שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מרתון קטן עליו - תלם עומד לרוץ 130 קילומטר
    תלם יהב, רץ למרחקים ארוכים בן 25, מסביר מה גורם לאדם שפוי לקום בבוקר ולרוץ 100 קילומטר ויותר, תוך מתיחת גבולות הגוף עד קצה היכולת. השרירים צורבים, השמש קופחת ותיק המים מכביד על הגב - והוא בכלל לא חושב שהוא אתלט. קוראים לו מטורף, אבל מבחינתו היעד הבא כבר סומן: לרוץ את ישראל

    אין דבר העומד בפני הרצון והכול בראש, גורסות הקלישאות הידועות. אצלנו, הרצים למרחקים ארוכים, הקלישאות האלו הן דרך חיים.

     

    אני רץ למרחקים ארוכים. התחלתי לרוץ בגיל 17 כאימונים לקראת הצבא. חלפו השנים, השתחררתי והפכתי לרץ מן המניין. בגיל 20 קניתי את טייץ הריצה הראשון שלי, בגיל 21 נרשמתי למירוץ 10 קילומטר ובגיל 24 סיימתי מירוץ של 100 קילומטרים. כיום אני בן 25 והמרחקים הללו, שתמיד נראו לי טירוף על-אנושי, פתאום הפכו לספרות מתחלפות על שעון הריצה שלי. בריא? ייתכן שלא. לא אנושי? ממש לא. טירוף? כך כולם אומרים.

     

    "אני לא אתלט"

    קהילת רצי האולטרה - ריצה למרחק שמעבר למרתון - היא קטנה ומצומצמת בישראל, מן משפחה שכזאת. כיום בארץ מתחרים למרחקים הללו כ-50 אנשים, כמוני וכמוכם, שהחליטו לטשטש את הקו הדק שבין דמיון למציאות. אנחנו מותחים מדי שבוע את הסף, וחיים על ניפוץ הגבולות שלנו. "מאה קילומטר בריצה? זה בלתי אפשרי", אתם ודאי חושבים לעצמכם. "אל תפריעו לי", אשיב. "ואוכיח לכם שהכול אפשרי".

     

    מעולם לא הייתי ספורטאי מקצוען. גם לא הייתי מגדיר את עצמי כאתלט. חובבן פלוס, כך אני אוהב להתייחס לזה. לא ניצחתי מירוץ מימיי, לא קיבלתי כסף כדי לרוץ וכנראה שזה כבר לא יקרה. אפשר לצאת מנקודת הנחה שאת שיא העולם במרתון כנראה לא אשבור בגלגול הנוכחי, ולמען האמת אני גם לא מעוניין בזה. טוב, נו, במחשבה שנייה לא הייתי מתנגד. אבל בעיקר, אני רץ למרחקים ארוכים כיוון שאני אוהב את זה. ועם אהבה, כידוע, אי אפשר להתווכח.

     

    את רוב הקילומטראז' שלי אני "שורף" בשטח. הנוף שווה הכול. הנחלים הזורמים שמשתחלים בין ההרים המיתמרים אל על מהווים תפאורה מושלמת לריצת בוקר יום שבת. השדות הירוקים שמלאים בכלניות וברקפות כמו בציור של רנואר צובעים את הרי ירושלים בירוק, באדום ובסגול. חיות הבר שמטיילות להן בשטח ומביטות בנו בתמיהה דואגות להבהיר לנו מי הבעלים האמיתיים של האזור, ובימי החורף טיפות הגשם הקטנות נאחזות להן בכוח בצמחייה כאילו גם הן מבקשות להגניב מבט חטוף אל עבר הנוף. והריח. אח, הריח.

     

    למרבה הפלא, אחרי חמש שעות ריצה הכל מסביב נהיה אפור. הרעש המעצבן של הנחלים מחריש אוזניים, וההרים הגבוהים מדי צורבים את השרירים ככל שהשיפוע גובר. תיק הריצה שאני סוחב על הגב ומכיל שלושה ליטרים מים וחטיפי אנרגיה הופך למעמסה של ממש. הצמחייה שהפכה עבותה מצליפה בי מכל עבר בשבילי העזים הצרים, והשמש שהשתחלה למרכז השמים דואגת להפוך את החוויה לבלתי נסבלת. והבוץ. אח, הבוץ.


    "עם אהבה לא מתווכחים". תלם אחרי ריצה (צילום: דיוויד ארז)

     

    המטרה: לרוץ את ישראל

    "אז למה אתה עושה את זה לעצמך?", רבים ישאלו. כיוון שאין תחושה עילאית יותר מזו של ניפוץ מיתוס ה"בלתי אפשרי". ג'ורג' מלורי, מטפס הרים בריטי, נשאל בשנת 1924 מדוע הוא רוצה לטפס על האוורסט. "כי הוא שם", ענה מלורי באחד המשפטים הידועים ביותר בהיסטוריה. מדוע אני רץ אולטרה מרתונים? כי אני יכול.

     

    שגרת האימונים שלי בשבוע אינטנסיבי עשויה להגיע לכ-15 שעות ריצה. באמצע השבוע אני רץ בדרך כלל שלוש ריצות "קצרות", ובשישי ובשבת ריצות "ארוכות" יותר. כעת התחלתי באימונים לקראת מירוץ של 130 ק"מ, ובעתיד הקרוב-רחוק המטרה היא לרוץ את ישראל. לא קלה היא דרכנו.

     

    לגוף האדם, כמו לכל מכונה אחרת, יש מגבלות. הבעיה היא שרובנו כלל לא מכירים אותם, ובמרוצת החיים אנחנו אפילו לא טורחים להציב אותם במבחן. אם עבור אחד ריצה של שני קילומטרים היא הישג בל יתואר, עבור האחר פספוס שיא העולם במרתון הוא אכזבה מצערת. אני, מצדי, בוחן את הגבולות שלי מדי יום. לפעמים אני פורץ אותם. לפעמים לא.

     

    הדבר החשוב ביותר שהאולטרה מרתון לימד אותי הוא ענווה. אם כשהייתי צעיר הטלתי ספק בעצמי, וכשהתבגרתי הייתי משוכנע שאני כל יכול, היום אני יודע שאין חכם כבעל ניסיון. "כבד אותי", לוחש לי גופי לוחש בשקט מדי ערב בטרם אני הולך לישון, "ואני אכבד אותך".


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אחרי חמש שעות ריצה הכל מסביב נהיה אפור. תלם יהב רץ
    צילום: דיוויד ארז
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים