הנשיא ריבלין: הדליקו נרות לזכר הנפטרים מקורונה
(צילום: גרגורי באדו)

שעות ספורות לפני כניסת הצום ובזמן שבמדינה מוטל סגר מלא הנועד לסייע בצמצום של שיעורי תחלואה בקורונה, מתמודדות משפחות רבות בפתח יום הכיפורים עם אבל כבד על יקיריהן, שהלכו לעולמם לאחר שנדבקו בנגיף. בשביל רוב האזרחים מדובר בעוד מספר מתוך 1,450 הנפטרים מסיבוכי הנגיף, אולם עבור משפחותיהם הם היו עולם ומלואו. ynet מביא את סיפורי האנשים שהלכו לעולמם במגפה.
נפטרי קורונהנפטרי קורונה
הפנים שמאחורי המספרים. ארבעה מנפטרי קורונה
(באדיבות המשפחה)

מחתונה להלוויה

"קשה לדמיין עולם שבו סבא יצחק לא נמצא, יושב על הכורסה שלו בפינת הסלון עם הרגליים למעלה וזורק כמה משפטים באנגלית. עם חיוך שובה לב ועיניים טובות היית לי ולכל הנכדים שלך סבא אוהב ודואג, חכם וטוב. תמיד היו לך תובנות חכמות, וכה אהבתי לצחוק איתך, לשתף אותך ולשמוע על המחשבות והזיכרונות שלך. אין חבר שלי שלא מכיר אותך".
שחר, נכדתו של יצחק אריה ז"לשחר, נכדתו של יצחק אריה ז"ל
יצחק אריה צופה בנכדתו ובבחיר ליבה, לפני החתונה. "האהבה הייתה מורגשת"
(צילום: רון תורג'מן)
במילים נרגשות אלה ספדה שחר אריה (24) לסבה האהוב, יצחק, שנקבר שלשום בבית העלמין בחדרה. הקשר בין השניים, ממש עד הרגע האחרון, היה מצמרר. ביום חמישי התחתנה שחר עם בחיר ליבה, אור. החתונה הייתה אמורה להתקיים בגן אירועים גדול, אך הועברה בשל מגבלות הקורונה לחצר בית פרטי, ונערכה בחיק המשפחה בלבד. מי שהיה מאוד דומיננטי בהכנות לחתונה היה סבא יצחק. הוא פיקח על הכנת החצר לאירוע הגדול ותכנון הקפסולות שנבנו עבור האורחים, נושאים שבהם הבין היטב מאחר שהיה בעבר סגן מפקד תחנת הכיבוי בחדרה.
אלא שלפני שלושה שבועות, הסבא – שהיה עד אז איש בריא מאוד – חלה בקורונה. שחר, הנכדה הבכורה שלו, הגיעה לביתו עם בעלה לעתיד כשהיא לבושה בשמלת הכלה הלבנה. הזוג הצעיר החליף דברי אהבה עם סבא יצחק וסבתא גילה, הם שלחו נשיקות באוויר אלה לאלה, ואז שחר ואור המשיכו לחתונה.
יצחק אריה ז"ליצחק אריה ז"ל
שחר אריה בצעירותה, עם הסבא יצחק
(באדיבות המשפחה)
"אני בטוחה שכאב לך כמוני כשהבנו שלא תהיה בחתונה, ובכל זאת, כמו שתמיד עשית, עודדת אותי לשמוח. למרות המרחק, האהבה הגדולה הייתה מורגשת. החיוך והמבט שלך מבעד לחלון במפגש המאושר הזה יישארו איתי לנצח", ספדה שחר בהלוויה.
החתונה התקיימה ביום חמישי, וכבר ביום שישי בבוקר חלה החמרה במצבו של יצחק. "אבי צלצל אליי בשעות הבוקר המוקדמות ואמר לי, 'קשה לי לנשום, בוא מהר'. הריאות שלו התקשו לתפקד", שחזר ליאור, בנו של אריה ואביה של שחר. "מד"א הגיעו במהירות והוא הועבר לבית החולים איכילוב בתל אביב.
"במשך חמישה ימים אבי החזיק מעמד, ביום שלישי הוא נפטר, וברביעי קברנו אותו בבית העלמין בחדרה ליד אחי, אסף ז"ל, שהלך בדרכו של אבי, היה לוחם אש מעוטר שהשתתף בהרבה מאוד אירועים מורכבים, ומת בנסיבות טרגיות לפני שלוש וחצי שנים. הם נחים עכשיו אחד ליד השני. אבא השאיר לנו חלל ענק, הוא חסר לכולנו, זה מאוד עצוב, אבל לפחות הוא הגשים את החלום שלו לראות את שחר ביום חתונתה".

טרגדיה כפולה

הגורל הכה פעמיים תוך דקות במירית ואריה קארו, תושבי קריית ביאליק. בלילה שבין חמישי לשישי, מעט לאחר חצות, נפטרה אמו של אריה, פרחה יחזקאל-קארו (89), שהייתה חולה בקורונה. 40 דקות אחר כך נפטר שמעון יבלקובסקי (87), אביה של מירית, שסבל ממספר בעיות רפואיות.
פרחה יחזקאל- קארו ז"לפרחה יחזקאל- קארו ז"ל
פרחה יחזקאל-קארו. "ביקשה בלי שום מכשיר"
(באדיבות המשפחה)
"אמי היקרה והאהובה שכבה תשעה ימים לבדה במחלקת הקורונה בבית החולים, ללא בני משפחה", סיפר בדמעות אריה. "ביום שלישי, 15 בספטמבר, לקחתי אותה לטיפול דיאליזה בקריית אתא. התקשרו אליי אחרי רבע שעה ואמרו לי, 'יש לאמא חום, אנחנו מפנים אותה באמבולנס לבית החולים כרמל'. נסעתי לשם, התברר שהיא נדבקה בנגיף ואמרו לי שאני צריך להיכנס לבידוד מיידי. נפרדתי ממנה שם ונסעתי הביתה. אחרי יומיים עשיתי בדיקה ויצאתי שלילי".
"מצבה של אמא החמיר מיום ליום", הוא הוסיף לספר. "היא ביקשה מראש שלא יחברו אותה לשום מכשיר, לא לעבור שום טיפול פולשני. הודענו לבית החולים שהיא מבקשת שלא יבצעו החייאות. שמונה ימים אחרי שהיא אושפזה הרגשתי חום בפעם הראשונה. נבדקתי, והודיעו לי שאני חיובי לנגיף".
"היינו קובעים תור לאבא - ומקבלים תור שהוא בוטל. אנחנו קוראים לזה 'אפקט הקורונה'"
בשל מחלתו, אריה לא יכול היה להגיע להלוויה. "האחים שלי, שנמצאים בבידוד, קיבלו אישור ממשרד הבריאות לצאת להלוויה, אבל כל אחד ישב באוטו שלו כדי לא לסכן אחרים. האחיינים שלי עשו זום של ההלוויה וכך יכולתי לצפות בה", הוא מספר.
אביו של אריה, עמרם, נפטר לפני שלוש שנים וחצי. מאז, הילדים דאגו לאמא. "לאחר שהמטפלות שלה חלו בקורונה, אנחנו טיפלנו בה", הוא מספר, "אני הייתי האחרון שטיפל באמא בבית שלה. הבדידות שלה בבית החולים כואבת מאוד. לך תדע אם היא לא חשבה שזנחו אותה. זה הדבר שקורע אותי יותר מכל, מתסכל ברמות מטורפות".
40 דקות לאחר מותה של פרחה נפטר שמעון, אביה של מירית, בבית החולים רמב"ם. לדבריה, "הוא אמנם לא מת מקורונה, אבל אני קוראת לזה 'אפקט הקורונה'. היינו קובעים תור לאבא, ואז מקבלים הודעה שזה בוטל. קבענו תור חדש, וקיבלנו אותו לעוד חודשיים-שלושה. לדעתי יש הרבה נפטרים מהאפקט הזה, ועליהם לא מדברים".
האב, היא מספרת, "היה ניצול שואה. בילדותו ברח עם משפחתו מפולין לרוסיה. הוא עבד כפועל במפעלי פלדה בעכו, היה איש של עבודה קשה, צווארון כחול. הוא עבר אירוע מוחי לפני שש שנים, סבל גם מבעיות לב, אבל היה תמיד מטופל ומטופח, עד שבשנה האחרונה חלה הידרדרות במצבו".

"הבדידות הרגה אותו"

דוד מעודד היה בן 81 במותו. הוא נפטר במחלקת הקורונה בבית החולים קפלן ברחובות. מעודד נולד בתימן כיתום מאב ועלה לארץ ב-1951 במבצע מרבד הקסמים. בארץ הוא הכיר את אשתו חנה ונולדו להם שמונה ילדים. במקצועו היה חקלאי שגידל תפוחי אדמה, פרחים ופירות. מעודד גם שימש מזכיר מושב חלץ שמצפון לשדרות ולימים גם היה יו"ר ועד המושב.
בנו, מנו, שמשמש טכנאי רנטגן ראשי בבית החולים קפלן, סיפר כי "לאבא היו כמה סיבוכים כמו דלקת ריאות, ובסוף הוא גם חלה בקורונה ונפטר ממנה". הוא ציין כי אביו קרא לכל ילדיו ללמוד ולהצליח. "כולנו עבדנו איתו בחקלאות בשלב זה או אחר של חיינו", נזכר מנו. "אבל הוא השקיע בנו המון. אני וכל אחיי למדנו בישיבות תיכוניות והוא שילם על לימודים במוסדות חינוך יוקרתיים בכדי שנצליח. הוא שלח אותי ללמוד בכפר סבא במכינה למדרשת נועם. היה חשוב לו שאלמד בבית ספר פרטי. במקום לקנות לעצמו רכב הוא החליט שאני יותר חשוב ושלח אותי ללמוד".
דוד מעודד ז"לדוד מעודד ז"ל
דוד מעודד. "ביקש לחזור הביתה"
(באדיבות המשפחה)
הפרידה מאביו, הוא מספר, עדיין קשה ובלתי ניתנת לעיכול. "קיבלתי מאבא שלי את כל הטוב שלו, הוא לימד אותי להיות אדם טוב. לצערי בסוף הוא חלה וגם הקורונה שהרגה אותו. חולי הקורונה סובלים. לא רק מהמחלה, אלא מהניתוק מהמשפחה. הצוות בבית החולים מסור, אבל הניתוק קשה. למזלי בגלל שאני גם כך נכנס לחולים כאלו יכולתי בהתאם לכללים לפגוש אותו בתוך המחלקה.
"השיחות האחרונות היו קשות, כי הוא גם סבל מדמנציה. הוא אמר שהוא רוצה לחזור הביתה ואני חושב שהבדידות גם הרגה אותו. לצערי גם אחותי ואחי נדבקו בנגיף אבל בצורה קלה. הם שניהם היו בבידוד בבית. זו לא מחלה קלה ואנשים צריכים להבין את זה".

"החיוך שלו חסר לנו"

עומר עתאמנה, תושב באקה אל-גרבייה, מתקשה לדבר כשהוא מתבקש לתאר כיצד אביו, שריף, מת מקורונה.
"צריך להבין, אבי היה בנאדם בריא לגמרי, שעשה תמיד כושר וחי חיים בריאים. הוא מעולם לא סבל משום מחלה, לא התלונן אף פעם, תמיד הגיע לעבוד", הוא אמר. "הוא היה איש חרוץ, שהקים עסק גדול, מגרש מכוניות מצליח מאוד לרכבי יוקרה. מכל הארץ הגיעו אליו, יהודים וערבים. כולם היו חברים של אבא. אבל תוך שלושה שבועות מהרגע שבו התגלה אצלו הנגיף הוא הלך לעולמו".
שריף עתאמנה ז"לשריף עתאמנה ז"ל
שריף עתאמנה. קידם את הדו-קיום
(באדיבות המשפחה)
לפני כמה שבועות החל שריף (73) לחוש ברע. "הוא אמר שהראש כואב לו, מדד חום וראה שיש לו טמפרטורה גבוהה", סיפר עומר, "עשינו לו בדחיפות בדיקת קורונה והתברר שהוא אכן נושא את הנגיף. בהתחלה הוא לא פיתח שום תסמינים נוספים. ההוראה הייתה להשאיר אותו בבית בבידוד. כל המשפחה נשלחה לבדיקות והתברר שאימי, אני, אשתי ובתי בת ה-19 נדבקנו בנגיף. לנו לא היו שום תסמינים, אבל אבי חש ברע".
אחרי כמה ימים בבידוד המשפחה החליטה לפנות את שריף לבית החולים מאיר בכפר סבא. "החום לא ירד", סיפר הבן. "הוא המשיך להיות גבוה מאוד, ואבי החל לסבול גם מהריאות. היה לו קשה לנשום והוא נע בכבדות. בבית החולים הוא חובר לחמצן, היה מאושפז שם במשך 18 ימים – ואז מת".
עומר מתאר את שריף כ"אבא אדיר, חבר של כל בני המשפחה, יועץ לכל אחד מהילדים שלו, סבא נהדר ל-19 נכדים, שהיו האהבה הגדולה שלו באמת. תמיד סייע, תמיד נתן לנו טיפים לחיים טובים יותר, ביקש שנהיה זהירים בתקופת הקורונה – ובסוף זה תפס את האדם הבריא הזה ככה באמצע החיים.
"אנחנו לא מעכלים. הוא השאיר אחריו חמישה ילדים, את אימי שממררת בבכי ומתקשה להתאושש, ואת 19 הנכדים שמתגעגעים מאוד לסבא שאהבו והעריצו כל כך. אפשר להגיד שזה פשוט גורל, אבל אנשים צריכים להבין שהנגיף הזה קטלני מאוד ולהקפיד טוב יותר על שמירת ההנחיות. נשארנו כואבים, המומים ובעיקר מתגעגעים מאוד לסבלנות שלו, לשיחות על דו-קיום ועל קשרים שצריכים להיות בין ערבים ליהודים, לעצות, ובעיקר לנתינה האינסופית שלו לאנשים נזקקים. ככה הוא חינך אותנו: תמיד לעזור. החיוך הגדול של האדם הנדיב הזה חסר לנו מאוד".