הדבר הראשון שהאוזן קולטת בכניסה לפנימיית "בית הילדים" בנתניה הוא המוזיקה. צלילי נבל ופכפוך מים, מהסוג ששומעים בדרך כלל רק בספא או באיזה מלון וולנס. אחר כך מגיע הריח: הדרים, אולי יסמין. רק אחר כך העין מתחילה להבחין גם במה שאין כאן, בניגוד לכל דעה קדומה או סרט אוליבר-טוויסטי על פנימיות: לא גרגיר אבק מיותר, גם לא דחיפות וצעקות.
בשעת צהריים מוקדמת 120 הילדים בפנימיית "בית הילדים אמונה ע"ש צבע", כבר מטפטפים קבוצות-קבוצות אל הפנימייה, עם חולצות בית ספר וילקוטים. מפטפטים בנחת, חולפים על פני איש או אשת צוות המתעניינים בשלומם. כמה מתלמידי כיתה י"ב חזרו רק אתמול מהשתתפות במרתון בארה"ב, והחזה עדיין זקוף מגאווה. לצידם יש גם תלמידי יסודי צעירים, צעירים מאוד. אפשר רק לדמיין מה עברו בבית הוריהם הביולוגיים שאילץ אותם להגיע בשלב כל כך מוקדם בחייהם לפנימיית רווחה. "אנחנו תמיד מתפללים שהבית ישתנה, כי אין כמו הבית וזה מקומו של הילד", אומר יהודה כהן, מנהל בית הילדים, "אנחנו כל הזמן בבדיקה, האם קרה שינוי? אבל זה קורה מעט מאוד. מעט מאוד".
עד שזה יקרה, אם יקרה, הפנימייה היא בית לכל דבר: המקום שממנו יוצאים לבית הספר בבוקר ואליו חוזרים בערב, שבו נשארים ימים ושבועות כאשר הלימודים מתבטלים בגלל מגפה או מלחמה - עניין שבשגרה בשנים האחרונות. עשרות תמונות החתונה התלויות במשרדו של כהן מעידות כי הבית לא מפסיק להיות כזה גם הרבה אחרי גיל 18. "מהרגע שהילד מגיע לכאן אנחנו איתו", אומר כהן, "בהתחלה יהיה קשה, כי אבא ואמא הרבה פעמים לא נמצאים. אבל אנחנו נהיה. נבטיח לו או לה שנשכיב אותם לישון כל ערב, נעיר בבוקר, נעשה ימי הולדת, ניקח לרופא ונחגוג בר-מצווה או בת-מצווה. ואחר כך הוא יגיע למכינה ולצבא - ויחזור הביתה, לכאן".
כהן הוא מנהל יוצא דופן. לפני יותר מ-30 שנה הגיע לפנימייה עם אשתו ריקי, ומאז הם מתגוררים בה. הנוכחות שלו ניכרת גם כשהוא לא בסביבה: אנשי הצוות מדקלמים מתוך שינה את המשפטים שהוא נוהג לומר שוב ושוב - למשל המשפט על חזון הפנימייה: "שכל ילד שיוצא מכאן יהפוך להורה מדהים עבור הילדים שלו". והורות היא לא עניין של ביולוגיה. "לכל הילדים שמגיעים לרווחה יש אבא ואמא, אבל אין להם הורים. ואנחנו, למרות שלא ילדנו אותם, יכולים לעשות את ההורות". את המטרה הזאת - להשלים מה שהילדים לא קיבלו בבית שבו נולדו - משיגים כאן באינספור דרכים. בסדר ובניקיון, בהרגלי הנימוסים, בשיעורי העזר. אבל אלה רק תפאורה לדבר החשוב באמת: "יציבות", אומר כהן. חשוב, אך קשה מאוד לביצוע. "הקושי הגדול הוא כוח האדם. יש בעיה", הוא מודה.
הקושי לגייס עובדים בפנימיות מורגש בכל סוגי המשרות, אך הוא בולט וכואב במיוחד בתפקיד שנמצא בחזית הטיפול בילדים: המדריכים. השם אולי מעלה זיכרונות מתנועת נוער, אך בעולם פנימיות הרווחה התפקיד הזה כולל הרבה יותר מצ'ופרים ושירי מורל. "הם מי שנמצאים בחזית ועומדים בליבת הטיפול בילדים ברמה היומיומית", אומרת אפרת אדרי שרעבי, מנהלת האגף החוץ-ביתי במשרד הרווחה, "בשיח היומיומי, ביחס האישי, בדוגמה האישית".
בית הילדים ע"ש צבע אלעזרקי בנתניה
(צילום: יובל חן)
× × ×
החשיבות גדולה, וגם המחסור. כמו מרבית שירותי הרווחה בישראל, גם הפנימיות פועלות במיקור חוץ, בידי עשרות עמותות וחברות שונות, ולכן אפילו משרד הרווחה עצמו לא יודע לומר כמה מדריכים בדיוק מועסקים בתחום, שכן חלק מהתקנים מתפצלים על פני כמה מדריכים בחלקיות משרה. כך או כך, המספר נע בין כ-2,500 ל-3,000. בהתאם לכך, קשה גם לדעת כמה מדריכים חסרים בכל רגע נתון, אך בקרב אנשי משרד הרווחה כמו גם בשטח קיימת תמימות דעים כי המחסור הוא עמוק, וכי בשנים האחרונות - במיוחד מאז הקורונה והמלחמה - המצב רק החמיר. במקביל, החמיר גם מצבם של הילדים. יש קשר בין הדברים. "הטלפון שלי מלא בתמונות של מדריכים חבולים", מפרטת אדרי שרעבי, "התקפי הזעם של הילדים מגיעים, בלי להתכוון, לאנשים שאיתם יש להם מגע הכי קרוב".
מאז הקורונה מרבים לדבר במשרד הרווחה על השינוי בפרופיל הילדים שמגיעים למסגרות החוץ-ביתיות. "מופעים של בריאות הנפש כמו הפרעות אכילה, התקפי חרדה, ניסיונות אובדניים", אומרת אדרי שרעבי.
כהן מסכים: "הילד שהגיע לכאן לפני 30 שנה הוא ילד שונה מהילד שמגיע היום. הוא הרבה יותר קצר, הרבה יותר כועס, הרבה יותר מתפוצץ. הפגיעות שלהם הרבה יותר גבוהה". את השינוי הוא מייחס בין השאר לטלפונים הניידים ולרשתות החברתיות, שפתחו צוהר לעולם חדש של פגיעות והפרעות, וגם לנוכחות ההורית שלתחושתו הולכת ויורדת. "הילד שהכי מסוכן לעצמו זה ילד שאין לו מה להפסיד, ואם ההורה לא שם בשבילו - אין לו מה להפסיד. זו התמודדות גדולה".
אפרת אדרי שרעבי, מנהלת האגף החוץ-ביתי במשרד הרווחה: "הטלפון שלי מלא בתמונות של מדריכים חבולים. התקפי הזעם של הילדים מגיעים, בלי להתכוון, לאנשים שאיתם יש להם מגע הכי קרוב"
כמו במערכת החינוך, שמצליחה איכשהו לפתוח את שעריה כל שנה ב-1 בספטמבר, גם בעולם הרווחה המחסור בכוח אדם הוא עניין חמקמק: נוהלי משרד הרווחה מגדירים באופן ברור את מספר אנשי הצוות הנדרשים בכל קבוצת ילדים, בהתאם לגילם ולמאפיינים הייחודיים של כל מוסד, וחריגה מהתקינה תוביל לנזיפה, ואולי אף לסגירת המוסד. המשמעות היא שלמרות הקושי, בסופו של יום המפעילים מוצאים דרך לאייש את התקנים, לפחות את רובם. "המחיר", אומר כהן, "הוא שבהמון פנימיות נאלצים להתפשר", כלומר לקבל מי שלא בהכרח מתאימים לגמרי לתפקיד, לפעמים לגמרי לא מתאימים. כהן, שמעיד כי בפנימייה שלו פשרה מהסוג הזה היא לא אופציה, "גם אם המשמעות היא שאני או המנהלים שלי ניכנס לקבוצה במקום מדריך", מוטרד מאוד מהמחשבה שמדריכים לא מתאימים מאיישים את המשרות. "מדובר בעבודה עם נשמות, דווקא פה לא יהיו האנשים הכי מקצועיים?"
צוות בית הילדים ע"ש צבע אלעזרקי בנתניה
(צילום: יובל חן)
ובכל זאת, גם אחרי הפשרות, לא כל המשרות מאוישות. לדברי אבי אלבאז, מנכ"ל הפורום הציבורי לכפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל - גוף חיצוני לפנימיות שמבקש לקדם מדיניות בתחום - בדיקה שערך הפורום העלתה כי בכל רגע נתון חסרים 10%-15% מהמדריכים הדרושים. לכך יש להוסיף את העובדה שרבים מאוד מהמדריכים הם משרתי מילואים פעילים, שנעדרו לתקופות ממושכות מהעבודה בשלוש השנים האחרונות. "זה מצטבר לאירוע מז'ורי", אומר אלבאז. התמונה הופכת מדאיגה אף יותר כאשר בודקים את קצב תחלופת המדריכים: על פי בדיקה שערכו בפורום, כמחצית ממי שנקלטו בתחום יעזבו בתום השנה הראשונה. "חלקם כי הרגישו שהם לא יכולים, וחלקם כי אנחנו לא מוכנים שיהיה כאן מישהו לא מתאים", אומר כהן.
"זה מתיש, ממש מתיש", אומרת אביה רוזנווסר, מנהלת פנימיית הבנות בבית הילדים, "כל פעם לחפש".
× × ×
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ואילו לכל אחד מכ-6,300 הילדים בסיכון שהוצאו מביתם לפנימייה באחריות משרד הרווחה - יש משפחה אומללה בדרכה שלה. חלקם הגיעו לכאן לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים של גורמי הרווחה ברשות המקומית - עוד מגזר שסובל ממחסור אדיר בכוח אדם - להציע תוכניות ליווי שיאפשרו לילדים להישאר בביתם. אחרים הוצאו מהבית לאחר שהתגלתה הזנחה קשה או אלימות.
אילון תאייר, מדריך בפנימייה: "אחרי כל מה שהם עברו, הילדים צריכים מקום בטוח ויציב. בשנה הראשונה פחות סומכים עליך. מבחינת הילדים זה 'בוא תוכיח את עצמך'. אלה ילדים שחוו בחיים שלהם כל כך הרבה רע, שנקודת המוצא היא שיהיה רע"
על פי מדיניות משרד הרווחה, ילדים מתחת לגיל שמונה כלל לא אמורים להגיע למסגרת מוסדית - השאיפה היא למצוא עבורם משפחה אומנת. אלא שגם בתחום הזה קיים מחסור הולך ומעמיק, ובשנים האחרונות ילדים מגיעים לפנימיות גם בגילים צעירים מאוד; ישר מהבית שממנו הוצאו או אחרי תקופה במרכז חירום, בברכת הוריהם שהבינו שהם לא מסוגלים לטפל בהם או בצו בית המשפט.
"יש ילדים שמגיעים מבתים מאוד מוזנחים, ילדים שהיינו צריכים ללמד נימוסי שולחן או לשמור על היגיינה, דברים שהם לא ראו בבית", אומרת שחר בר שרוני, שעובדת בפנימייה כמדריכה בקבוצת בנות בגילי חטיבת הביניים. "היה לנו ילד שלא ידע שצריך להחליף גרביים - הן פשוט נשארו יום אחרי יום בנעליים עד שהתחילו להתפורר", מוסיף אילון תאייר, מדריך הבנים הבוגרים בפנימייה, "דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, ובשביל חלק מהילדים הם פשוט לא".
בר שרוני ותאייר משתייכים לזן נדיר של מדריכים: מאחוריהם שנתיים בפנימייה, והם כבר התחייבו להישאר שנה נוספת. "בכל שנה אתה מתלבט מחדש אם להישאר. זו עבודה מאוד אינטנסיבית, מאוד קשה", אומר תאייר, "תחלופה של הצוות זה דבר מאוד נפוץ". ובכל זאת, הוא נשאר. אולי משום שמלכתחילה הגיע לעבודה כשחיפש עם אשתו שנת שליחות - במקור בקהילה יהודית בעולם, אבל 7 באוקטובר שינה את התוכניות. "הבנו שלא רלוונטי לעזוב את הארץ בשלב כזה, גם בגלל המילואים. ככה הגענו לכאן, והתאהבנו".
בית הילדים ע"ש צבע אלעזרקי בנתניה
(צילום: יובל חן)
גם אשתו של תאייר עובדת בפנימייה, ונכון להיום הסידור הזה מתאים להם. מנקודת מבטם המנוסה יחסית, השניים יודעים להסביר טוב מכולם עד כמה בעייתית תחלופת המדריכים התכופה. "בשנה הראשונה פחות סומכים עליך", אומר תאייר, "מבחינת הילדים זה 'בוא תוכיח את עצמך ואחר כך נראה'. אלה ילדים שחוו בחיים שלהם כל כך הרבה רע, שנקודת המוצא היא שיהיה רע. למשל, שהמדריך לא ימשיך".
בר שרוני מספרת על ילדה שהגיעה לפנימייה בגיל צעיר, וראתה הרבה מדריכות מתחלפות מול העיניים. "בהתחלה היא שידרה 'מי את, למה שתגידי לי מה לעשות', הרי אני רק הגעתי והיא ותיקה. לוקח זמן לבנות את הקשר". במשרד הרווחה לא מתכחשים לבעייתיות שבמצב. "התחלופה גורמת ללא ספק לנזק אצל הילדים ולקושי בבניית אמון במבוגרים", אומרת אדרי שרעבי.
"אחרי כל מה שהם עברו, הם צריכים מקום בטוח ויציב", אומר תאייר, "מדריך זה הורה לכל דבר. אם ילד לא מרגיש טוב, אם הוא צריך אותך בלילה - אתה שם בשבילו". גם בסופי שבוע שבהם הילדים אמורים לצאת לבית הוריהם הביולוגיים, הפנימייה נשארת פתוחה והמדריכים יודעים שטלפון או הקפצה הם רק עניין של זמן. דוגמאות לא חסרות: ילדה שיצאה הביתה לסוף השבוע אך חזרה עוד לפני צאת השבת - כי כך אמא שלה החליטה, או ילד שהגיע לבית הוריו הביולוגיים ונותר שעות בחוץ כי לא פתחו לו את הדלת. המשמעות היא שהצוות תמיד בכוננות: לשלוח מונית בשעת לילה מאוחרת, לוודא שיש איש צוות לקלוט את הילדים. וגם בסופ"שים, החופשיים יחסית, השבוע מתחיל כבר בצאת השבת. "שיגיעו בזמן לבית הספר ביום ראשון, שאף אחד לא יצביע עליהם בכיתה ויגיד 'אה, בגלל שהוא בפנימייה הוא מגיע מאוחר'", מסביר כהן.
× × ×
זו עבודה אינטנסיבית, מאוד. סדר היום של המדריכים מתחיל בשש בבוקר עם השכמות, תסרוקות וסנדוויצ'ים לבית הספר. השעות שבהן הילדים במסגרות חינוך מיועדות להתארגנות ונחשבות על הנייר לזמן חופשי יחסית, אבל אף פעם אי-אפשר לדעת. בצהריים הפנימייה שוב מתמלאת, ואחר הצהריים מוקדשים לשיעורי בית, חוגים ופעילויות. המדריכים נמצאים עם הילדים עד כיבוי אורות, ואז שוב משש בבוקר - וחוזר חלילה. השעות וכובד האחריות לא ממש מתכתבים עם השכר, בלשון המעטה. במשרד הרווחה לא יודעים לומר כיצד נראים התלושים של המדריכים, משום שכל מפעיל פנימייה מנהל את נושא השכר כראות עיניו. המשרד הוא שקובע את התעריף הבסיסי, שממנו נגזר השכר, והתעריף הזה צנוע למדי: מכרז מתקצב את שכר המדריכים בסכום שנע בין 7,740 ל-8,200 שקל, כולל ההפרשות הסוציאליות - כך שבפועל הוא גבוה רק מעט משכר המינימום.
בית הילדים ע"ש צבע אלעזרקי בנתניה
(צילום: יובל חן)
בפורום הפנימיות ערכו לאחרונה בדיקה חשבונאית, בעזרת חברת BDO, וממנה עלה כי כדי לשמר את המדריכים הם נאלצים להוסיף לרכיב השכר שנקבע תוספות שונות, שאינן מגולמות בתקציב שמעביר משרד הרווחה. מאז שנערך הדוח, לפני כשנתיים, יוקר המחיה רק החריף - והבעיה העמיקה. "קיימנו לפחות שמונה ועדות בכנסת על הנושא הזה, לא מובן מאליו בתקופה הכאוטית הזאת", אומר אלבאז. מנהלי ומדריכי הפנימיות שהשמיעו את זעקתם בדיונים העידו טוב מכולם על עומק הבור. "מלצר בבית קפה מרוויח יותר ממדריך בפנימייה", זעקה מנהלת באחת הפנימיות, "זה חייב להשתנות".
במשרד הרווחה הפנימו, והתחייבו להקצות לנושא משאבים בשנת התקציב 2026. אלא שאז הגיע עוד סבב לחימה ארוך במיוחד, ועימו שורת קיצוצים רוחביים בתקציבי כל המשרדים. מרבית תוכניות העבודה של המשרד קוצצו, צומצמו או נגנזו לחלוטין. לאחר מסכת לחצים, הודיע משרד הרווחה שבכל זאת הצליח לאתר מקור תקציבי מסוים לנושא: 20 מיליון שקלים, שצפויים לעבור לפנימיות בתקופה הקרובה, לטובת שיפור בשכר המדריכים. לא מדובר בדרמה גדולה: חישוב מהיר יגלה שמדובר בתוספת של כ-600 שקלים בחודש למדריך. לכך צריך להוסיף את העובדה שהתקציב הזה אינו מובטח לשנים הבאות - אף שבמשרד הרווחה אומרים כי יעשו כל מאמץ על מנת שהתוספת תהיה תלת-שנתית. "אנחנו מקווים שכל הכסף שנעביר יתגלגל לאוכלוסיית היעד - שהיא המדריכים", אומרת אדרי שרעבי. אך היא סבורה שהשיפור בתלוש לא יעשה את כל ההבדל.
אבי אלבאז, מנכ"ל הפורום הציבורי לכפרי הנוער: "מדריכים במדינת ישראל לא נחשבים כמקצוע, כפרופסיה. זה לא כמו מורה, לא כמו עו"ס. שלא לציטוט, מנהלי פנימיות יגידו ש'מספיק לי דופק, מי שבא ברוך הבא'. חייבים לחולל שינוי גם בהיבט הזה"
אז מה ישפיע?
"תחושת הערכה, הוקרה, שקיפות, ליווי, מעטפת, יחסים עם המנהל. דברים שלא תלויים בשכר, אבל משפיעים על הנכונות להישאר בעבודה".
בפורום הפנימיות מסכימים עם הקביעה הזאת. "מדריכים במדינת ישראל לא נחשבים כמקצוע, כפרופסיה", אומר אלבאז, "זה לא כמו מורה, לא כמו עו"ס. שלא לציטוט, מנהלי פנימיות יגידו ש'מספיק לי דופק, מי שבא ברוך הבא'. חייבים לחולל שינוי גם בהיבט הזה".
תאייר מסכים: "אחת הבעיות בתפקיד הזה היא שרואים אותו רק כמשהו זמני, כעבודה אחרי צבא. אומרים לך שאתה עושה 'עבודה עם שליחות', וזה נכון, אבל זה גם מקצוע לכל דבר".
בניגוד לאינטואיציה, אלבאז סבור שדווקא העלאת הרף תמשוך עובדים, ובתקווה גם תשביח את איכות המועמדים. לאחרונה נפתחה תוכנית אקדמית, "חופים", שבמסגרתה מדריכי הפנימיות מוכשרים לתואר ראשון בחינוך, עם דגשים רלוונטיים לעבודתם בפנימייה. בתוכנית, המזכה במלגה כמעט מלאה, שותפים בין היתר הפורום ומשרד הרווחה. "השאיפה היא שזה יזיז את המחט", אומר אלבאז. במשרד הרווחה מספרים גם על קבוצות חוסן וליווי למדריכים, ועל כוונה עתידית לקיים תוכנית מנהיגות לצוותים המובילים בפנימיות, כזו ש"תחלחל לאחרון העובדים מבחינת גאוות היחידה", אומרת אדרי שרעבי.
בית הילדים ע"ש צבע אלעזרקי בנתניה
(צילום: יובל חן)
לא רק מדריכים בפנימיות: עובדת סוציאלית אחת על 300 משפחות נזקקות
הקושי באיוש המשרות בתחום הרווחה חוצה תחומים ומסגרות, אך הוא חריף וכואב במיוחד במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות - חדר המיון של מערכת הרווחה כולה. המחלקות לשירותים חברתיים, או בשמן הישן והמוכר יותר "לשכות הרווחה", הן המקום שממנו מתחיל בדרך כלל הקשר הראשוני בין התושבים לבין השירותים הסוציאליים השונים שמציעה המדינה או הרשות - מסיוע חומרי ועד הפניה לשירותים בקהילה ולמסגרות שונות.
אך הלב הפועם של מערכת הרווחה סובל בעצמו מקשיי תפקוד: העומס המוטל על כתפי העובדות הסוציאליות במחלקות - המגיע לכדי 200 או 300 משפחות באחריות עו"סית אחת - מוביל לקושי עצום באיוש התקנים - מה שרק מעמיק את העומס, וחוזר חלילה. רק בחודש שעבר פורסם עוד דוח של מבקר המדינה בנושא. "קיים קושי מערכתי בגיוס ובשימור של עובדות סוציאליות במחלקות", קובע המבקר, שמצא במסגרת בדיקתו כי בחלק מהרשויות המקומיות שנבחנו בדוח המחסור הגיע לכדי 40% תקנים שלא אוישו. המחסור משתנה מאוד מרשות מקומית אחת לאחרת, והוא חריף במיוחד דווקא במקומות המשוועים לשירותי רווחה: לפי מחקר של מרכז טאוב, דווקא ביישובים שרמת העוני בהם גבוהה - כלומר ביישובים שבהם המצוקות החברתיות הן הקשות ביותר והצורך בעובדות ובעובדים סוציאליים הוא הגדול ביותר - שיעור התקנים הלא־מאוישים גבוה יותר ועומד על 23% בממוצע, לעומת 16% בלבד ביישובים שרמת העוני בהם נמוכה. המחסור בעו"סיות במחלקות מטריד במיוחד על רקע העובדה שחוגים לעבודה סוציאלית באקדמיה דווקא מלאים בסטודנטיות וסטודנטים. אך העו"סיות שיוצאות מפתח האוניברסיטה מתייאשות מהר מאוד מהמערכת הציבורית: לפי נתוני משרד הרווחה, כ־40% מהעובדות והעובדים הסוציאליים שמתחילים לעבוד במחלקות עוזבים בתוך כמה שנים, כאשר 55% מתוכם עוזבים בשנה הראשונה ועוד 15% בשנה השנייה. "משרד הרווחה והביטחון החברתי מתקשה לגייס כוח אדם ולשמר אותו במחלקות", קובע דוח של מרכז טאוב.
