בן נוויס, האבא של הטיפוס

עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה.

הפרקים הקודמים: 

פרק 1: אצל ילה באמסטרדם

פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה

פרק 3: 4 נסיונות והצלחה אחת

פרק 4: יום ולילה לבד בברלין

פרק 5: בעקבות בוב בהייד פארק

פרק 6: פרידה בחווה אורגנית

פרק 7: סיבוב פאבים ביורק

פרק 8: אני והעיר הגדולה

------------------------------------------------------------------------------

אם להגיד את האמת, ואחד צריך תמיד לחתור לאמת, היו רגעים לא מבוטלים בהם חשבתי למחוק את 220 התמונות מהמצלמה הדיגיטלית שלי לטובת סרטון וידיאו קצר שילך בערך ככה: (שוט מתמשך של ההרים והשלג מסביב, כשבסוף התנועה המצלמה מתמקדת בפנים שלי) "אמא,

לא לשימוש עדי ליפשיץ בריטניה סקוטלנד פסגת ה בן נוויס (צילום: עדי ליפשיץ)

 אבא, מור, סבא, סבתא, כולם. אני מניח שכשימצאו את המצלמה הזאת, היא תהיה כבר הרוסה, אולי יוכלו לחלץ את כרטיס הזכרון שלה. תסתכלו איזה יופי פה (מזיל דמעה) זה לא כל כך נורא, לפחות הרגעים האחרונים שלי הם בנוף כזה יפה, על ההר הכי גבוה בבריטניה. יש דרכים טובות פחות למות. אני אוהב אתכם, תמסרו לכולם שאני אוהב אותם ושהיה נחמד מאוד לחיות, באמת שלא היה רע. אני לא יודע אם זה עדיין מצלם, או שנגמרה הבטריה או הזכרון, אז אני מסיים עכשיו. ביי ...".

כמובן שהגזמתי קצת, אבל אז עוד לא ידעתי את זה. אולי כדאי, בשביל הסדר הטוב - להתחיל בהתחלה, אז הנה:

צהרי היום, יאיר ואני מטיילים להנאתנו בחצי הדרך לפסגה של ה"בן נוויס", לשם הגענו בלי כוונה, כחלק מטיול בן כמה ימים להיילנדס של סקוטלנד. אמש נודע לנו שהוא ההר הגבוה ביותר בבריטניה וש"במזג אויר כזה הטיפוס לפסגה מומלץ רק למטפסי הרים עם משאלת מוות". הוצע לנו טיול חלופי עד לחצי הדרך, שם בין שמים לארץ ישנו איזה אגם (ובעגה המקומית "לוך") שהמסלול אליו הוא לחלוטין סימפטי. הלכנו על זה והגענו לביצה (אפשר לקרוא לזה בריכה, אבל בטח לא אגם). 

בריכה בגובה מי יודע כמה מאות מטרים, אינה דבר של מה בכך לבן מדבר שכמוני, התחלתי מקפץ ורץ בהתלהבות. תוך שניות שקעה רגל ימין שלי עד הברך בקרקע לא יציבה ונשלפה מלאת בוץ. יאיר, בצעד שאינו אופייני, התעצבן מעסק הביש אליו נקלענו, על היותנו בתוך ביצה טובענית, על הגשם שהחל מטפטף ועל קלות ראשי, ונטש.

"ראיתם מישהו יורד לפני דקה?", שאלתי רק כדי להתחיל שיחה. 

"כן", ענה לי מרטין (שבשלב זה לא ידעתי שזה שמו).

"אהה, זה היה חבר שלי", מלמלתי כדי לסיים את הנושא במהרה והמשכתי

 "אתם מתכוונים להגיע לפסגה?".

"כן", ענה לי מרטין בבטחון גמור, אפילו במידה של שחצנות.

"זה לא קשה בכלל", השיב מרטין, במידה של שחצנות (כבר אמרתי?)

"אז אולי גם אני אטפס" אמרתי אמירה שמתחילה כבדיחה ומסתיימת במעשים לא הגיוניים.

"תצטרף אלינו".

וככה הכל התחיל.

אני והחבר'ה

לא חלפו שתי דקות והחבר'ה לקחו שמאלה במקום שהיה ברור שצריך לקחת ימינה – היישר לבוץ הטובעני. אחרי קצת זמן, קצת בוץ, קצת מים, קצת הליכה יחסית רגועה בשבילים לא שבילים הגענו לתחנת ההצלה שבאמצע הדרך. בדרך לכאן, מרטין, שהיה הכי חברותי, שאל אותי כמה פעמים אם יש לי עוד מעיל בתיק. צריך להבין שאני לובש ג'ינס שגדולים עליי (5 פאונד בנוטינג היל), ג'קט מהצבא השוויצרי שקטן עלי (5 יורו באמסטרדם), גטקס, שתי גופיות ונעלי צבא, אה כן, גם צעיף צמר ארוך של אחותי וכובע צמר עם פומפונים – שאם לומר את האמת, הקנו לי מראה לא מי-יודע-כמה מקצועי. עניתי שכן, סומך על הסווטשירט עם מיקי מאוס, שהורדתי כשעוד היה לי חם.

ומצד שני - מה? אני לא אגיע לפסגה? גם הם לא נראים מי יודע כמה. וחוץ מזה, לחזור עכשיו לבד? אם כך הם פני הדברים, חשבתי, אז יאללה, לפסגה. פישפשתי בתיק, מזיז ספרים ומחברת, ומגלה שהסווטשירט עליו בניתי רטוב כולו. לבסוף שלפתי מעיל רוח אדום לבן של פומה, מיטב האופנה הספורטיבית של שנות השבעים בנתניה, ורכסתי אותו (במאמץ ניכר) מעל לתיק ומעל הכל.

"היית בחנות הכל בפאונד?", מעביר, הבחור היחידי שאני לא זוכר את שמו,

לא לשימוש עדי ליפשיץ בריטניה סקוטלנד פסגת ה בן נוויס (צילום: עדי ליפשיץ)

 בדיחה קלה על חשבוני, למראה פיסת הניילון המקומטת שאני מנסה ללבוש. אני משיב את כבודי האבוד כמטפס רציני ומוציא חבילת שוקולד (פרה). מטפסים הרי צריכים להרים את רמת האנרגיה בלי לאכול משהו כבד. 

הכוח להמשיך

מאתיים מטר גבוה יותר (ואל תתפסו אותי במילה) אני ומרטין מקפצים כמו איילות על פני האבנים, שברור שהגיעו לשם כתוצאה ממפולת ושהן לחלוטין לא מקובעות במקומן, ומחכים לשאר החברים שמזדחלים מאחור. סטיב מגיע אחרון ומודיע בקול יבבה חנוקה: "אין לי כח להמשיך". החברים, בלי לחשוב, מעודדים אוטומטית: "אתה כזה גרוע... אני אצחק עליך כל כך כשנרד מההר" ו-"מה אתה רוצה? נחזיק עכשיו כולנו ידיים כמו חבורת פיות? (שאפשר לתרגם גם כהומואים)" ואז מגיע גם קול ההיגיון: "לחזורבדרך שממנה באנו ייקח יותר זמן – ואין לך פנס ואתה תאבד בחושך, ככה שאתה חייב להמשיך". זה עבד – סטיב המשיך לצעוד ולקטר. הביטחון שלי התחזק: אם החבורה תתקע בחושך על איזה סלע רופף זה לא יהיה בגללי. אבן כבדה סרה מליבי.

מאוחר יותר, בהתחשב בשעה המאוחרת ובקצב האיטי של סטיב, התחלתי לדאוג שהחבורה (ואני בתוכה) באמת נתקע על איזה סלע רופף ללילה, בגלל סטיב.

עברנו את הסלעים הקטנים, אלה שמתחילים להתגלגל כשאתה דורך עליהם, והגענו לסלעים הגדולים והמחליקים. עברנו אותם והגענו לשלג, שהרגל שוקעת בו עד הברך כשאתה דורך. עברנו את זה והגענו לשלג קשה, שצריך לבעוט בו כדי ליצור מדרגה – בעייתי, כשהרגליים שלי קפואות מהברך למטה, ונעלי הצבא לא בועטות כל כך טוב. כמה כמעט נפילות, כמה כמעט החלקות, כמה "זהירות שם למטה.." ויותר מכמה קיטורים של סטיב והיינו על הרידג'.

הרבה מעל הים. משני צדנו מדרונות תלולים מכוסים שכבה עבה של שלג אמיתי – לבן, קשה, קפוא. מסביבנו ענן סמיך והרוח לא מתפשרת, מכה

לא לשימוש עדי ליפשיץ בריטניה סקוטלנד פסגת ה בן נוויס (צילום: עדי ליפשיץ)

 בבשר הקפוא ומאיימת להשליך אותנו. אם מתעלמים מכל זה – שלווה לבנה אין סופית. עוד חמישים מטרים לפסגה והבחור (היחיד שאני לא זוכר את שמו) מציע לי מקל הליכה (כזה של סקי). אני אומר תודה ונאחז במקל הזה כל עוד נפשי בי. הוא הולך ראשון ואני בעקבותיו, מנסה להכניס את כף רגלי חסרת התחושה לחורים שהוא יוצר בשלג, נועץ את המקל עמוק.

הרוח האנכית מכה בנו עוד יותר חזק, על מעט הסלעים שעוד מבצבצים מתוך הלבן יש נטיפי קרח אנכיים – בכיוון הרוח, אני קפוא – ידיים, רגליים, פנים, הכל. מאמץ אחרון, חוט נזלת שכבר לא משנה לאף אחד, והפסגה.

סוף הדרך

הנה היא – הכי גבוהה בבריטניה. אני פולט צעקת שמחה, כי ראיתי שככה עושים בטלוויזיה. הערפל הסמיך מסתיר את הנוף, לא רואים כלום, אבל זה כבר לא משנה – לא מטפסים קילומטר וחצי ומעלה בשביל הנוף. עושים את זה בשביל האתגר. ואני מאושר שעמדתי בו. באמת מאושר.

לא בזבזנו יותר מכמה רגעים בבקתת ההישרדות שבפסגה. סטיב הציע לנוח שם ללילה, החבר'ה דחקו בו "אתה תקפא ותמות", והתחלנו לרדת. ממהרים – כי השקיעה כבר בעיצומה. אני מגלה שהשביל, זה שנטשנו, הוא קלי קלות, כמעט עם גישה לנכים, כמעט עד הפסגה.

האדרנלין שלי יורד, פתאום אני שם לב לכך שכולי קפוא, רטוב והברד מכה בי בלי רחמים. חוץ מזה אני צריך להשתין, שזה כידוע תמיד לא נעים. כוח עליון משך את הדמדומים כמו מסטיק עד שהגענו למבטחים של השביל התחתון, שיחסית למה שעברנו הוא כמו מדרגות נעות.