מסתכלות למוות בעיניים: לחיות עם סרטן שד גרורתי
עדה, מיכל ודיצה איבדו כבר לא מעט חברות, והן מנצלות כל רגע כאילו הוא האחרון בחייהן. למרות שבגופן מקנן סרטן אלים כבר שנים, בזכות תרופות חדשניות הן עדיין כאן - שומרות על אופטימיות מדבקת בצל המחלה. "רק מי שבתוך העניינים יודעת שאם הגעת לשלב 4 - את כבר לא כאן", הן אומרות ל"24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפני 13 שנה גילתה עדה נעמני כתם בצורת מטבע עגול מתחת לשד שלה ולא האמינה לכירורג שחשד בדלקת וצייד אותה באנטיביוטיקה. גם כשהממוגרפיה יצאה תקינה היא לא נרגעה. "דרשתי לעבור ביופסיה," מספרת נעמני ,(69) אוצרת אמנות, נשואה ואם לשלושה. "וכיוון שאני גרה ליד בית חולים קפלן עצרתי במכון כמעט מדי יום, בדרך הביתה, ושאלתי אם הגיעה תשובה. למדתי לקח מחברה שלי, שלא הלכה לקחת את התשובות והלכה לעולמה. כשצילצלתי ואמרו לי 'התוצאה הגיעה, אבל אנחנו לא יכולים להגיד אותה בטלפון, תבואי' הבנתי שלא טעיתי וזה סרטן."
ד"ר נעה אפרת־בן ברוך, מנהלת המכון האונקולוגי בקפלן, בישרה לה שעליה להיכנס לניתוח מיידי. "אתמול נולד לי נכד רביעי," אמרה נעמני, "אפשר לחכות עד אחרי הברית"? ונענתה בשלילה. "ד"ר בן ברוך הסבירה לי ש־24 מתוך 25 הבלוטות שהוצאו נמצאו נגועות ואני חייבת להתחיל טיפולים קשים. 'כולם יסתדרו בלעדייך, עכשיו את חייבת לדאוג לעצמך'. היא אמרה אימצתי את המשפט הזה כמוטו לחיים. החלטתי שאצא לפנסיה מוקדמת רק אחרי שאבריא."
העולם מצחיק
זה היה המהפך הראשון שהתחולל בחייה, ומיום ליום התווספו אליו שינויים נוספים. "התחלתי לטפל בגינה ולרקוח ריבות שזיפים. כשהשיער נשר כיסיתי את הקרחת עם כיפות סרוגות שהוספתי להן חרוזים. פתחתי מחברת וכתבתי בה את כל השאלות שרציתי להציג לרופאה. החלטתי שמי שינהל את המחלה יהיה אני, ראש הממשלה ושד"ר בן ברוך תהיה הרמטכ"ל. יצרתי לי שגרה שכללה יוגה, שחייה, ריקוד, מדיטציה. כשהלכתי לים ומישהו הזהיר אותי מפני המדוזות, עניתי 'הן צריכות לפחוד ממני, לי יש סרטן'. כשהתחלתי להתחזק הצטרפתי לסדנת צחוק, טסתי לארצות־הברית להיפגש עם חברות ילדות רחוקות התחלתי לצאת לטראקים בעולם, הייתי בטוחה שאני בדרך הנכונה."
אבל לפני ארבע שנים היא הרגישה גוש שומני בין שדיה. "כיוון שהתחלתי לשיר במקהלה ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי יש לי בקע בסרעפת אבל בביופסיה התגלה סיפור חדש - גרורה בריאה. קראתי לה גרוריה, תוך כדי שחייה ביקשתי ממנה שתסתלק ממני, וכשאחרי עשרה חודשי טיפולים היא הואילה בטובה להתחפף - רציתי לפרסם בעתון מודעת אבל על מותה של גרוריה, אבל חששתי שזה מוגזם."
מאז היא מוגדרת כחולה כרונית של סרטן שד גרורתי. "זה אומר שאני צריכה לקבל הרצפטין אחת לשלושה שבועות, לשארית חיי," היא מסכמת. "כתבתי צוואה, הכנתי מסמך שבו אני דורשת שלא יאריכו את חיי, ובזה סיימתי את ההכנות שלי לקרא המוות. אבל אני לא מתכוונת למות כל כך מהר. על קיר הסטודיו שלי כתבתי 'המוות הוא לא סוף, הוא התחלה של משהו אחר'. אני ממשיכה לנהל את המחלה וגם את חיי. מקפידה על פעילות גופנית יומיומית, לומדת בודהיזם טיבטי, יוצרת, נהנית מהנכדים והמשפחה וכל בוקר, בצאתי מהבריכה, אני עומדת מול השמש בעיניים עצומות, נושמת אוויר, מרימה את הזרועות ומרגישה שכולי מתמלאת באור."
ד"ר נעה אפרת בן ברוך, מנהלת המכון האונקולוגי בבית החולים קפלן שמלווה את נעמני מיומה הראשון בחבלי הסרטן, רואה בה מודל לחיקוי והערצה. "סרטן השד הוא מחלה שמתגלה אצל מרבית הנשים בשלב מוקדם ומרבית הנשים מחלימות ממנה," היא מסבירה, "אבל אצל כ־25% מהנשים תופיע מחלה גרורתית, כלומר, סרטן השד שלח גרורות לאיברים רחוקים כמו ריאות, כבד ועצמות. לפעמים הגרורות מתגלות במהלך האבחון הראשוני של סרטן השד ולפעמים הן מתגלות רק אחרי שנים, כמו במקרה של עדה, אבל ב־10־15 השנים האחרונות, בעקבות פריצות דרך ותרופות כמו הרצפטין, פרג'טה וקדסיילה, אנחנו יכולים לשלוט במחלה ולהעניק לנשים רבות איכות חיים טובה.""
אופטימיות זהירה
חודש המודעות לסרטן השד מתחיל היום (ג') וד"ר בן ברוך, השוהה בימים אלה בכנס באמסטרדם, מספרת על התקדמות בחקר החלבון אייץ'־אי־ אר2 הגורם לסרטן אלים, ועל מיפוי מולקולרי בגידולים ספציפיים שמאפשר להתאים לכל אישה טיפול ממוקד. "יש תקווה," היא מתנסחת באופטימיות זהירה.
נעמני, המקדישה זמן רב לפעילות התנדבותית בקרב חולות סרטן, מודה שליבה יוצא אל החולות הצעירות. "תחגגו את החיים, תחגגו את הרגע," היא אומרת להן ומבטה מוסט אל מיכל מלמד ,(41) תושבת רעות, נשואה ואם לשלושה, אשר לפני שבע שנים החלה לחוש נפיחות בבית השחי.
"החלפתי דאודורנט," היא מספרת, "חשבתי שזה קשור ללידה האחרונה, הרופא הרגיע אותי במשפט 'אם זה לא כואב אני לא מודאג'. אבל באולטרסאונד ראו שהבלוטות נפוחות והובהלתי לביופסיה. רופא המשפחה, שבודק אותי לפחות פעם בשבוע כיוון שאני אסתמטית, פרץ בבכי. במשך שלושה שבועות טחנו אותי בבדיקות, מכף רגל ועד ראש, ומצאו גרורות בחוליה. התברר שאני מקרה נדיר. הגידול קיים בשד ברמה של תא, אין לי גוש ואין מה להוציא, אבל התא הבודד הזה שלח גרורות לבית השחי ולגב."
מלמד הלכה עם בעלה לקבל שתי חוות דעת. "באותה תקופה הוקרן בטלוויזיה הסרטון של שרון חזיז שאמר 'אפשר לנצח את הסרטן' ובעלי שאל את שתי הרופאות אם זה נכון. הרופאה הראשונה ענתה 'שרון חזיז בסרט שבו אפשר לנצח, אשתך לא'. פרופ' תמר פרץ מהדסה עין כרם ענתה 'אז בואו ננצח ,'דחי והמשפט הזה העיף אותי למעלה. זה כוחה של מילה וזו הסיבה שבחרתי בה. בתור אסתמטית אני יודעת מה זה מחלה כרונית, אני יודעת שיש בה עליות וירידות, התחלתי בטיפול הורמונלי, עכשיו אני מקבלת טיפול מחקרי, ביולוגי וכימי, ומקווה שהוא ימשיך לעבוד. כשמחליפים אותו זה סימן שהמצב פחות טוב."
מיום שאובחנה הפך הסרטן למלחמה משפחתית, לא רק שלה. "אצלנו אומרים 'במשפחה יש סרטן' מפני שהשגרה של כל בני המשפחה השתנתה," היא מספרת. "הילדים גדלים בצל הטיפולים, לפני ביקורת הם יודעים שאני הופכת לפקעת עצבים, ולמרות שאני מתאמצת לשמור על ראש בריא יש פחדים ושדים שלא מרפים. זה מתבטא בפרטים הכי קטנים של החיים. אני חולמת, למשל, לנעול נעלי עקב ופוחדת לעשות את זה מפני שאם אשבור את הרגל זה מסוכן מאוד במצבי. עשר האצבעות לא יספיקו כדי למנות את החברות שאיבדתי למחלה - נשים בנות גילי, אמהות לילדים בגיל של ילדיי, שקיבלו טיפולים זהים לשלי. לפני חודש קיבלתי טיפול ומולי ישבה חברה שאחרי שלושה ימים נפטרה. בשבוע הבא, כשאסע לבית החולים ואשב באותו הכיסא ושוב אקבל את הטיפול הזה, היא כבר לא תהיה שם."
מלמד, שעד למחלה עבדה כיהלומנית, הפכה לקאוצ'רית בעקבות הסדנאות שבהן השתתפה במסגרת האגודה למלחמה בסרטן. "הייתי בקבוצה של חולות צעירות, ודווקא מפני ששאבתי ממנה הרבה כוח לחצתי על האגודה לפתוח קבוצה לזוגות. למדתי לא לרקום תוכניות לטווח רחוק מפני שאי־אפשר לדעת מה יקרה מחר. כשחליתי, בתי גיא הייתה בשנת בת המצווה ולא יכולתי לתכנן כלום מפני שבמהלך הכימותרפיה חצי מהזמן הייתי במיטה. לפני שבועיים ניגשתי אליה, היא כבר נערה בת ,16 התחלנו לדבר, ופתאום היא אמרה לי 'אמא, את לא נראית חולה ואת לא מתנהגת כמו חולה ואת בכלל לא חולה. מדי פעם את הולכת לטיפולים וחוץ מזה את בריאה'. הדמעות זלגו לי עד לסנטר. באותו היום הזמנתי לכל המשפחה טיול חנוכה לתאילנד. זה היה החלום שלי כשחליתי ועכשיו סוף־סוף הוא יתגשם."
גם הפעילות ההתנדבותית מחזקת אותה. "בתור חולה גרורתית לא בא לי לפגוש 'ממוקדת', אישה עם סרטן ממוקד שנותח והורחק ולשמוע ממנה איך היא ניצחה ונרפאה," מודה מלמד. "רציתי לדבר עם 'גרורתית' כמוני, וזה מה שאני עושה במסגרת 'גם אני במועדון 4 על .'4 בכוונה בחרנו שם שעושה אסוציאציות לטיול ג'יפים ולחוויה. רק מי שבתוך העניינים יודעת שאם עברת את שלב 4 של המחלה - את כבר לא כאן."
דור שלישי לסרטן
דיצה קציר ,(51) נשואה פלוס שלושה ילדים, היא דור שלישי לסרטן השד. "במשפחה שלי 100% מהנשים חלו ונפטרו. סבתא שלי, אמא שלי ושתי אחיותיה. היה לי ברור שמתישהו הסרטן יגיע רק אליי, וגם היה לי ברור שאצלי, בדור השלישי, הוא ייעצר. בגיל ,30 כשהתחילו להציע לי להיבדק, ניסיתי לדחות את הקץ, הרי אמא שלי חלתה בגיל .50 אבל בגיל ,38 במקלחת, גיליתי גוש והזעתי כמו בסאונה למרות שהתקלחתי במים קפואים. הבנתי שלא הצלחתי להתחמק."
קציר, שעבדה במשרד החינוך בירושלים כמנהלת היחידה למועצות תלמידים ונוער, התנהגה בהתחלה כמו תינוקת. "נשכבתי במיטה ואמרתי 'אני אעשה כל מה שתגידו לי, רק אל תבקשו ממני להחליט', אבל יצאתי מזה מהר. החלטתי להילחם. בגלל הרקע המשפחתי עברתי סדרות ארוכות מהרגיל של כימותרפיה והקרנות, כדי שאהיה בריאה לחלוטין, והתעקשתי להמשיך לעבוד. הצמידו לי נהגת, קיבלתי מחמאות על הקרחת, החיים חזרו לתלם, וחמש שנים אחרי המכה שאלתי את פרופ' אלברטו גביזון - מנהל המחלקה בשערי צדק - למה אני חייבת להמשיך לבוא לביקורת. הרי אני כבר נקייה. חודש אחרי זה הסמנים התחילו לעלות. גילו שיש לי שלושה מוקדים חדשים בשד שנותח וגם מוקד חדש בשחלה."
בשלב הזה התפצל הטיפול לשני אגפים. "נכנסתי לחדר ניתוח כדי לעבור ניתוח פשוט של הסרת שחלות, וכיוון שגילו בבטן הרבה תאים טרום־סרטניים התעוררתי בלי שחלות, בלי רחם ובלי חצוצרות. כל התזמורת הוצאה וגיליתי מה זה הסיוט ששמו גלי חום. במקביל עברתי כריתה כפולה עם שחזור ובניתוח הזה כבר ראיתי את המוות בעיניים בגלל תסחיף ריאתי."
כיום, אחרי שיצאה לפנסיה מוקדמת ועברה לגור בקיסריה ")מפני שרחש הגלים עזר לי בהחלמה,(" קציר מתנדבת מסביב לשעון, מאפרת נשים במחלקות אונקולוגיות, מדריכה אותן בשעות הקשות ומתמוגגת מנכדתה הבכורה. "אני לא מסוגלת לומר שכל החיים עוד לפניי," היא אומרת, "ולכן אני חיה את העכשיו ."
