שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גרמניה האחרת: מתיעוד השואה - לתיעוד השפיות
    הרב וויליאם וולף שברח בילדותו מגרמניה הנאצית, שב אל מולדתו והחיה את הקהילה היהודית בקלנבורג. הצלמת מנואלה קוסקה-יגר שנולדה במזרח גרמניה הקומוניסטית, מעולם לא שמעה על השואה או על רבנים. ביחד הם תיעדו את העבר והווה

    מפגש מקרי בין צלמת גרמניה ובין קשיש ניצול שואה בשוק של ברלין, הוליד את "אברהם היה אופטימיסט", פרויקט צילום המתעד את הקהילה היהודית בעיר קלנבורג שבגרמניה. התמונות שבאו לעולם בעקבות ההיתקלות של מנואלה קוסקה-יגר, שלא שמעה אפילו על קיומה של השואה - ברב ווילאם וולף, שהקים מחדש קהילה יהודית בצפון מזרח גרמניה - מוצגות כעת בבית הספר ליאו בק בחיפה, בתערוכה שנפתחה בשיתוף שגרירות גרמניה בישראל.

     

    כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

    כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן!

     

     

    במשך שנה וחצי, תיעדה קוסקה-יגר את הרב וולף ואת בני קהילתו. גולת הכותרת של הפרויקט נחתם במסע שערכו ילדי הקהילה עם הרב וולף בעקבות תחנות בחייו, שהוביל בין היתר לבית אנה פרנק בהולנד ולמחנה המוות אושוויץ-בירקנאו.

     

    "לא ידעתי שהוא רב, או מה זה אומר בכלל", הרב וולף וקוסקה-יגר (צילום: זכרי פייג') (צילום: זכרי פייג')
    "לא ידעתי שהוא רב, או מה זה אומר בכלל", הרב וולף וקוסקה-יגר(צילום: זכרי פייג')

     

    "יום אחד במאי, 2001, לקחתי את המצלמה, לעוד יום של תיעוד פורטרטים", משחזרת קוסקה יגר את המפגש הראשוני, בדיוק הגרמני המפורסם. הלוקיישן שבחרה, השוק של ברלין, הוביל אותה אל הרב וולף: "התחלתי פשוט לצלם, ואז, בין הדוכנים, ראיתי אדם קשיש במגבעת. צילמתי אותו והוא חייך אלי, ומשהו בחיוך שלו סקרן אותי מאוד.

     

    "התחלנו לדבר והוקסמתי מהאישיות שלו. לא ידעתי שהוא רב, או מה זה אומר בכלל", היא מספרת. ומשם הדרך לפרויקט הייתה, מסתבר, קצרה מאוד. לדבריה, עד לאותו רגע, לא ידעה כלל על קיומם של בתי כנסת או חיים יהודים בכלל. המפגש עם הרב וולף הניע אותה להיכרות עמוקה עם סגנון חיים אחר, המתקיים מתחת לאפה ממש.

     

    "לא ידעתי כלום"

    קוסקה-יגר שנולדה ברודרסדורף שבגרמניה המזרחית, התמחתה בבגרותה בצילומי עיתונות ובפורטרטים. בימים שלפני נפילת חומת ברלין התגוררה ממש ליד הגבול בין גרמניה המזרחית למערבית, אך ביהודים לא נתקלה מעולם.

     

    "שנים של שלטון קומוניסטי-אתאיסטי, מחקו כל זכר לזהות יהודית". תמונה מתוך התערוכה (צילום: מנואלה קוסקה-ייגר) (צילום: מנואלה קוסקה-ייגר)
    "שנים של שלטון קומוניסטי-אתאיסטי, מחקו כל זכר לזהות יהודית". תמונה מתוך התערוכה(צילום: מנואלה קוסקה-ייגר)

     

    "אם היו כאלה בבית הספר - הם לא הפגינו את יהדותם בפומבי. נושאים כמו השואה או חיים יהודיים לא נלמדו ואפילו לא הוזכרו בבית הספר. אז אפשר להגיד שלא ידעתי כלום", היא מודה.

     

    צילומי הרב וולף ובית הכנסת הפכו אט-אט לתיעוד מקיף של חיי הקהילה החדשה-ישנה. אף שהקהילה בקלנבורג נחשבת לקהילה השנייה בגודלה בגרמניה, חברים בה רק שלושה יהודים ילידי גרמניה. השאר הם מהגרים שהגיעו לאזור בשנות התשעים, עם נפילתו של הגוש הסובייטי.

     

    אפשר לבנות זהות יהודית מחדש

    הרב ויליאם וולף נולד בברלין ב 1927, או כמו שהוא אומר לי בחיוך "לפני המון המון זמן". מהר מאוד הוא מתגלה כאישיות שופעת הומור, שובבות וקסם אישי, ובנקל ניתן להבין כיצד לכד את עינה של הצלמת בשוק. בשנות ה-30 הוא נמלט עם משפחתו מגרמניה הנאצית, ראשית להולנד ובהמשך לאנגליה.

     

    לאחר שעבד במשך 25 שנים כעיתונאי ושדרן רדיו, הוא החליט לעשות "הסבה מקצועית" והפך לרב. הקהילה שהקים במו ידיו בגרמניה שייכת, לדבריו, לזרם ה"ליברלי".

     

    "לתת לצעירים את הזהות היהודית שאבדה להוריהם". תמונה מתוך התערוכה (צילום: מנואלה קוסקה-יגר) (צילום: מנואלה קוסקה-יגר)
    "לתת לצעירים את הזהות היהודית שאבדה להוריהם". תמונה מתוך התערוכה(צילום: מנואלה קוסקה-יגר)

     

    ויליאם וולף הוא הרב הראשון בקלנבורג מאז שנות ה-30. הוא והרב הנרי ברנדט מהעיר אאוגסבורג הם הרבנים היחידים שנולדו בגרמניה שלפני השואה, שרידים חיים למציאות שהייתה ואינה. "יש בסביבה של קלנבורג 17 אלף יהודים שהגיעו ממזרח אירופה", הוא מספר.

     

    "אנחנו מקיימים 'סרוויס' מידי שבת שנייה. אנחנו מציינים יחד את החיים היהודיים, ובונים מחדש את הקהילה - גם בהיבט החברתי וגם בהיבט הסוציאלי של סולידריות ותמיכה הדדית", הוא אומר. עבודתו של וולף אינה קלה: "שנים של שלטון קומוניסטי-אתאיסטי, מחקו כל זכר לזהות יהודית.

     

    "חלק מהרעיון של פרויקט התיעוד הוא להוכיח שעם כל הקושי, אפשר לבנות זהות יהודית מחדש. זו באמת עבודה קשה, אבל היא משתלמת מאוד. החיים היהודים, נשענים על שני מקורות - על בית כנסת ועל הבית, אנחנו בונים את שניהם. לכן, גם אם הכשרות לא נשמרת כבר, ובית הכנסת פעיל בצורה חלקית - העובדה שהצלחנו להקים מוסדות ופרויקטים חינוכיים, מאפשרת לנו לתת לצעירים את הזהות היהודית שאבדה להוריהם", הוא מספר. על תרומתו לתחייה יהודית בגרמניה, זכה וולף לעיטור כבוד מטעם הממשלה הפדרלית בשנת 2005.

     

    זכה לעיטור כבוד על תרומתו לתחייה היהודית. הרב וולף בתמונה מתוך התערוכה (צילום: מנואלה קוסקה-יגר) (צילום: מנואלה קוסקה-יגר)
    זכה לעיטור כבוד על תרומתו לתחייה היהודית. הרב וולף בתמונה מתוך התערוכה(צילום: מנואלה קוסקה-יגר)

     

    הפרויקט המשלב בין הטקסטים של הרב ובין תמונותיה של הצלמת נאספו כולם לספר, שיצא לאור בגרמניה לפני כשנתיים וזכה גם הוא לשם "אברהם היה אופטימיסט".

     

    אנשים בישראל עלולים להגיד שפרויקט כזה הוא סוג של הנצחה הפוכה, שנועדה לטשטש את מה שקרה אז.

     

    "אני ממש לא מסכים עם האמירה הזו. אנחנו כבר 70 שנה אחרי, העבר הוא בעבר. עכשיו יש כאן גרמניה אחרת, וזו טעות לנסות ולהשוות את מה שהיה, למה שקורה היום. זו גרמניה שנתנה לרבע מיליון מהגרים יהודים אזרחות. יש לנו תמיכה כספית מהממשלה, הגנה, קשרים הדוקים, חום ורצון טוב מצד כל הגורמים הרשמיים באזור שלנו".

     

    פריים של ניצחון

    מה שהחל באזור הבטוח של תיעוד טקסי בר מצווה, ארוחות חג וקריאה בתורה - התקרב לאט-לאט אל מחוזות אינטימיים ורגישים יותר. המסע באירופה בעקבות תחנות בחייו של הרב וולף עם תלמידיו הוביל את קוסקה-יגר אל בית הספר היהודי של ימי ראשון שבו הוא למד בלונדון, אל הבית שלו בהולנד שבו התגורר עם בני משפחתו, עד שנאלצו לברוח גם משם עם הכיבוש הנאצי, ולבסוף, אל התחנה האחרונה באושוויץ, שם נספו קרובי משפחתו ובני הקהילה שלו שנותרה מאחור.

     

    איך הגיבו חברים ומכרים ששמעו שאת מתעדת חיים יהודים?

     

    "האמת היא שכולם היו מאוד נרגשים מהרעיון.

    אף אחד מהם לא ידע כמובן מהו רב, או מה זה יהדות מלבד שייכות אתנית. הם התגלו כמאוד תומכים. כשהתערוכה נפתחה בגרמניה, הם טרחו לפרסם את זה ביוזמתם בכל מקום אפשרי. מנקודת המבט שלהם, האפשרות לקיים דיאלוג ולהכיר לציבור את החיים היהודים שסביבם, הוא משהו שמאוד שימח אותם".

     

    איך היה לתעד את הרב וולף והילדים באושוויץ, מה זה עשה לך אישית?

     

    היא שותקת ומהרהרת, "קשה להסביר מה הרגשתי שם כשעמדתי מול המשרפות. זה היה מאוד אמוציונאלי", היא אומרת, ומשהו בקולה הנוקשה והבוטח נסדק מעט. "הרגשתי עצב, הרגשתי את התחושות שהרגישו התלמידים שעמדו סביבי. שותפות הגורל העוצמתית עם מי שסיימו את חייהם שם. הרגשתי את אותו דבר, כבן אדם, אף שאני לא יהודייה.

     

    "השילוב של העמידה במקום המוות הזה, יחד עם הנוכחות של הרב וולף המוקף בתלמידיו, הסבה לי גאווה גדולה. בתוך הכאב הנורא הזה שחשתי, הרגשתי אופטימית ואפילו סוג של ניצחון", מעידה קוסקה-יגר.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות מחלקה אור קולית מרכז חינוך ליאו באק
    "משהו בחיוך שלו סיקרן אותי מאוד", הרב וולף והצלמת קוסקה-יגר
    צילום: באדיבות מחלקה אור קולית מרכז חינוך ליאו באק
    מומלצים