כמה רגעים לקראת הזריחה ב-7 באוקטובר, עוד הייתה רחבת הריקודים בחניון רעים מלאה בצבע, מוזיקה ואלפי צעירים שבאו לחגוג.
במסיבות טבע הזריחה היא שעת השיא, ואלה שלוקחים סמים - לרוב מתזמנים את הרגע לזריחה.
אלא שבתוך שעות, הפכה הרחבה לזירת הטבח הגדולה ביותר באותו יום ורבים החלו להסתתר ולנוס על נפשם. בהמשך החניון הפך למיזם הנצחה מאולתר והיום, למעלה משנתיים וחצי אחרי, הוא אחד המקומות המתוירים ביותר בישראל, אם לא המתויר ביותר.
בין השלטים, התמונות והדגלים, מגיעים לכאן מדי יום אלפי מבקרים - בני משפחות, תלמידים, תיירים וחיילים - כדי לנסות להבין את ממדי האסון ולזכור את מי שהיו כאן.
ה"פרויקטור" של האתר
"הגעתי לזה די במקרה", אומר אמיר חודורוב, מי שזכה בהמשך לכינוי "פרויקטור אתר ההנצחה ברעים". "הבנתי שמי שנרצח כאן הם לא חללי צה"ל, לא קיבוץ ולא עיר - ואם לא נאחד ביניהם, כנראה שאף אחד לא יזכור אותם".
חודורוב שירת במשך 25 שנה בחיל האוויר, היה טייס קרב ופיקד על טייסות. בשנת 2000 השתחרר ובשנים האחרונות הוא עוסק באמנות. אחרי הטבח הגיע לעוטף - ומאז כמעט לא עזב אותו.
לפי תחקיר צה"ל, במסיבת הנובה ובאזור חניון רעים נרצחו 378 אזרחים, אזרחיות, שוטרים וחיילים, ו-44 נוספים נחטפו לעזה. לצד כ-3,000 המבלים שהיו במקום שהו גם כ-400 אנשי צוות, 31 שוטרים, 75 מאבטחים לא חמושים ועשרות חובשים ופרמדיקים.
מה שהחל כמיזם הנצחה מאולתר, הפך בהדרגה לאתר זיכרון עצום.
לצד חודורוב עובדים בהתנדבות בני משפחות שכולות וחברים לנרצחים: מאיר זוהר, ששכל את בתו בר (23); יוחאי ריבלין, ששני אחיו אביעד וגיגי נרצחו במסיבה; וז'וז'ו רביע, אביהם של נועם (30) ויובל (33) רביע, שנרצחו במתחם ה"פסיידאק". מאז האסון הוא בונה בעצמו את מסגרות התמונות במסגרייה שבחצר ביתו, נוסע לרעים ומתקין אותן אחת-אחת.
בהמשך גם קק"ל נכנסה לתחזוקת האתר, אבל העבודה עוד לא הסתיימה.
כעת מפעילי האתר יוצאים בקמפיין גיוס תרומות בשיתוף עם קרן "עמק חפר", כדי להשלים את פרויקט ההנצחה. "אני מכיר את הנרצחים. את כולם", אומר חודורוב. "למדתי עליהם מה שאני יכול - לאן הם הלכו, מה הם עשו. כשאני לא מגיע לכאן - רע לי".
לדברי חודורוב, עד כה השקיע מכיסו כ-4.5 מיליון שקל בהקמת האתר. "שלושה מיליון חזרו מתרומות. נשארו מיליון וחצי שקל מההשקעה שלי שהפכתי לתרומה. אני לא רוצה את הכסף בחזרה, אבל יש לנו עוד הרבה מה להשלים כאן - 200 שלטי הנצחה, הצללה לרחבת הריקודים. אנחנו נבנה את האתר הזה עד הסוף. גם אם אסיים כאן 'מופסד' - זה יהיה הרווח הכי גדול בחיים שלי".
"מחובתנו להנציח אותם"
עם המבקרים באתר נמצא גם פסח חג'בי. לצדו מתרוצצת הכלבה טום בין השלטים ודורשת מהמבקרים לשחק איתה, בזמן שפסח צועד לאט לעבר עמדת ההנצחה לבנו זיו, שנרצח לאחר שנמלט מהמסיבה.
"כל בן אדם היה בשבילו מלך", הוא מספר. "הוא אהב את הבריות, חייכן. תמיד היה אומר 'יהיה בסדר'. ילד יפה, היו מתחילות איתו הרבה נשים. הוא אהב את החיים, טייל, נהנה. תמיד הוא אמר לי ששיגע אותו שהוא היה בסיירת צנחנים, ולא ידע לדבר ערבית. הוא החליט ללמוד, ובשנים האחרונות השקיע בזה מאוד".
עבור פסח, ההגעה לאתר היא גם כאב וגם נחמה. "זו נחמה כואבת", הוא אומר. "אני בא לכאן ומתנחם, אבל זה כואב. אני מגיע לפה הרבה, מסתכל על זיו, מנקה את התמונות. יש אנשים שרוצים לבוא אבל קשה להם. הם מרגישים נוח יותר להגיע עם מישהו שיש לו קשר, אז אני מלווה אותם".
הוא מביט סביב, על מאות התמונות והמבקרים שלא מפסיקים להגיע, ומסכם: "זה נוגע לכולם. מגיעים לכאן אנשים מכל העולם. זה האסון הכי גדול שקרה במדינה. מחובתנו להנציח אותם - ובאיזשהו מקום זה גם עושה טוב. נרצחו פה בנים של רבנים, חרדים, חילונים, הומואים, לסביות, שוטרים, חיילים. כל עם ישראל היה פה".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.05.26
