בחזרה לסיני: טיפים לנופשים ביעד שנוי במחלוקת

זה טור על כלום, כי זה בדיוק מה שעושים בסיני. אם סיינפלד עשה אינסוף עונות על כלום, גם לי הקטן מותר להוסיף את טורי לערימה.

הקדמה

על מנת לחסוך מההורים את הידיעה המדאיגה שבנם היקר שוהה בסיני, וגם על מנת לחסוך לי את ניסיונות השכנוע להישאר בארץ תמורות דילים מפוקפקים על חשבון ההורים (למה שאני ארצה לנסוע לפריז?), החלטתי לכתוב את היומן רק עם החזרה לארץ, וזאת בניגוד למנהגי להוציא לחבריי את העיניים בעודי בחו"ל.

הכנות

בכל טיול אני מכין שתי רשימות ציוד: רשימת הדברים שצריך לקחת ורשימת הדברים ששכחתי לקחת. המטרה: שהרשימה הראשונה תישאר ארוכה יותר מהשנייה עד לסיום הטיול. דווקא נסיעה לסיני, שמזכירה יותר קפיצה לחולון מאשר טיול לחו"ל, נתפסת ככזו שמצריכה הכנות מזעריות, וככזו מועדת יותר לכישלון במשימה.

המטרה היא לא לעשות כלום. צעירים נופשים בסיני (צילום: אביגיל עוזי)

כסף

המחירים בסיני שווים לכל נפש. בעיקר לכל נפשות המשפחה הבדואית. תוך תקופה קצרה מאוד, מחירי הלינה, התחבורה והאוכל הכפילו את עצמם. עליית המחירים לא לגמרי צמודה למדדים כלכליים כאלו ואחרים, כך שמומלץ בחום לעמוד על המקח או לשבת טוב.

ביטחון אישי

• למרות התאריך המוצלח של הטיול - תחילת הקיץ כשעוד לא חם מדי, כולל גשר ארוך מחג שבועות ועד סוף השבוע - רק מספר קטן של ישראלים פקד את חופי סיני. הסיבה העיקרית לכך היא אזהרת המסע המבהילה של המטה ללוחמה בטרור מלפני חודש אשר עדיין צרובה בתודעה של הציבור הישראלי, למרות שהיא כנראה כבר לא רלוונטית.

• אחרי הכל, למי יש אומץ להודיע באופן פומבי כי ההתראות אינן רלוונטיות ורמת האיומים ירדה. זה הרי נוגד את כל כללי הכסת"ח הישראלי. ראיתם פעם כותרות בתקשורת על ירידה ברמת ההתראות? בדומה למחירי הנדל"ן, גם רמת הכוננות, מתקדמת על אף כל ההבטחות, רק בכיוון אחד.

• לדעתי יש פה קונספירציה של אלופי המטכ"ל אשר זוממים לקיים את הנופש השנתי שלהם בסיני ללא כל המולת הישראלים הנלווית לאתרי החופשה הפופולאריים. במחשבה שנייה, מכיוון שלקציני צה"ל ואנשי כוחות הביטחון אסור לנסוע לסיני, אולי ההתראות נועדו להעביר מסר חד וברור לחברה הישראלית: אם אנחנו לא נוסעים לסיני, גם אתם לא! לפחות לא עד שיגיע השלום.

אזהרת המסע כנראה כבר לא רלוונטית. מסוף טאבה (צילום: שיה אגוז)

אוכלוסייה

• ממדגם לא מייצג שערכתי נראה כי רוב האוכלוסייה בסיני מורכבת מהרבה מאוד בדואים וכמה חיילים מצריים. לא ירחק היום עד שמישהו יבין כי הפיתרון הכלכלי, החברתי והלאומי לבדואים בנגב, טמון בחופי סיני.

• התמזל מזלנו לפגוש את ארבעת התיירים המצריים היחידים שהיו בחצי האי כולו. איך אנחנו יודעים שהם היו היחידים? פשוט כי לא פגשנו אחרים, וגם כי סיפור אקזוטי אסור להרוס. השיחה עימם הייתה מרתקת למרות/בגלל שהם היו אדישים לחלוטין לכל מה שקשור בפוליטיקה.

חופים

• הם לפעמים געגועים לנחל. לא בסיני. אני לא ראיתי אף ישראלי בחופים שהתגעגע לנח"ל. ניתן לחלק את רצועת החוף המזרחית של סיני לשלושה חלקים: החלק הצפוני, הוא טאבה וסביבותיה, מיועד לבורגנים. דרומה משם, מביר-סוויר, דרך ראס-אל-שטן ועד טארבין, נמצא החלק המרכזי המשמש כאזור הרביצה של רוב הישראלים. החלק הדרומי, דהב ושארם-א-שייח הוא הרצועה האקטיביסטית שמתאימה למטיילים ולצוללים.

• את רוב חופשתי האחרונה בסיני ביליתי ברביצה אקטיבית בראס-אל-שטן, כך שמי שמחפש טיפים לגבי מסלולי טיול בסנטה קטרינה או ג'בל מוסא, לא ימצא אותם פה.

• שמות החופים איבדו מעט מהאותנטיות שלהם ונראים שאולים מדיסנילנד: פרדייז, הטירה, קומקום 3 וזיכרון גורלי 2. לכל חוף הייחודיות שלו: מאה מטר של חוף, חושות מעץ למכביר, פינת זולה מרכזית ומנהל ששמו הוא מתבסס על הטיה של השורש ח.מ.ד. אנחנו קיבלנו את חמודי.

• אולי הסעיף הקודם חוטא מעט לאמת. יש מספר חופים בהם ריכוז איכותי של ישראלים יוצר הוויה מיוחדת: ממעגלי העצמה נשית סביב גיטרה, ועד מעגלי מינגלינג סביב גיטרה אחרת. אה כן, ויש גם חופים בלי גיטרה. לעתים נדמה שבגין מסר את סיני למצרים בעיקר כדי למנוע התנגדות של גופים ירוקים לבנייה על קו החוף. מילולית! החושה שלי הייתה מרחק פסיעה אחת מהמים.

רצועה שמתאימה למטיילים ולצוללים. חוף דהב (צילום: גילי סופר)

כללי התנהגות

• עם ההגעה לחופי הרביצה, תרצו או לא תרצו, כל שרירי הגוף נהיים רופפים, ועיקר המאמצים הקוגניטיביים מושקעים בלחשוב איך לנוע כמה שפחות.

• מצב הצבירה המנטלי של המבקרים בחופים, יכול לשמש כהסבר מדעי מספק לשאלה כיצד בילו בני ישראל במדבר 40 שנה, מעבר להסברים מחקריים אחרים, דוגמת זה שמשה חיפש את המקום היחיד במזרח התיכון שאין בו נפט, או לחילופין שמשה התבייש להסתובב איתם ברחוב.

• אסור לעבור לחוף אחר, עד שלא בודקים את כל הכריות בחוף הנוכחי.

• בסיני אסור לתכנן - אבל מותר לפנטז. הכי טוב לזרום.

• פינת הפילוסופיה בגרוש: בסיני הבנתי כיצד החופש המוחלט, המצב הזה בו לא צריך לעשות כלום, הוא למעשה הרבה יותר שעבוד והרבה פחות חירות. כנראה שבשביל לממש חירות אמיתית, חייבת להיות מטרה אליה שואפים. ובסיני, רוב הישראלים שואפים דברים אחרים.

בסיני הבנתי כיצד החופש הוא שעבוד ופחות חירות (צילום: ירון ברנר)

אוכל

• התפריט אחיד בכל החופים וכולל את מגוון מאכלי מצרים: פיצה, שקשוקה, טוסט, סלט יווני, ספגטי, צ'יפס ושרימפס. חומוס וזיתים? יוק! עם זאת, המנות מתחלפות תדירות. לדוגמא, אתה אף פעם לא יודע באיזו צורה תגיע השקשוקה שלך.

• כשכבר תמצא חומוס, תגלה שעדיף היה לא למצוא אותו.

• הופתענו לגלות שברוב המקומות לא ניתן להשיג שייק פירות. התיאוריה הקונספירטיבית אומרת שהיעדר השייקים הוא יזום, וזאת על מנת שהמבקרים יקנו אוכל אמיתי (ויקר) יותר, ולא יסתפקו בתחליף מרענן, משביע וזול הרבה יותר.

• פיצוי חביב אך לא מספיק להיעדר השייקים הוא מיץ הגויאבה המקומי. מדובר בלא פחות מנס: המקומיים לקחו פרי מגעיל והפכו אותו למשקה מלכים. לפחות עד שגם אותו נמאס לשתות...

• אין אלכוהול.

מזג האוויר

מזג האוויר מתחלף בין חם עם רוח לחם בלי רוח. מה עדיף? תבחרו אתם אם אתם מעדיפים את הים פלטה או את הפיתות שלכם באוויר. אבל יש גם כמה דברים טובים ונעימים ברוח קלה.

צלילה

• בטיול הנוכחי שלי לא צללתי והסתפקתי בשנורקלינג בסיסי ומאכזב: כמעט כל האלמוגים באזור ראס-אל-שטן כבר מתים, כך שרוב הדגים כבר נדדו. עם זאת, מספר המשנרקלים נשאר זהה, כך שהיחס הממוצע הוא דג רקק לכל שלושה בני אדם.

• לאתרי הצלילה של דהב לא הגעתי. בכל זאת, צריך להשאיר משהו לביקור הבא. בינתיים, לא חור כחול, אלא חור בהשכלה.

כמעט כל האלמוגים באזור מתים. שונית בים האדום (צילום: ערן ברוקוביץ)

שופינג

• יש שוק תיירותי בטארבין ושוק נוסף בנואייבה. די להיכנס לחנות אחת גדולה על מנת להתרשם מכלל המוצרים המוצעים למכירה עבור התיירים.

• עוּד אמיתי, כזה שמנגן ולא רק רהיט למזכרת, אפשר לקנות רק בקהיר. או במזרח ירושלים.

• את הכסף שנותר בסיום הטיול ניתן להוציא בדיוטי-פרי המצרי, שהוא לא זול, אבל לפחות יש בו אלכוהול.

טכנולוגיה

• החשמל מסופק על ידי גנרטור שמופעל רק בשעות החשיכה. אחרי כיבוי האורות, אפשר ליהנות מתצפית מרהיבה על כוכבי השמים לרוב, ושביל החלב גם.

• אפשר להביא טלפון נייד ואפילו יש קליטה, אבל כדאי לקחת בחשבון שהמחיר של דקת שיחה עולה יותר מאשר מחיר לינה ללילה. אפילו סמס נכנס יעלה חיוך רחב אצל מנכ"ל חברה סלולרית. מי שיכול להרשות זאת לעצמו, עדיף שישכח את הנייד בבית. ומי שלא, הוא כנראה טיפוס שסיני אינה יעד החופש המתאים לו.

איפה קיבינימט אפשר למצוא אינטרנט בסיני? (צילום: ברברה שומאכר)

סמים

לא במשמרת שלי.

• לבלוג של עדי ארבל