שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איש תחת אשוחו: כבר לא מפחדת מסנטה
    החיים בכפר הגלובלי הפכו את חג המולד לאירוע תרבותי מוכר לכל מי שצפה אי פעם בטלוויזיה. כיהודייה דתייה לא שכחתי את מה שעשתה הנצרות לעמי, אבל כשאני נתקלת באשוח צבעוני, איני חשה מאויימת - אלא אזרחית העולם

    ארצות הברית, סוף דצמבר, לפני שלוש שנים: באחד הקניונים הגדולים שבפאתי מרילנד, ליד וושינגטון הבירה, בני ואני עורכים קניות. מבצעי הוזלות בחנויות וברקע מוסיקת מעליות, שירי חג מולד מתקתקים שהיכרתי מהטלוויזיה. ואז ראיתי אותו: סנטה קלאוס עב בשר, חייכני בלבוש מסורתי, חלק בלתי נפרד מהתפאורה. הוא ראה שנעצתי בו עיניים, הרים ידו, נפנף וקרא - "הפי חנוכה!"

     

    כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

    הסיפורים הכי חמים - בפייסבוק של ynet, וכל מה שיהודי - כאן

     

     

    משהו בלבוש שלנו? הכיפה על ראשו של בני? נעיצת המבט הסקרנית? אין לי מושג איך ידע הזקן החביב לבוש האדום שלפניו ניצבים שני יהודים-ישראלים. אבל הוא זיהה אותנו. וזה היה רגע יפה: לחיצת יד מטאפורית, בין-תרבותית, בין-דתית. הייתה בו הבנה שלכולנו חגים, טקסים ונסיבות חיים.

     

    קדיש בהומלנד

    התקשורת ובעיקר הטלוויזיה, סמטאות הכפר הגלובלי, הביאו לכך שחלקנו מכירים טוב למדי את חגיהם וטקסיהם של השכנים, במיוחד אם הם אמריקאים או ישראלים, יהודים או נוצרים. כפי שהמנהגים והטקסים היהודיים הם מחזה נפוץ בסדרות ובסרטים אמריקאיים – הנה רק לפני שלושה ימים, בפרק האחרון של העונה השנייה של "הומלנד", אומר סול היהודי "קדיש" על מאות הנפגעים בפיצוץ, רובם נוצרים כשרים - כך, אין צופה ישראלי שלא נחשף לטקסים נוצריים בטלוויזיה או בקולנוע.

     

    במובן זה, חג המולד יצא מהקשרו הדתי המאיים, והפך לאירוע תרבותי מוכר לכל בן התרבות המערבית, או לכל מי שיש לו טלוויזיה בבית. על רקע זה, נראים פסקי הלכה השוללים את כשרותם של אולמות שבהם נערכות מסיבות סילבסטר בשל עבודה זרה, אנכרוניסטים להחריד. שום עבודה זרה אין שם, לכל היותר טשטוש תרבותי, יש שיאמרו – מיותר, ותו לא.

     

    אזרחית העולם

    כשבחנתי בסקרנות את קישוטי החג בחזיתות הבתים בפרבר האמריקאי ונהניתי מצבעוניותם, לא הרגשתי יהודייה מותקפת, אלא אזרחית העולם, בת התרבות המערבית. האם שכחתי את ההיסטוריה? את מה שעוללה הנצרות לבני עמי? לא שכחתי.

     

    האם הסבים שלי חשו כמוני? ברור שלא. עבורם הנצרות הייתה איום נוכח ומתמיד, וערבי חג מולד עדיין לא היו חלק בלתי נפרד מקומדיות רומנטיות שהם לא ראו בטלוויזיה, שלא הייתה להם.

     

    מה חשים היהודים החיים בחוץ לארץ היום? איך זה לגור בבית נטול קישוטים ברחוב שרוב בתיו מעוטרים בעצי אשוח ואיילים עשויים נורות? האם הנצרות מאיימת עליהם? האם הם חשים כי ההתבוללות רובצת בפתחם? אין לי מושג.

     

    חברה אמריקאית כתבה לי היום בפייסבוק שאחרי שעלתה ארצה, שאל אותה מישהו:"את יודעת מה התאריך היום?"

    ולא ידעה. "25 בדצמבר", הוא אמר. כמה כיף היה, היא סיפרה, שלא נתקלה בשום סימן לחג המולד. משפט כזה יכולה לומר רק מי שגדלה כקבוצת מיעוט בתוך תרבות שלטת.

     

    אבל אני ישראלית. אני פה "התרבות השלטת". כאן נולדתי. כאן נולדו לי ילדיי. המודעות למקומה של בית לחם בעולם הנוצרי, לא פוגעת אצלי כהוא זה, באהבתי אותה כעיר הולדתם של ישי ודוד, וכמקומו של קבר רחל. כשנורות צבעוניות בצורת עצי אשוח הבהיקו בדרך חברון הירושלמית בואכה בית לחם (לאן זה נעלם?), לא חשתי את הרתיעה של אבות-אבותיי בפולין, אלא את מה שמרגישה אישה שחיה בארץ, בשכנות לבית לחם, ומכבדת את עולמו הרוחני והתרבותי של זולתה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הוא הרים יד, נפנף וקרא - "הפי חנוכה!"
    צילום: AP
    "המודעות למקומה של בית לחם בעולם הנוצרי, לא פוגעת אצלי באהבתי אותה כעיר הולדתו של דוד", חיותה דויטש
    מומלצים