ביברס נאתכוביברס נאתכו
ביברס נאתכו. קפטן ישראלי
(צילום: רויטרס)
שוב חזרה סערת ההמנון. השיטה היא אותה שיטה: מחפשים אישיות בכירה לא-יהודית, שמתוך כבוד עומדת דום בזמן השירה, ומטילים בה דופי על שתיקתה. פעם זה היה שופט העליון סלים ג'ובראן והפעם זה הכדורגלן ביברס נאתכו. אייל ברקוביץ', לכאורה מועמד לשעבר לאימון נבחרת ישראל, הסביר השבוע בראיון לגיא פלג שמי שלא שר את ההמנון לא יוכל להיות קפטן הנבחרת, ללא קשר ליכולתו המקצועית ולכישורי המנהיגות שלו.
ברקוביץ' מתאר רגע של פטריוטיות ועוצמה לפני שריקת הפתיחה, המגלם את הכיסופים לציון, היהדות הפנימית והחיבור לשורשים. אני לא מכחיש: זה אכן יכול להיות רגע מרגש ועוצמתי, ולראיה מעטים הישראלים שלא הזילו דמעה בהשמעת ההמנון בדובאי אחרי זכייתו של הג'ודוקא שגיא במדליית הזהב.
אבל יחד עם זאת, זהו רגע שאזרח ישראלי לא-יהודי, פטריוט ככל שיהיה, כדוגמת ביברס נאתכו, לא יכול להיות שותף לו במלוא מובן המילה, מהסיבה שאין בהמנון ולו מילה אחת שמייצגת את זיקתו למדינה.
הזיקה לישראל משתנה בין האוכלוסיות השונות המרכיבות אותה, וזו הסיבה שההמנון זוכה לביקורת באופן כה תדיר. לא רק מכיוון ערבים, דרוזים, צ'רקסים או אזרחים חסרי דת, אלא גם מיהודים מארצות האיסלאם, שעבורם המילים "לפאתי מזרח" משקפות חוויה של יהדות אירופה.
הדרישה לשיר את ההמנון בכל מחיר מתעלמת מתחושת השייכות למילותיו ומתוכנו הפנימי והעמוק, שנובע מערכים יהודיים פרטיקולריים שלא ניתנים להעברה על ידי דקלום של כמה שורות. המילים "לפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה" או "נפש יהודי הומייה" לא רק מאבדות את מהותן כשהן מושרות בפיו של אדם שלא מאמין בהן, אלא גם מבזות את רעיון הכמיהה והכיסופים למדינה יהודית בציון.
זהו מלכוד שמשמש כלי ניגוח של רבים שבחרו לקחת חלק בחברה הישראלית ובמוסדותיה. הם קרועים בין חובתם לכבד את ההמנון על ידי עמידת דום לבין חשש מביקורת ציבורית על השתיקה. זהו חשש אמיתי בקרב קצינים רבים בני העדות הדרוזית והצ'רקסית, שיודעים שהמצלמה מכוונת אליהם בטקסים השונים.

נתיב המילוט מהמלכוד הזה הוא חיבור המנון לאומי-ישראלי אלטרנטיבי שיאפשר לכל מי שלא מוצא את עצמו בין שורות התקווה לקחת חלק בטקסים הרשמיים ולהזיל דמעה בהתרגשות. זה המנון שיכוון לגווניה הרבים של ישראל מתוך רצון לאפשר לכולם לקחת חלק, כולל ספורטאים ערבים, שופטים ערבים, חיילים ואחרים.
לא נהיה המדינה הראשונה עם שני המנונים. בניו זילנד יש להמנון שתי גרסאות - אחת באנגלית ואחת במאורית, עם מילים שונות ומשמעות שונה. בכך מובטח שכל אזרח ניו זילנדי ימצא את זיקתו למדינה בשירת ההמנון.
בדליית אל-כרמל, נוף ילדותי, מתגאים בעובדה שנפתלי הרץ אימבר חיבר את "התקווה" בעת שהותו שם באחת מעונות הקיץ, אז התלווה לסר אוליפנט. אבל הפרט האנקדוטלי הזה, אף שהוא מסמל קשר היסטורי רב-שנים, אין בו כדי להקים חובה לשיר את התקווה. להיפך: הוא מקים חובה לחבר המנון שייתן ביטוי לכולם.
  • פאדי מקלדה הוא אקטיביסט דרוזי וקצין במיל' ביחידה 8200
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com