תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו 15 ילדים
בדירה ממוצעת למדי חיים בני הזוג ביננפלד ולהם 15 ילדים. בשבת הם מגיעים ל-33 נפש, אופים חלות מחמישה קילוגרמים בממוצע, ושולחן של 4 מטרים וחצי לא מספיק להם. האם, ברוריה, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית - מבהירה: משפחה מרובת ילדים זה עניין של כוחות, ולא מתאים לכל אחד
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
קראו עוד בערוץ יהדות:
- יונתן רזאל: "ואז רחל פרנקל אמרה לי: קטונתי"
- המרן החדש: "דין רודף" לנוקמים
- ברזיל: כפו על נער יהודי תפילות נוצריות
"אישה זה לא בית חרושת לילדים", אומר הרב עוזי ביננפלד, איש חינוך. וזה מה שהוא גם אומר לבנות מדרשת "אורות עציון", שאותה הוא מנהלת לצד רעייתו. "והן תמיד מופתעות", הוא מודה בחיוך. "בעיניי משפחה ברוכת ילדים זו לא אידיאולוגיה, אלא עניין של יכולות ורצונות".
ואין מצב שזו תוצאה של לחץ חברתי-דתי להנפיק משפחה בסדר גודל מסוים?
"אני באופן אישי לא פוגשת את זה, אם כי יכול להיות שיש מצבים כאלה. משפחה זה לא עניין של כמות. ילדים זה 'ברכת שמים', צריך לבחור ולרצות בזה. אם אנשים מביאים ילדים והם עצבנים, חסרי סבלנות ובלי כוחות, מה הרווחנו?"
ביננפלד מזכירה כי המצווה הבסיסית היא על שני ילדים בלבד. "מעבר לזה, זה לפי הכוחות. נכון שכוחות אפשר להרחיב, אבל זה חייב לבוא ממקום של שמחה ובחירה. אם זה נכנס למקום של תחרות או אילוץ, זה נורא ואיום בעיניי".
לרגל הכינוס השנתי של ארגון "בניין שלם", מסבירים בני הזוג ביננפלד למה חבל שאין קורס חובה בהורות באקדמיה, מה ילדים באמת צריכים (ועוד במשפחה של 15!) ומעל הכל, על הג'וב הכי חשוב בחיים שלהם – אבא ואמא.
"אנחנו לא בית חרושת לילדים"
ברוריה ביננפלד היא ביתו של ראש ישיבת "אור עציון" ומבכירי רבני הציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן. משפחה גדולה, עבורה, זה עניין מוכר למדי.
במשפחת דרוקמן גודלו עשרה ילדים באווירה שאותה היא מגדירה "טבעית, בריאה ושמחה".
הרב ביננפלד גדל דווקא במשפחה ממוצעת: שלושה ילדים שגדלו בקיבוץ הדתי בני דרום. "ביני לבין אחותי הקטנה יש הבדל של 12 שנה. במובן מסוים הרגשנו, אחי ואני, שגדלנו בעצם לבד כל השנים. אם בגלל זה רציתי משפחה גדולה? אני לא יודע".
הזוג ביננפלד לא תכננו מראש להרחיב את גבולות המשפחה עד כדי כך. "רצינו משפחה שמחה, כמויות לא היו על הפרק", היא אומרת. "התחתנתי צעירה ואולי זה מה שאיפשר את זה 'טכנית'. אנחנו פשוט שמחנו וזרמנו עם זה".
"הסיירת המשפחתית"
הדימוי שמלווה משפחות מרובות ילדים, כמסגרת המונית ומוזנחת, מפריע למשפחת ביננפלד מאוד. "היינו בטקס סיום תואר של הבן שלנו", ברוריה אומרת. "למה כשאדם מוכן להשקיע כל כך הרבה שעות עבור הדקוטורט שלו, זה לא מוזר לאף אחד? אדם שמאמין במה הוא עושה, מוכן להשקיע זמן ומאמצים בדברים שחשובים לו".
היא עצמה בעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, "אבל אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי, זה דווקא להיות אמא", היא אומרת. "משפחה צריכה להיות משהו שמעריכים, מתוך הבנה שזו זכות גדולה ואתגר גדול. צריך לייקר את התפקיד האימהי, להבין כמה זה חשוב".
והמון ילדים זה חלק מהמשוואה?
"אף אחד לא אמר שצריך להביא המון ילדים. זה אינדווידואלי. כל אחת צריכה למצוא את האיזון שלה. לראות מה מתאים לשלב הזה של המשפחה,
ביננפלד מדגישה שחשוב "לא לפספס את החוויה המשפחתית", כדבריה. "שהילדים שלנו לא ירגישו נטל. משפחה מרובת ילדים זה עניין של כוחות. בצבא כולם יכולים להיות בסיירת? משפחה גדולה זו סיירת. יש מי שיכולים לעמוד במשימה, ומי שלא. 'האחד מרבה ואחד ממעט, ובלבד שיכוון לבו לשמים'''.
אך האם החלטה וכוחות מספיקים - או שלחלק את זמנך בין 15 ילדים היא משימה למלאכים בלבד?
"הרמן הסה, סופר גרמני, תיאר פעם באחד מספריו נווד שמגיע לחייט, אב לחמישה ילדים, כדי לתקן את כובעו, והחייט מתאונן באוזניו על הקושי שבגידול הילדים. אומר הנווד לחייט: 'תאהב אותם, וכבר נתת להם חצי ממה שהם צריכים', ויש בזה הרבה אמת", אומר הרב ביננפלד.
"לא קשה לאהוב ילדים, כי הם בני אדם משעשעים במיוחד. להיות הורה זה הרבה פעמים לשחק שחמט, אבל לא במבט רציני - אלא בחיוך. ילדים יודעים לאתגר אותנו כל פעם מחדש, עד הקצה. כאן המקום שלנו כהורים לעבוד על המידות שלנו, ובעיקר על מידת הסבלנות".
אופה חלות משישה קילוגרמים של קמח
ברוריה ביננפלד, המשמשת גם כמנחת הורים, סבורה כי התמרון הלולייני הוא עניין נרכש. "אני חושבת שזו סוגיה שמטרידה הורים - 'איך להגיע לכולם', וזה באמת אתגר. הורות בכלל זה אתגר, אף אחד לא מכשיר אותנו לתפקיד הכי גדול של החיים שלנו, וזה חבל מאוד. אם רק היה קורס חובה להורות בכל אוניברסיטה, או הכנה טובה לחיי משפחה - היינו במקום אחר. אבל אפשר ללמוד את זה, ולמצוא זמן לקשר, שיחה ותשומת לב, בלי לפספס אף אחד".
איך מתארגנת משפחה כל כך גדולה בפרטים הקטנים והטכניים של חיי היומיום?
"להוציא שמונה ילדים למערכת החינוך זה מבצע", הרב ביננפלד מודה. "יש את החלק הטכני של הכריכים, הבגדים וכל הפרטים הקטנים האלה.
"זה עניין של יעילות. לומדים להיות מתכוננים ומאורגנים", מוסיפה ברוריה. "וגם לא להתעצבן כשדברים לא מסתדרים. להבין שזה לא יפתור שום דבר רק להפך".
בפועל מחזיקה המשפחה בשני מקררים, ולשבת הם אופים חלות בכמות של 4-6 קילוגרמים(!) "תלוי אם הגדולים נמצאים, או לא". לאחר שחלק מהילדים כבר בגרו ומטפחים משפחות משהם (הגדול בן 30, הצעירה בת 5), מונה המשפחה בשבתות 33 נפשות, היושבות סביב שולחן שאורכו 4 מטרים וחצי - "ועוד שולחן בצד, כי זה לא מספיק לכולם".
טיולים בחופש דורשים התארגנות, ובהתאם - מגדירה ביננפלד את שבוע החופשה השנתית באוגוסט כ"יציאת מצרים". הילדים גדלו בבית ממוצע מימדים בגבעת וושינגטון: ארבעה חדרי ילדים בסך הכל.
"המשפחה שלנו נבנתה בהדרגה"
אז מה ילד באמת צריך? הרב ביננפלד ורעייתו תומכים, בראש ובראשונה, במתן כלים לעצמאות, וגם "תחושת שייכות, הדרכה והכוונה לחיים. ככל שהנקודות האלו מטופלות, ילדים מקבלים מה שהם צריכים. זה לא עניין של כמות, אם ילד שגדל כבן יחיד לא קיבל את זה - זה אסון לא פחות גדול".
הם מזכירים כי המשפחה נבנתה בהדרגה. "לומדים לעבוד נכון, לתמרן, לתת מה שצריך - ומתקדמים לשלב הבא... ילדים במשפחות גדולות לומדים כישורי חיים, והיכולות החברתיות שלהם מפותחות יותר. הם לומדים את ההנאה שבלחלוק עם אחרים. כשבני הקטן בן החמש מקבל משהו, הוא רץ לחלק את זה עם האחים שלו. אף אחד לא מבקש, זה נובע ממנו.
"לצערי העולם שלנו היום לא מכין אותנו לכלום: לא לזוגיות, ולא למשפחה. אנחנו חיים בדור מאוד אגואיסטי; כל ילד עם החדר שלו, המחשב שלו, הסמרטפון שלו. אני רואה משהו מאוד בריא בשבת סנטנדרטית שבה משפחה שלימה יושבת סביב שולחן אחד, משחקת יחד ומדברת.
"בעיניי, משפחה זה אבן הבניין של עם ישראל; החוסן שלו. ככל שנחזק את המשפחה, נהיה במקום בריא יותר. זה ישפיע כמובן על הנוער ועל תופעות שליליות של אלימות, התמכרויות ודיכאון שאנחנו נחשפים אליהן, בין היתר, כי משהו בבסיס הזה חסר. זה מה שאנחנו מנסים לעשות דרך 'בניין שלם', ללמד אנשים איך לבנות זוגיות, הורות, ופשוט להיות משפחה".
- הכנס ה-16 של "בניין שלם" נערך בין 7-9 ביולי, בירושלים. היום (ג') תיערך במסגרתו תפילת נשים המונית, בהשתתפות כ-6,000 מבאות הכנס.
