כשהם נושמים את תחושת השחרור, מתרוצצים על המדשאות המטופחות של קיבוץ גדות, ללא חשש מנפילות, רעשי יציאות או בומים, ילדי קיבוץ משגב עם נראים שמחים ומשוחררים מדאגות.
4 צפייה בגלריה
צעירים ממשגב עם שהגיעו להפוגה בקיבוץ גדות. "לא היה יום אחד נורמלי בחודש האחרון"
(צילום: אביהו שפירא)
ככה נראו הרגעים הראשונים של ההתאווררות אליה יצאו יותר מ-20 משפחות ממשגב עם. ההלם והכאב בעקבות מותו של עופר (פושקו) מוסקוביץ ז"ל, חבר הקיבוץ הנערץ שנהרג, הובילו אותם לחדרי האירוח של קיבוץ גדות שבגליל העליון, שם נקלטו בהמון אהבה.
מכאן הם משדרים חוסן, לכידות, ונחישות לחזור הביתה. וכשמדברים על בית, אז זה רק משגב עם.
כן להפוגה, לא לפינוי
יובל מלכה, אחות במחלקה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי זיו בצפת ובעלה יוסי - זוג צעיר מקריית שמונה - נקלטו כחברים במשגב עם רק חודש לפני שפרצה המערכה מול איראן.
בריאיון עמה, יובל מספרת כי "טיפלתי בהמון חיילים שהגיעו אלינו לבית החולים מהצפון וגם ממשגב עם. הקיבוץ זה הבית שלנו, אנחנו אוהבים את הקהילה, והמטרה שלנו היא לחזור כמה שיותר מהר לשגרה היפה והטובה שלנו".
איילה ירון: "פונינו מיד לאחר תחילת המלחמה באוקטובר 23', תחילה למלון ובהמשך לעוד מקום. הרגשנו הומלסים. הפעם יצאנו להפוגה ולהתאווררות - ולא לפינוי"
איילה ירון, בת 41, היא דור שני במשגב עם ומגדלת את הדור השלישי של ילדי הקיבוץ. לדבריה, "תחושת התלישות והפינוי מאוד קשה. פונינו מיד לאחר תחילת המלחמה באוקטובר 23', תחילה למלון ובהמשך לעוד מקום. הרגשנו הומלסים.
"יש אנשים שנשארים בקיבוץ, כי הם לא מסוגלים לעבור את תחושת הפליטות", אומרת ירון ומוסיפה: "יצאנו הפעם להפוגה ולהתאווררות - ולא לפינוי".
בין החברים שהתפנו לכמה שעות של הפוגה בגדות גם ליאת מלול, בת 51, שהגיעה לשם יחד עם ילדיה. "קיבלו אותנו בידיים פתוחות, דאגו לנו לאוכל, אבל זה עוד הפעם להרגיש מפונה.
"חזרנו רק לפני שנה הביתה, היינו במשך עשרה חודשים במלון ועוד שבעה חודשים ביסוד המעלה", מתארת מלול, "עכשיו שוב ארזנו את מה שיכולנו ועוד פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מחוץ לבית".
"זה לא פשוט לא להיות בבית, במקום שאתה רגיל אליו, וקשה להתרגל למקומות חדשים", מוסיף בנה גיא בן ה-15, תלמיד כיתה ט'. "ומצד שני זה מבאס ולא כיף לקום באמצעי הלילה, כשתוך כדי שאתה בדרך למקלט אתה שומע פיצוצים.
"לא היה לי אפילו יום אחד נורמלי בחודש האחרון - כל הזמן זה היה בין אזעקות לאזעקות, אף לילה לא הצלחתי לישון לילה מלא. זו שגרה שאף נער בישראל לא מכיר", הוא מתאר בייאוש, "לומדים בזום, משתדלים כמה שאפשר, אבל אין לי ראש ללימודים. לפעמים באמצע השיעור תופסת אותך אזעקה, ואתה רץ למקלט וכבר לא חוזר לזום".
לצד הקושי והתסכול העצומים, ליאת שומרת על אופטימיות ומדגישה כי: "אנחנו נחזור למשגב, זה הבית שלנו. אמנם כרגע אנחנו לא מרגישים שם בטוחים, ולדעתי צריך להגדיר את משגב כשטח צבאי סגור. זה להרגיש רולטה רוסית גם מבחינת לבנון וגם מבחינת צה"ל, אחרי מה שקרה".
גם אלישה מורדוך, 30, שעלתה לישראל מקנדה בשנת 2019 ומתגוררת במשגב עם, יצאה להפוגה בגדות.
"בחודש האחרון מאוד קשוח אצלנו, בעיקר העובדה שאין כאן אזעקות. זו גם הסיבה שבחמש בערב אנחנו כבר יורדים למקלט ונשארים שם", היא משתפת. "כואב הלב שאנחנו עוברים משהו דומה למה שעברנו ב-7 באוקטובר. עכשיו אני חווה את זה עם תינוק בן חצי שנה, ועוד ילד בן שלוש - ובעל מגוייס למילואים. במשך שלושה שבועות ישנו במקלט. ישנתי עם המנשא עליי, ולא הצלחנו לישון אף לילה נורמלי.
"אני מקבלת את ההודעות של ממשלת קנדה שמודיעות שיש דרכים לפינוי, אבל זה לא מעניין אותי. אני רוצה להישאר בבית, והבית זה משגב עם. אני מרגישה שיש לי את התמיכה של הקהילה כאן. יש לנו פיקוד העורף כאן, ואני מוקפת בקהילה חזקה ותומכת.
"פונינו עם כל הקהילה לגדות, והצלחתי לישון הרבה יותר טוב הלילה", היא מוסיפה, "אבל עם כמה שקיבלו אותנו יפה כאן, אני מעדיפה לחזור הביתה, למשגב עם".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.03.26
