדיר שמנסה להרים אותו, הם חלק בלתי נפרד מזה", מסכים אבא של א', שלמעלה משנה נאבק להשתקם מפציעת הראש. "זה הכוח שלהם. הם יותר מאחים", מוסיפה האם בגאווה - בבן שנלחם לחזור לעצמו וגם בחברים לצוות שלא יעזבו אותו לרגע.
מחלקת השיקום בשיבא לא זרה להם: שניים מהם, ע' ונ', פונו לשיבא אחרי שנפצעו קשה באסון, והשלימו חודשים של אשפוז וטיפולים בבית החולים. י' נפצע גם הוא, ואחרי ששוחרר מאיכילוב הגיע לביקורים במחלקת השיקום יחד עם ר' ו-ד'.
היום חלקם הגיעו הישר מפעילות מבצעית בג'נין, והיתר אחרי שכבר שוחררו משירות, לביקור אצל א' ו-ט', שני החברים שעדיין מטופלים במחלקה. "נמשיך את ההנצחה של החברים שנפלו, נלווה את השיקום של החברים שנפצעו, ונהיה שם בשביל משפחות ההרוגים והפצועים. גם בעצמנו נטפל מתישהו", מבטיח ד'.
ב-13 בינואר 2025 התפוצץ מבנה שבו פעל צוות Z1. באסון נהרגו חמישה לוחמים: סרן יאיר יעקב שושן, סמ"ר יהב הדר, סמ"ר גיא כרמיאל, סמ"ר יואב פפר וסמ"ר אביאל וויסמן זכרם לברכה, ו-11 לוחמים נפצעו, שמונה מהם באורח קשה.
"זה היה יום של שמירות, יחסית ברגוע, שגרה בעזה", מתאר י', שנפצע קשה ושוחרר לאחרונה משירות. "חיפינו על הבולדוזרים שהרסו מבנים. כשהבניין קרס הייתי בקומה השנייה. נפלתי על הגב, שברתי חולייה, נקרע לי עור התוף בשתי האוזניים ונכוויתי בריאה.
"כשהתגייסנו לקרבי לקחנו בחשבון שאנחנו יכולים להיפצע, אבל ברגעים הראשונים לא הבנתי את חומרת הפציעה. רק לפני חודשיים עברתי את הניתוח האחרון".
"הייתי בטוח שחטפו אותי"
"אתה מתעורר בשיקום וכולך באטרף להמשיך", מסכים ע', שהתמודד עם פגיעת ראש קשה והיה מורדם ומונשם במשך יותר מחודש, ושוחרר גם הוא משירות. "חצי מהזמן לא הצלחתי לדבר. הביאו לי לוח מחיק וכתבתי לאט לאט. ברגע שיצא לי קול, אמרתי שאני רוצה לחזור. אבל הפרופיל הלך וירד, והייתי צריך לעבור ניתוח להשלמת עצם בגולגולת".
נ', שנפצע בראשו באורח קשה, חזר לשירות כרס"פ אחרי אשפוז ושיקום ארוך. "אני לא זוכר כלום מרגע הקריסה", הוא מספר. "פקחתי עיניים אחרי שבועיים וחצי שבהם הייתי מורדם ומונשם. הייתי בטוח שאני בעזה, שחטפו אותי. מהרגע שהתעוררתי החלטתי שאני חוזר. רציתי להיות עם היחידה".
"נמשיך את ההנצחה של החברים שנפלו, נלווה את השיקום של החברים שנפצעו, ונהיה שם בשביל משפחות ההרוגים והפצועים. גם בעצמנו נטפל מתישהו"
ברגע הפיצוץ היה ד' במשימה אחרת בגזרה, והוקפץ לזירה בעקבות דיווח בקשר על אירוע רב נפגעים. רק כשהתקרב גילה שמדובר בצוות שלו. "הגענו ארבע דקות אחרי הפיצוץ וישר הבנו מה קרה. כולם עברו דרכי, החללים והפצועים. היה קשה לזהות אותם, אבל הצלחתי", הוא מספר על הרגע המטלטל.
ר' היה בתפקיד בקורס מ"כים בבסיס צאלים בזמן האסון. "ניסיתי להבין מי נהרג, איפה הפצועים", הוא נזכר בעצב ביום הנורא ההוא. "יום למחרת בודקים איפה הלוויות, חושבים מה כותבים על החברים שנהרגו".
עם התפעול הטקטי של האסון הצוות ידע להתמודד, אבל מה שלא יכלו להיערך אליו הוא ההתמודדות שתלווה אותם לכל החיים, עם אובדן החברים ומגבלות הפציעה.
"שבוע לפני שסיימנו מסלול, המפק"צ הושיב אותנו לשיחה סביב המדורה", מספר ד'. "דיברנו על זה שנכנסים ללחימה רצינית. במסלול נכנסנו פה ושם לרצועה, אבל לא היינו בחזית. בנובמבר 2024 הייתה הפעם הראשונה שנכנסנו כצוות לתל סולטאן, רפיח. דיברנו על זה שאנשים יהרגו או ייפצעו".
"ספציפית לפני הכניסה לבית חאנון ידענו שזה יהיה קשוח, והיה קשוח מאוד", אומר ר'. "אתה מוכן מנטלית לאירוע, אבל לא להשלכות שלו. יכול להיות שתתפקד כמו שצריך, אבל אחרי האירוע יורד האדרנלין ואתה מתחיל להבין מה קרה. ההוא נפצע, ההוא נהרג. שום דבר לא מכין אותך לרגע שאחרי".
הכי חזקים יחד
בימים שאחרי האסון, חברי הצוות ששרדו חרשו את הארץ. לוויות, ביקורים אצל המשפחות השכולות ואצל החברים הפצועים. "דיברנו חברי הצוות וקבענו איך מתחלקים בינינו. כל מי שיכול היה הגיע", מספר י'.
לאט לאט הצוות התמלא מחדש וחזר ללחימה. "כשנכנסנו בפעם הראשונה אחרי האירוע, ישבתי ב'איתן' והיה בי פחד כל כך גדול על עצמי ועל כל מי שסביבי", נזכר ר', "ובאותה נשימה גם תחושת ביטחון הכי חזקה שיכולה להיות. זה הצוות שלי ואנחנו הכי חזקים יחד".
5 צפייה בגלריה
"זו הייתה המשמעות למלחמה". כוחות צה"ל במבצע "לב אמיץ" להשבת רן גואילי ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
כשהגיעה הבשורה על הזיהוי של רס"ר רן גואילי ז"ל והשבתו לקבורה בארץ, כולם הרגישו את סגירת המעגל. "זו הייתה ה-מטרה שלנו", אומר ע'. "אושר. עבורי זו הייתה המשמעות למלחמה, הסיבה שבשבילה יצאתי להילחם", מסכים ד'.
"זה שקט פתאום, רגע לנשום", מתאר נ', ונזכר בפעימות שחרור החטופים שאחרי האסון. "היינו מאושפזים במקום שבו המסוקים עם החטופים נחתו למפגש עם המשפחות, וזה היה מרגש. באחד הביקורים של פצוע קשה מהאירוע הגיעה מורן סטלה ינאי (נחטפה מהנובה ושוחררה כעבור 54 יום - ג"ג), ואמרה לו תודה על ההקרבה. הוא הצביע על כל מי שסביבו, וסימן לה שהתודה היא לכולם. זה היה מרגש בטירוף".
5 צפייה בגלריה
צוות Z1 במחלקת השיקום בשיבא. "מצפים מהחברה שתזכור את האנשים שיצאו להילחם בשבילה"
(צילום: ריאן פרויס)
עם הפנים ליום שאחרי, כולם מסכימים: המלחמה הזו תלך עם הלוחמים עד סוף ימיהם. א' עדיין נלחם על חייו, ט' עוד משתקם.
"המלחמה לא נגמרה, והיא לא תיגמר כל עוד יש לנו פה חברים פצועים", אומר ד', ו-נ' מוסיף: "אפשר לדבר על סיום המלחמה אחרי שהחברים שלנו שעוד פה בשיקום, יחזרו ללכת על הרגליים. אנחנו מצפים מהחברה שתזכור את האנשים שיצאו להילחם בשבילה, ומשלמים את המחיר בבתי החולים. כל הפצועים, בגוף ובנפש".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.02.26
