שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מחקר: יהדות המזרח קיבלה את הלהט"בים
    הממסד הדתי חורק שיניים נוכח מצעד הגאווה, אבל מחקר המתפרסם בספר חדש מגלה כי בעבר הרחוק הרבנים והקהילה היהודית ככלל, קיבלו בהבנה-יחסית את הלה"טבים, ואף ראו בנטייה החד-מינית תופעה אנושית טבעית. "בימי הביניים חיברו פייטנים חשובים יצירות המתארות נערים באופן מלא תשוקה"

    בעוד שבמקורות ממרחב התרבות המוסלמית שרדו עשרות ואולי אף מאות אזכורים להומוסקסואליות בשירים, בשאלות ותשובות ובספרות המוסר וההנהגות, הרי שבקרב יהודי אירופה ניכרת התעלמות כמעט מוחלטת מהתופעה (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    בעוד שבמקורות ממרחב התרבות המוסלמית שרדו עשרות ואולי אף מאות אזכורים להומוסקסואליות בשירים, בשאלות ותשובות ובספרות המוסר וההנהגות, הרי שבקרב יהודי אירופה ניכרת התעלמות כמעט מוחלטת מהתופעה(צילום: ירון ברנר)

     

    בעוד הממסד הדתי עסוק בהוקעת מצעד הגאווה (המכונה במקומותיהם "מצעד התועבה"), מגלה ספר חדש כי בעבר הרחוק הרבנים והקהילה היהודית ככלל, קיבלו בהבנה-יחסית את הלה"טבים, ואף ראו בנטייה החד-מינית תופעה אנושית טבעית.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    פרופ' ירון בן נאה, מומחה בתולדות היהודים בארצות האסלאם, התמקד בהיסטוריה החברתית והתרבותית של היהודים באימפריה העות'מאנית במאות ה-19-16, וגילה מאות מקרים של "עבריינות-הלכתית" בחברה היהודית, ובתוכן משכב זכר - עבירות שלא נענשו ולא טופלו.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות  

    בין גאנה לפוניבז': הליטאי השחור

     

    יתירה מכך, אותם מקרים לא הגיעו לספרות השו"ת (השאלות ותשובות) בגין המעשה עצמו, אלא בעקיפין, וגם אז לא נדונה כלל שאלת ענישתם הפיזית של השותפים למעשה. פרופ' בן נאה טוען כי לאורך הדורות הבינו רבנים ומנהיגים יהודים שמדובר בתופעה רווחת, וכפי שהיו יהודים שעברו על חוקים דתיים אחרים - כך היו גם יהודים (ויהודיות) שקיימו יחסים עם בני מינם. תוצאות מחקרו מתפרסמות בימים אלה בפרק מתוך ספר מיוחד: ״זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית וזהות מגדרית״, בעריכת עינב מורגנשטרן, יניב לושינסקי ואלון הראל (הוצאת "נבו").

     

    "נערים יהודים עסקו בזנות, וההנהגה שתקה"

    בימי הביניים חיברו כמה מן המשוררים היהודים החשובים ביותר בחצי האי האיברי, יצירות המתארות נערים באופן מלא תשוקה. בין הפייטנים, רבי שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי ורבי יהודה אלחריזי (1225-1165) שכתב: "צבי החן, אשר לחיו בספירים מעלפת/ ועיניו שלפים עלי ברק חרב מעופפת/ שפתיו צוף ופניו גן, ושניו דר ופיו נפת/ כגן לחיו משוש עיני בעת צופה ונשקפת/ אבל נפשי באש חשקו צרובה היא ונשרפת/ שתי עיני בגן עדן, אבל לבי בתוך תפת".

     

    לאורך הדורות הבינו רבנים ומנהיגים יהודים שמדובר בתופעה רווחת, וכפי שהיו יהודים שעברו על חוקים דתיים אחרים - כך היו גם יהודים (ויהודיות) שקיימו יחסים עם בני מינם ()
    לאורך הדורות הבינו רבנים ומנהיגים יהודים שמדובר בתופעה רווחת, וכפי שהיו יהודים שעברו על חוקים דתיים אחרים - כך היו גם יהודים (ויהודיות) שקיימו יחסים עם בני מינם

     

    במחקרו מוכיח בן נאה כי נערים יהודים עסקו בזנות למחייתם כדבר שבשגרה. הוא מצטט

    מספרו של אוליא צ'לבי, נוסע עות'מאני בן המאה ה-17, שמתאר את יופיים של נערים יהודים בני איסטנבול, ואת העובדה שהם נחשבו נחשקים וגם קיבלו תשלום עבור השירותים המיניים שאותם העניקו.

     

    בן נאה מוסיף ומציין כי ההנהגה העדיפה שלא להיאבק חזיתית בתופעה הרווחת, שאף הייתה לה נִראוּת, אלא להתמקד במניעתה: קרי לנסות ולמנוע מפגשים אסורים. כך למשל, בתקנות שנחקקו בירושלים בשנת 1749, נאסרו מגורי רווקים בגילאים שבין 20-60 בעיר הקודש, ונאסרה יציאה של גברים צעירים לשמחה של מצווה או אפילו לימוד תורה - אלא בליווי אב או אח בוגר.

     

    בן נאה מבהיר כי למחברי התקנות היה ברור שהמשיכה קיימת, ומפגש עשוי להסתיים באקט מיני. במאות ה-18 וה-19 ניתקנו תקנות דומות גם בערים אחרות באימפריה, והיה אף מי שתבע להקים מעין "משמרות צניעות" שיבלשו אחר הנערים.

     

    מושקו הוקע, אך לא נענש

    דוגמה לחוסר המעש הרבני-קהילתי אל מול התופעה, אפשר לראות בשאלה משנת 1561, ובתוכה עדויות על יהודי שקיים יחסים עם יהודים ועם גויים בסביבות העיר סלוניקי. בספר שאלות ותשובות של רבי שמואל די מדינה נכתב: "עוד בא דוד בר ניסים והעיד איך בזה הקיץ שעבר... וראו שם למושקו זה עם בחור אחר שהיה נרבע עמו במשכב זכור, וכשראו אותם ברחו ונתפרדו איש מעל רעהו וברחו עם המכנסיים בלתי קשורים".

     

    פרופ' בן נאה מבהיר שאותו מושקו המוזכר בשו"ת כלל לא נענש. כל מסכת העדויות על מעלליו המיניים לא באה אלא כדי לשלול את כשרות עדותו, ולבטל קידושי סתר שהאיש היה עד להם.

     

    "ההתייחסויות למשכב זכר הן כאשר רבנים נשאלו האם אדם שידוע כי הוא עובר על עבירה זו, כשר להיות חזן או פרנס. היו גם מקרים של הוצאת לשון הרע, כאשר אדם אחד כינה את חברו 'נרבע', דבר שגרר צעקות, קללות, מכות ומשיכת זקנים".  מתברר כי משכב זכר חוזר ומוזכר כעבירה נפוצה בספרות המוסר, לצד חטאי מוסר אחרים - זנות, משכב עם שפחות גויות ועוד.

     

    אצל האשכנזים הסיפור אחר

    פרופ' בן נאה מבהיר שיש הבדל משמעותי בשיח על התופעה בין יהודים שחיו במדינות מוסלמיות,

    לבין ההשתקה בקרב יהודים שגרו במדינות נוצריות, ובפרט במרכז ובמזרח אירופה. "המנטליות הייתה שונה, מאחר ובסביבה המוסלמית התייחסו למשכב-זכר כאקט מיני לגיטימי וטבעי, למרות שהאסלאם אוסר את הדבר".

     

    מתברר שפער דומה ניכר ביחס לשתיית יין, ציור בני אדם, או אף שימוש בחידושים כגון דפוס ושעונים. בעוד שבמקורות ממרחב התרבות המוסלמית שרדו עשרות ואולי אף מאות אזכורים להומוסקסואליות בשירים, בשאלות ותשובות ובספרות המוסר וההנהגות, הרי שבקרב יהודי אירופה ניכרת התעלמות כמעט מוחלטת מהתופעה.

     

    "הגישה הרווחת בקרב אשכנזים הייתה ש'אצלנו אין דברים כאלה', פשוט לא קורה כלום", פרופ' בן נאה אומר בחיוך. "פה ושם יש רמזים, אבל כמובן לא יכול להיות שאין כלום. לכן אני טוען שבעקיפין היהדות יכולה להכיל את הדברים האלה".

     

    לדבריו, לסביבה היה תפקיד מכריע: "התפיסה הרווחת הן ביהדות הן באסלאם הייתה שמשיכה בין גברים, או בין גברים לנערים היא טבעית, ולא מדובר במעשה חריג, בוודאי לא בחברה שבה שוררת הפרדה מגדרית נוקשה, וגברים מבלים יחד שעות רבות. עד לראשית המאה העשרים החברה קיבלה בהבנה מצב בו גבר בוגר משתמש בנער צעיר ממעמד נמוך יותר, בין השאר לסיפוק צרכיו המיניים".

     

    מתברר כי באירופה היה המצב שונה. הכנסיה ראתה בכל אקט מיני שאינו מכוון להולדה "מעשה סדום" הראוי לגינוי ולעונש, והיא זו שכיוונה עד לעת החדשה את הרשויות החילוניות, ודרשה את הענשת החוטאים.

     

    השכנים דרשו לגרש מהשכונה

    המחקר החדש גם קובע כי למרות שקיום יחסי מין בין גברים הוא, על פי המקרא, מעשה שדינו מוות - אין

    שום תיעוד היסטורי לגבר שהוצא להורג בגין עבירה זו, לא בעבר הרחוק ולא בעבר הקרוב יותר. מתברר כי ברוב המקרים הרבנים העדיפו להעלים עין. רק במקרים חריגים נדרשה, למשל, הרחקתם של "החוטאים" מתפקיד ציבורי-קהילתי (חזן, מלמד או פרנס).

     

    בן נאה מדגיש כי עיון בכתבים עתיקים מגלה עוד, כי מצד הציבור היה לעג כלפי בוגר שמילא תפקיד סביל ביחסים, בניגוד ליחסי הכוח הטיפוסיים, ולא פעם מוצאים הוצאת שם רע למי שלא נהג בדיסקרטיות. "אבל בספרות לא נזכרו עונשי גוף, ובוודאי שלא מוות. לכל היותר הענישו את החוטאים במלקות, ובמקרים חמורים במיוחד של זנות וסרסרות - בגירוש מן השכונה, וגם אז רק בגלל דרישה של שכנים, ולא בעקבות חקירה ובילוש מצד הרשויות".

     

    אז מתי החלה ההקצנה?

     

    "הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו הצביע על המצאת הקטגוריה של ההומוסקסואל, של הסוטה, של העושה מעשה שאינו כדרך הטבע. ואמנם למעשה עד סמוך לסוף המאה ה-19, אנשים כאלה לא תויגו כסוטים. הן היהדות והן האסלאם מיהרו לאמץ את השיח החדש, ומה שבעבר היה כמעט טבעי ומובן, הפך להיות נגע חולני ומסוכן, שחומרתו גברה והלכה".

     

    "כשרבנים מצהירים על 'הכלה של הומוסקסואלים' לא צריך להשתחוות בפניהם בתודה. הם לא עושים טובה לאף אחד. במה זה שונה מבועל נידה, מחלל שבת או מחלל שם שמים? מסב או מאב שחטא בגילוי עריות, והם מגיעים לבית הכנסת למרות שגם המעשים שלהם חמורים, ואף מחייבים דין מוות על פי התורה?"  

     

    הרב והפרופ': על גאווה ודעה יהודית

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    פרופ' בן נאה מוסיף כי "הרפורמים והקונסרבטיבים גילו גמישות רבה יותר, והם מתירים כהונת רבנים ורבניות להט"בים, ונישואים בין בני אותו מין. יש אף מי שנדרשים להחלת דיני יחוד, נידה ושאלות של מצוות פרו ורבו על אלה, או מעמדם האישי של הטרנסג'נדרים".

     

    "על פי חוקי התורה גם דינה של אישה נואפת הוא מוות, והתפיסה היא שניאוף הוא מעשה נורא ואיום.

    אבל בספרי השו"ת יש עשרות דוגמאות לכך, ורבנים עושים שמיניות כדי שלא להפוך את הילדים לממזרים. יש תיאור מעניין משנות העשרים של המאה השבע-עשרה על אישה שנאפה עם השוליה של בעלה, הבעל יודע על כך וחושש שהילדים הם לא שלו; ובמקרה אחר אשת גביר שנאפה עם חיילים תורכים, השפילה והיכתה את בעלה, הרעילה את אשתו השנייה ואף זממה לרצוח אותו. גם אם אלה מקרים חריגים, זה מראה שהתפיסות שלנו ביחס לחברה המסורתית שגויות. לא כל הנשים היו מסכנות וכנועות, וגם בחברה הדתית המסורתית, שלכאורה נהגה על פי ההלכה, היו עבריינים רבים".

     

    בהקשר העבריינות ההלכתית, מזכיר בן נאה "רבנים ומנהיגי ציבור שהלכו בשבת אחרי התפילה לבית הקפה, למרות תלונות נגד נוהג זה". כשאני תוהה איך יכול להיות שרב ילך לבית קפה שבת, פורץ הפרופ' בצחוק, ומשיב בשאלה: "איזו הנאה כבר יכולה להיות לרבנים בשבת אחרי התפילה, חוץ מלשתות קפה שחור, טרי וחם?"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום:: רוית תורכיה
    כן ניסו למנוע את התופעה, לא נלחמו בהומואים. פרופ' ירון בן נאה
    צילום:: רוית תורכיה
    עטיפת הספר
    מומלצים