ההומור היהודי בארבעה מאכלים

בהתחשב במוניטין שלנו כעם מצחיק, מוזר שאין בדיחות בתנ"ך. צחוקים דווקא יש (כמה בדיוק? תלוי מי סופר, ואין שום סיכוי שזה אני), אבל הם אף פעם לא מגיעים כתגובה לבדיחות. יצחק, למשל, קיבל את שמו מאמא שרה בת ה־98 כי היא חשבה שאלוהים צוחק עליה. לא כי הוא סיפר לה משהו שמתחיל ב"חיתי, יבוסי ופלשתי נכנסים לנווה מדבר". בסדר, יכול להיות שזה לא בדיוק פירוש רש"י, אבל צריך להתחיל איפשהו.

קל לחשוב ש"הומור יהודי" הוא משהו שנוגע לדת של הקומיקאי. כמובן שזה נכון במובן הבסיסי ביותר, אבל זה גם לא מדויק: הווארד סטרן היהודי לא עושה הומור יהודי, וגם אורי חזקיה לא. לפעמים אני לא בטוח שהוא עושה הומור בכלל. אבל וודי אלן עושה הומור יהודי, וגם ארטי לאנג, שהוא בכלל קתולי. ואין פלא שהוא צוחק ביהודית, כי לאנג הוא בחור שמן. הוא ניחן באותו חוש הומור שמתפתח אצל יהודים וחנונים, נמוכים ושמנים, וכאלה שהם כל הנ"ל: הומור של אנשים שהחיים קצת דפקו אותם, ואין להם הרבה מה לעשות בקשר לזה. הומור של כאלה שחוטפים מכות בבית ספר ואז חושבים על פאנץ' ליין כל הדרך הביתה, כי זה הפאנץ' היחיד שיש להם סיכוי לתת. כמו שאמר הסופר המנוח סול בלו, "אנשים תחת דיכוי נוטים להיות שנונים". זאת פשוט עוד דרך להתגונן.

לכתבות קודמות בסדרה

פרק 1: תשמעו קללה

פרק 2: היסטוריה ארוכה של בדיחות קצרות

פרק 3: כבר לא צוחקים היום ככה

פרק 4: הומר למחשבה

פרק 5: לא צוחק איתך, צוחק עליך

פרק 6: דברים שגבר צריך לדעת על הומור נשי

פרק 7: הקליק

פרק 9: למה סרטים מצחיקים מצחיקיים? (חלק 1)

• והנה גם החלק השני

כמובן שיהודים הם לא היחידים שסבלו ואחר כך סיפרו על זה בדיחות. הרי החיים דפקו גם את השחורים בארה"ב, אז הם התחילו לצחוק על זה. וכנראה שזה עובד, הקטע של "העולם דפוק אז צוחקים", כי בין הקומיקאים הגדולים של כל הזמנים אפשר למצוא לצד המון יהודים גם ים אפרו־אמריקאים. והדמיון לא נגמר כאן, כי ההומור היהודי וההומור השחור עברו תהליך דומה עם השנים: הם התבוללו עם סוגי הומור אחרים. הם השפיעו על הקומדיה שמסביבם, והיא השפיעה עליהם. אז היום יש שחורים שצוחקים לבן, לבנים שמצחיקים (או לפחות מנסים להצחיק) שחור, וגם גויים שמצחיקים יהודי ולהפך.

טוב, אני לא אנסה להגדיר את ההומור היהודי מעבר לזה; רק אעבור בכמה תחנות חשובות בדרכו של ההומור הנימול. יש אלפי אחרות שבהן לא נעצור - מהתלמוד דרך חלם, עבור בהרשל'ה וכלה בלני ברוס - ואני רוצה להבטיח לכם שזה אך ורק כי הן פחות מעניינות אותי.

בתמונה: אפרים קישון. לא בתמונה: ליטל שוורץ (צילום: שאול גולן)

1. בורשט

בקנה מידה היסטורי, ההומור היהודי בכלל לא נועד לאוזני ערלים עד ממש לאחרונה: הוא התפתח בחדר, כשהרבי יצא לסיגריה, או בפורום סגור של חיילים יהודים בצבא של איזה צאר תורן. הדבר האחרון שיהודי רצה היה שגוי ישמע את הבדיחה שלו; יש שמועות שהפוגרום בקישינב התחיל ככה.

אפילו בארה"ב של טרום מלחמת העולם השנייה, יהודים צחקו בעיקר על עצמם ועם עצמם. הם עשו את זה במיוחד ב"רצועת הבורשט", שכונתה לפעמים גם "האלפים היהודיים" - אזור בהרי הקטסקילס, צפונית לעיר ניו יורק, שהיה בית לאתרי נופש בבעלות ובתפוסה יהודית. העסק התפתח וצבר תאוצה בחצי הראשון של המאה הקודמת בנסיבות פרקטיות: הרבה מלונות וקאנטרי־קלאבים באמריקה לא קיבלו יהודים באותן שנים, ובכל מקרה לא הציעו אוכל כשר ותמיד היה שם נורא לח.

בתי המלון הראשונים הופיעו בבורשט כבר בשנות ה־20, אבל הרצועה קיבלה את שמה רק בשנות ה־40, אחרי שהאתרים היהודיים כבשו אותה. השם עצמו דבק, אבל הרצועה לא שרדה: בשנות ה־60, אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה ובמקביל לצמיחת התנועה לזכויות האדם, יהודים כבר היו אורחים רצויים ברוב בתי המלון באמריקה. חוץ מזה, התעופה האזרחית היתה כבר מספיק מפותחת בשביל להטיס את הניו יורקרים לנפוש מחוץ למדינה. פתאום לא היה עוד צורך, או היגיון כלכלי, בגטו של הומור יהודי.

בימי השיא של הבורשט, מלונות יוקרתיים כמו "הווינדזור" ו"הגרוסינגר" הציגו את המופעים הקומיים הטובים ביותר באמריקה. אבל משהו בהומור היהודי השתנה גם באותם עשורים ספורים. קארל ריינר - המפיק, הבמאי, השחקן, הקומיקאי והאבא של רוב - הסביר פעם למגזין "יהדות רפורמית" שעד מלחמת העולם השנייה הופיעו ברצועת הבורשט בעיקר קומיקאים יהודים שצחקו על הסטריאוטיפ היהודי: "הם לבשו כובעי דרבי ודיברו במבטא כבד. אבל כשהיטלר הגיע, המבטא היהודי נעלם. פשוט הבנו שהסטריאוטיפ מזין את האויב".

משה וולדוקס, שחיבר יחד עם וויליאם נובאק את "הספר הגדול של ההומור היהודי", סיפר באותו מאמר שב־1947 התעורר ויכוח בין הקומיקאים מיירון כהן וסם לבנסון על השימוש במבטא יהודי־אירופי, מה שאני ואתם קוראים אשכנזי. לבנסון טען שהמבטא מבזה; כהן טען ש"זה מבזה רק אם אתה מנסה לבזות". כך או כך, שנתיים אחרי שחרור אושוויץ החלה הגישה של כהן להיעלם מהבמה יחד עם המבטאים האשכנזיים והידיים. באותה תקופה פיתחו הקומיקאים היהודים הבולטים - כמו מילטון ברל, הני יאנגמן, ג'קי מייסון וקארל ריינר עצמו - סגנון קומי חדש ופחות אתני, ה"רוסט" שכבר דיברנו עליו לא מעט בסדרה הזאת.

לא במקרה פנו הקומיקאים היהודים לאמריקה הלא־יהודית בעיתוי הזה: אמריקה עצמה השתנתה. דוגמה טובה למשמעות של השינוי הזה היא הסיפור של אל ג'אפי, המאייר האגדי של מגזין הקומיקס הסאטירי Mad, שעד 1945 הצליח

 לפרסם רק במגזינים יהודיים ובחוברות קומיקס לילדים. אבל אחרי המלחמה, הוצאות רציניות התחילו להתעניין בו. "לפני המלחמה יכלו 10,000 קו־קלוקס־קלנרים לצעוד במורד שדרות פנסילבניה בלי הפרעה", אמר ג'אפי ל"יהדות רפורמית". "בנקים לא העסיקו יהודים ומלונות היו מציבים שלטי 'כניסה מוגבלת', שבעצם אמרו 'יהודים לא רצויים כאן'. ופתאום, אחרי המלחמה, נכנסה לפעולה כלכלת השלום. יהודים נתקלו בהרבה פחות אפליה. באותה תקופה הם התחילו לפרוץ החוצה ולחדור גם לפרסום, לרדיו ולטלוויזיה".

תחילת הסוף של המלונות ברצועת הבורשט היתה באמצע שנות ה־50, כשמכל הסיבות שהוזכרו קודם, המלונות עצמם החלו לפנות לקהל מגוון יותר. באותם ימים הצליחו בדרנים יהודים נטולי מבטא להשתלב במועדוני הקומדיה הרגילים כמו "האחים סלייט" וה"פראיירז קלאב", והרצועה איבדה את הקטע שלה. כמו שקורה בהרבה מקומות שפעם היו מגניבים, היום גרים בה בעיקר חרדים.

ברגע שההומור היהודי נחלץ מהגטו של הרצועה, הוא השתנה והתאים את עצמו למצב החדש ולקהל החדש שלו. משה וולדוקס מ"הספר הגדול" אומר ש"הומור רצועת הבורשט היה סוג אזורי יותר של קומדיה. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא הפך ל'נטול יהודיות', או 'פרווה', כדי לפנות לקהל גדול יותר. מנקודת מבט סוציולוגית, השינוי הזה מייצג בהרבה מובנים את הפיכתה של אמריקה ליותר יהודית - ואת הפיכתם של היהודים לפחות יהודיים".

"חלקי 5, זוכרים 1..."

2. המבורגר

אם הייתי עורך רשימה של קומיקאים יהודים מפורסמים שפשוט מוכרחים להזכיר, הייתי מתחיל בג'רי סיינפלד ומסיים באוקטובר. שלא לדבר על להרחיב בנוגע למישהו מהם; אני לא אדע אם להתחיל לדבר על חוסר הביטחון של וודי אלן, החוצפה של שרה סילברמן או העצבים של לואיס בלאק. עדיף לי ולכם להתמקד בשאלה רחבה יותר: האם יש בכלל הבדל בין בדיחה יהודייה לגיורת אחרי שהניגון היידי נעלם כלא היה, ואחרי שסיינפלד כיכב בסיטקום הכי מדובר בהיסטוריה של האנושות, ללא הבדל דת או גזע?

האמת, לא יודע. יש כל כך הרבה קומיקאים יהודים מוכרים שהושפעו בעצמם מקומיקאים יהודים ולא יהודים ואז השפיעו על אחרים, שההגדרה נעשית מאוד מעורפלת. מצד שני, הנתח שתופסים יהודים בהומור האמריקאי הוא עדיין גדול

 בהרבה מחלקם באוכלוסייה. לראיה, בכל יום כיפור לוקחים עשרות כותבים יהודים מלוס אנג'לס יום חופש מהעבודה, ואלוהים מעניש את כולנו בליל לייט נייט שכולו בדיחות מחורבנות. ג'ון סטיוארט, יהודי לא שומר מצוות, הסביר את זה יפה כשעלה לקבל את פרס ה"אמי" על הכתיבה הטובה ביותר בתוכנית קומית: "כשאמרתי בהתחלה שאני רוצה לעשות קומדיית לייט נייט עם צוות שבו 80 אחוז כותבים יהודים שחונכו באוניברסיטאות יוקרה, אנשים חשבו שאני משוגע. הם אמרו, 'אתה צריך 90 אחוז'".

השארית המובהקת ביותר של הומור יהודי אולד סקול היא הבדיחות שיהודים מספרים על יהודים ואחרים לא, לרוב בגלל שפשוט אסור להם. בעולם הפוליטיקלי קורקט, ליהודים - בדיוק כמו לאחיהם השחורים למסע הסטנדאפ - יש זכות בלעדית לרדת על עצמם. כמו שרק לשחורים מותר להגיד "ניגר", ככה רק ליהודים מותר להגיד "יהודון", ואנחנו לא חוששים להשתמש בזה בשביל להצחיק מישהו. תראו למשל את מל ברוקס ("הייתי יכול לעשות גירסאות יהודיות לסרטים ולהסוות את זה. אתם יודעים, הייתי מקצר להם את האף") או שרה סילברמן ("אני אוהבת אותך יותר משדובים אוהבים דבש/ אני אוהבת אותך יותר משיהודים אוהבים כסף").

גם יהודים שמשחקים יהודים יכולים לחלל קודש חופשי, או לפחות לעשות דברים שהיו שולחים את הליגה למניעת השמצה בעקבות בן כל דת אחרת. למשל ג'רמי פיבן, שמבריק בתור ארי גולד שונא האדם ב"הפמליה"; או גולדשטיין ורוזנברג, השכנים של "הרולד וקומאר", שהופכים שופר לצ'ילום לימי חול; או לארי דייויד, שבאחד מהפרקים של הסיטקום "תרגיע" מפגיש ניצול שואה עם בוגר "הישרדות" במילים He’s a survivor ומצית בינהם ויכוח על ההבדל שבין קרמטוריום למדורת השבט.

הנציג המשמעותי האחרון של ההומור היהודי־אמריקאי הקלאסי הוא ללא ספק וודי אלן. "אני אולי שונא את עצמי", הוא אומר ב"לפרק את הארי" בתגובה להאשמה שהוא יהודי ששונא את עצמו, "אבל לא בגלל שאני יהודי". על ההומור של אלן כבר כתבתי המון בסדרה הזאת, אז לא אכנס שוב לסיפור על איך הוא ראה את היהודי לני ברוס עושה סטנדאפ ורצה גם, אבל ברור שהוא אחד היחידים שעדיין מריחים מבורשט - מה שלא מפתיע, בהתחשב בזה שהקריירה הארוכה שלו התחילה ברצועה.

"הארי" הוא לא הסרט הכי משמעותי של אלן, אבל הוא זה שמתקל באופן הישיר ביותר את כל העניין של ההומור היהודי. "אכפת לך בכלל מהשואה, או שאתה חושב שהיא לא התרחשה מעולם?", נשאל הסופר הארי בלוק, בגילומו של אלן, על ידי הגיס החרדי שלו. "לא רק שאני יודע שאיבדנו שישה מיליון", עונה בלוק, "אלא

 שהדבר המפחיד הוא ששיאים נועדו להישבר". אגב, זה מוזר רק לי שאחרי כל הרדיפות האלה, היהודים פיתחו הומור במקום ללמוד לרוץ?

אפרופו ריצה, המתחרים החזקים ביותר של היהודים והשחורים באליפות העולם בצחוקים הם הקנדים והאנגלים. זה נראה טבעי שכמה מהקומיקאים החדשניים ביותר בעולם הם יהודים שמגיעים מהמדינות האלה, כמו הקנדי־יהודי־שמן סת רוגן והאנגלי־יהודי סשה ברון כהן מ"בוראט". מוצאו של האחרון לא רק השחיז את חושיו הקומיים ואת איבר המין שלו, אלא גם היווה מבחינתו פרצה פוליטקלי־קורקטית שאיפשרה לו לזכות בגלובוס הזהב על משפטים כמו "שלוש בבוקר ואני בקן היהודים. בעורמתם הם שינו צורה. אחד מהם לבש את צורתה של אישה זקנה, ובקושי אפשר לראות את הקרניים שלו. העכברושים האלה מאוד מתוחכמים".

ועכשיו, אם כבר הזכרנו את קן היהודים, בואו נגיד כמה מילים על הומור וישראלים.

"הפסדתי את המכנסיים בפוגים" 

3. גולאש

בואו נודה בזה: ההומור הישראלי הוא פסיק בהיסטוריה של ההומור היהודי. אתם יודעים מה, אני מגזים, הוא נקודה־פסיק. אבל באמת שמעולם לא היה לו המון להציע, והוא בעיקר לא השפיע על שום דבר שנמצא מחוץ לגבולות הקו הירוק, אלא אם אנחנו מדברים על חנוך לוין או על אפרים קישון. ואני רוצה לדבר על קישון.

קישון, המהגר מהונגריה של אחרי מלחמת העולם השנייה, היה התגלמות היהודי המצחיק: הוא עבר את השואה, ועדיין צחק. זאת ההוכחה הכי קיצונית שיכולה להיות לאותה אמירה של סול בלו על השנינות של הנדכאים.

קישון התחיל ללמוד עברית רק בגיל 25, בשנת 1949, על סיפון "אוניית העבדים 'גלילה'" (כלשונו) בדרך לישראל. "על פני הים", הוא כתב, "כבר הספקתי ללמוד את האותיות העבריות הראשונות שלי והייתי חזק במיוחד בלמ"ד. הכרתי גם את הביטוי המטושטש כלשהו 'בסדר גזוז'". גם אם אתם מכירים היום עולים חדשים

 ששולטים בשפה יותר מכם, כמה צברים שאתם מכירים שולטים בעברית כמו שקישון שלט בה?

ייתכן שדווקא ההיכרות המאוחרת עם העברית גרמה לו לחשוב על השפה, ולא רק לדבר או לכתוב אותה. אולי העובדה שהיא היתה זרה לאוזניו עזרה לו לתפוס אינסטינקטיבית איך להמציא מילים וביטויים שיישמעו מספיק עבריים בשביל לתפוס, למשל "זבנג וגמרנו" או "לגמוז" (פועל שנגזר מהשורש ג.מ.ז, על שם הנמסיס של קישון, המבקר חיים גמזו). "הייתי במשך שנים רבות תייר בשפה, וכמו כל תייר סקרן, הבחנתי בתופעות שהילידים אדישים כלפיהם", הוא אמר פעם בדו־שיח מודפס עם ירון לונדון. וקישון לא רק הבחין בתופעות לשוניות שאחרים היו עיוורים אליהם: הוא גם באמת הכיר ובאמת אהב את המדינה שעליה כתב את הטורים שלו. את "הארץ המתקדמת ביותר במזרח התיכון, תודות לשכנותיה". הארץ שבה קישון היה תייר שהרגיש שייך, עד שהחופשה נמאסה עליו.

על כל נושא שאני או אתם יכולים לכתוב, קישון כבר כתב פעם וזה יצא לו יותר מצחיק. הוא כתב על מחירי הדירות בתל אביב ("חלק מהעולים שאף בכל מחיר להשתקע בתל אביב, אחרים התפשרו על רמת גן. סיפרו לנו, שבפתח תקווה משכירים לעולים שובכים בגודל 1.5X1.5 מטר על העמוד, בלי דמי מפתח, תמורת 12 לירה לחודש, מזה שתי לירות פדיון סולם"), על המשבר בשוק ההון ("הבורסות בעולם מתמוטטות מדי פעם בפעם. איש לא יודע למה הן מתמוטטות, כפי שלא יודעים למה הן מתאוששות ומה זה בכלל בורסה, מה זה?") ועל זוגיות ומשפחה וחברת החשמל ("אשתי הציעה לי להפסיק את הוויכוח האינפנטילי הזה על החשמל, ולהרביץ במקומו לילדים המשאירים כל הזמן את האורות דולקים בבית").

כשג'רי סיינפלד הספיד ב־2008 את הקומיקאי ג'ורג' קרלין, הוא כתב: "כל קומיקאי עושה קצת ג'ורג'. אני לא יכול לספור את הפעמים שעמדתי עם קומיקאים אחרים ומישהו דיבר על איזה רעיון לבדיחה וקומיקאי אחר אמר, 'קרלין עושה את זה'. שמעתי את זה במשך כל הקריירה שלי: 'קרלין עושה את זה', 'קרלין כבר עשה את זה', 'קרלין עשה את זה לפני שמונה שנים'. אני יודע שג'ורג' לא האמין בגן עדן או בגיהנום, ומעציב אותי לחשוב שכשאני אגיע לסוף שלי, עדיין אהיה מוכרח לחשוב: 'קרלין כבר עשה את זה".

ומבחינתי, קישון כבר עשה את זה קודם.

4. בורקס

כבר אמרתי שההומור הישראלי לא ממש השפיע על שום דבר מחוץ לישראל, אבל בשנים האחרונות הוא גם לא ממש משפיע על ישראל - אולי בגלל שבשנים האחרונות אין לו שפה משלו. וכאן בדיוק הבעיה הגדולה עם הומור ישראלי היום: הוא לא ישראלי.

זה משהו שאי אפשר לומר למשל על "גבעת חלפון", שהיא יצירה ישראלית תמציתית. אנחנו הישראלים מחזיקים ממנה יצירת מופת, אבל אם נקרין לזרים את מר חסון עם כתוביות, ספק אם הם יבינו מה אנחנו רוצים מהם. הרי אם מתרחקים

 לרגע מ"חלפון" שאנחנו מכירים, מגלים סרט סוריאליסטי שבו מופקדת על ביטחון המדינה - או לפחות על איזה 30 מטר של גבול - חבורה של אנשים שלא היית מפקיד בידיהם את האוטו שלך. אסי דיין ונפתלי אלטר כתבו תסריט על אנשים שנמצאים במקום שהם ממש לא רוצים להיות בו, ושורדים בו איכשהו באווירת חלטורה שלא היתה יכולה להתקיים בשום מקום אחר. שייקה, פולי וגברי אילתרו את רוב השורות בקישונית ובנאית וזוהרית ונסים אלונית ובעיקר בגששית, שזה עניין של תחביר ומבטא יותר מאשר של אוצר מילים. והנה הבעיה שלנו: הומור ישראלי אמיתי הוא מקרה מובהק של זר לא יבין זאת.

היום אין לנו ממש הומור ישראלי, כי האנשים המצחיקים שואבים את ההשראה שלהם מאנשים מצחיקים ממקומות אחרים שאפשר לקרוא ולראות באינטרנט ובטלוויזיה הרב־ערוצית - וגם הומור יהודי הפסקנו לעשות, מן הסתם בגלל שאנחנו כבר לא האנשים השנונים־תחת־דיכוי של סול בלו. נכון שאנחנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים וכל זה, אבל כבר אין לנו את הפריבילגיה של הומור הנדכאים.

אם אתם רוצים למצוא היום בישראל הומור יהודי טוב, אתם צריכים לחפש אותו אצל סייד קשוע ואחמד טיבי ואנשים אחרים שאני לא מבין את שפת האם שלהם. תסלחו לי אם אני נשמע יותר שמאלני ופחות אינטליגנטי מנועם חומסקי, אבל אתם צריכים לחפש אותו בגטו.