אצלנו בכפר טודרא: היהודים האבודים של מרוקו
הוא למד עברית באולפן, עזב את צרפת וקבע את מושבו במרוקו - והכל בעקבות גילוי שטלטל אותו אודות היהודים של הרי האטלס. כמאל אשקר, במאי מוסלמי מרוקאי, מספר בראיון ראשון על האנשים שמתגעגעים בישראל ובמרוקו, ועל מאבקו לנתץ סטיגמות: "אנחנו חיים היום בזהות מורכבת, אתה כבר לא חייב לבחור. אתה יכול להיות גם ישראלי וגם ערבי"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בסרט הדוקומנטרי "טינריר-ירושלים, הדים מהמלאח" - מוביל אשקר את הצופים ואת עצמו למסע בעקבות תושביה הנעלמים של העיירה. הוא עושה את כל הדרך לישראל, ומאתר את התושבים הנעלמים בחצר האחורית המוזנחת שלה. באמצעות הטכנולוגיה חוזרים השכנים-לשעבר לשוחח אחרי עשרות שנים של נתק.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- דראג בכותל? אין כניסה לעזרת הנשים
- זכרו את סבי, ידיד היהודים/ ג'וס גו'ונסטון
- ליגה משלהם: "ותודה לחתן שהתגייר"
הסרט יצא בשנת 2012, הוקרן בטלוויזיה הממלכתית של מרוקו וריגש מיליוני צופים – והיום (ג') הוא יוקרן בארץ במסגרת פסטיבל "דוקאביב נגב" בירוחם. בעקבות מסעו המצולם הגיע אשקר מספר פעמים לישראל, ואף למד עברית באולפן בחיפה – וכתוצאה מהמסע חזר אל שורשיו – והעתיק את מגוריו למרוקו, תוך שהוא שומר על קשר חם עם הקהילה היהודית. הגעתו הפעם לישראל היא גם הזדמנות ראשונה לשמוע מהבמאי המוסלמי-מרוקאי על הקשר הקרוב שפיתח עם הקהילה היהודית, ועל התקוות שלו לייצר גשר של ידידות בין יוצאי מרוקו הישראלים לתושבי מרוקו.
שנינו מאותו הכפר
את קאמל אשקר אני פוגשת בירושלים, אליה הגיע כאורחה של ג'ואל אפללו מקרן מתנא"ל, לערב שכולו הומאז' לחוויית המגרב. הוא כבר מרגיש כאן "בבית", כדבריו, בשיחה המתנהלת בעברית ובאנגלית.
"באחת החופשות המשפחתיות, כשפסעתי עם אבא ברחובות העיירה, נתקלתי בבית ישן סגור", אשקר מספר. "אבא אמר לי פעם גרו
סקרנותו של אשקר לגבי זהותם של יהודי טינריר התעוררה: "הרגשתי שאנחנו אותו דבר, והזהות שלהם כיהודים בלבלה אותי, מאחר שחיצונית הם נראו לי מוסלמים כמותי", הוא מסביר, ומוסיף כי ביקש לתת כבוד לאנשים האלה, שכמו נמחקו באחת מההיסטוריה של הרי האטלס שבהם חיו מאות שנים.
באחת הסצנות בסרט, מספר ישיש מהכפר על הפרידה מחבריו היהודים: "כשהם עזבו, אמרנו: מסכנים שכמותם. עוזבים את טינריר, הבית שלהם, המקום שבו נולדו וגדלו. זו הארץ שלהם. יש לך בית, ופתאום אתה חייב קום וללכת. זה חייב להיות קשה".
"המרוקאים מתייחסים אליהם כאל 'פרימיטיבים'"
דרך ארוכה עשה אשקר בניסיון לאתר את יהודי הכפר שנותרו בחיים, "רובם נשים מבוגרות, שגרות היום ביבנה או בצפת, וחולקות פתאום ניב שפתי וחוויה תרבותית משותפת עם הצעיר המוסלמי שמולם", הוא אומר. "האזור הזה במרוקו הוא אזור שהמרוקאים אוהבים להגדיר כ'פרימיטיבי'. שלמה בר שר על כפר טודרא שנמצא באותו האזור. יש לנו ניב ותרבות ייחודיים, אבל תוך כדי השהייה בישראל למדתי שהסטיגמות הן לא רק של מרוקאים. גם פה מתייחסים לתושבי האזור הזה כמו 'מרוקו סכין'".
הסרט הציב במרכזו את החוויה התרבותית המשותפת ליהודים ולמוסלמים במדינה, ועורר הדים רבים. "הם מאוד גאים בתרבות המשותפת הזו", כך אשקר. "אנחנו חולקים זהות מרוקאית-ברברית משותפת, זהות משותפת ליהודים ולמוסלמים, שלא נעלמה גם אחרי שעזבנו - במקרה שלי לצרפת, ובמקרה שלהם לישראל".
האהבה למרוקו עוד חיה בלבם של היהודים שעלו ארצה, הוא מספר. "כאן, בישראל, אני פוגש הרבה מאוד יהודים משם. כולם מאוד נחמדים וחמים, ויש מכנה משותף מיידי".
האחים והאחיות
אשקר שהחליט לחזור ולהתגורר במרקש שבמרוקו, לא מוכן לוותר על זהותו התרבותית המורכבת. "אמנם גדלתי בצרפת ויש לי
דרכון צרפתי, תרבות צרפתית ואני חושב בצרפתית, אבל אני גם ממרוקו. במרקש יש לנו קהילה יהודית קטנה, ואם אתה נכנס לבית הכנסת בשבת, לתפילה משותפת, זה מחייה. יש גם קצת יהודים מארצות הברית, ואפילו ישראלים שחוזרים לגור במרוקו. עכשיו אני מתכנן סרט על הזמרת נטע אלקיים ועל הדור הישראלי החדש של המרוקאים, שהחלום שלהם הוא לעשות דרכון מרוקאי, ולהתחבר לצד הזה של התרבות שלהם, צד שלא היה לו כל כך ביטוי כאן".
במהלך התחקיר התוודע הבמאי המוסלמי למעברות ולקשיי הקליטה של יהדות המגרב, "אבל גם פגשתי אנשים שגאים בשורשים התרבותיים שלהם. מטרתי היא לנתץ את הדעות הקדומות נגד יהודים ונגד ישראלים. להיות נגד האמירה שמוחקת את מה שהיה כאן, כאילו 'כל היהודים עזבו, וזה כל הסיפור'.
"אם אנחנו רוצים לעשות שלום ולבנות גשר, זה אפשרי. יש לנו אותם זיכרונות, אותם שירים, אותן טריטוריות תרבותיות. קשה עכשיו כי יש הרבה ריאקציה בעימות הישראלי-פלסטיני, אבל הכל קיים. כשאתה מאזין לשיר מרוקאי ששרה נטע אלקיים, אתה – כמו כל צעיר מרוקאי - מתחבר. אנחנו אותו דבר, אחים ואחיות".
ההשלכה של סיפור יהודי המגרב על חייו הייתה מיידית: "ההיכרות שלי עם התרבות היהודית גרמה לי להכיר טוב יותר את התרבות הערבית שלי. מאוד חבל שאין כאן מכנה משותף. הרבה ישראלים לא יודעים מיהם הערבים כאן, במרוקו, וההיפך: המרוקאים הערבים לא יודעים מיהם הישראלים. מבחינתם, כולם חיילים. חייבים להכיר זה את זה דרך התרבות, וזה מה שאני מנסה לקדם.
"אישה מבוגרת שפגשתי ביבנה במהלך הצילומים, מישהי שהרגשתי שהיא כמו סבתא שלי, אמרה לי: 'חראם! אדמה לא זזה. היא תמיד תישאר כאן. צריך לחיות ביחד. אפשר לחיות ביחד'. אנחנו חיים היום בזהות מורכבת, אתה כבר לא חייב לבחור. אתה יכול להיות גם ישראלי וגם ערבי. ואני יכול להיות גם מרוקאי, גם צרפתי וגם ערבי".
הדוקו "טינריר-ירושלים, הדים מהמלאח" יוקרן היום (ג') במסגרת פסטיבל "דוקאביב נגב" בירוחם
