שתף קטע נבחר

מול אלילים מרוסקים: הדור שנאלץ להתפכח

גילית חומסקי מעמידה במרכז הרומן החדש שלה חיי משפחה שפוגשים הערצה לאדם אחר - ואם זה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. בראיון ל-ynet היא מספרת על מקור ההשראה לרומן (מדרש תלמודי), למה הדור שלה בציונות הדתית חי מאכזבה לאכזבה - ואיך סימסה בפעם הראשונה בשבת, בדיוק כמו גיבורת ספרה

היא נולדה בבני ברק, ומאז התרחקה אך מעט מהרדיוס של עיר ילדותה – אל גבעת שמואל השכנה. גילית חומסקי (38), סופרת ומשוררת דתייה בעלת קול לא שגרתי, מדברת גם בספרה החדש אל כלל הציבור הישראלי, מנקודת המוצא הדתית-בורגנית שלה.

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

 

הרומן "על אהבה אני רוצה להגיד" (הוצאת "ידיעות ספרים") מעמיד במרכזו אהבה, נאמנות, מונוגמיה וחיי משפחה שפוגשים הערצה ונשיאת עיניים לאדם אחר – ואם זה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. בראיון ל-ynet חושפת חומסקי את מקור ההשראה לרומן (מדרש תלמודי), למה הדור שלה בציונות הדתית חי מאכזבה לאכזבה - ואיך סימסה בפעם הראשונה בשבת, בדיוק כמו גיבורת ספרה, עמליה. 

 

עוד תרבות בערוץ היהדות:

 

חומסקי כותבת על מערכות יחסים, רצוי כמה שיותר סבוכות. ברומן הקודם, "גחליליות", היו אלו שתי ילדות דתיות, והפעם - בין סטודנטית שהופכת לסופרת מצליחה, לבין מרצה כריזמטי שאליו היא נושאת עיניים. לצד הכתיבה הקולחת, הלירית, שכמו מזכירה שחומסקי היא לא רק סופרת אלא גם משוררת - מהדהדים ברקע המשברים שעוברים על הדור של חומסקי; הדור שגדל על ברכי הציונות הדתית, ומוצא את עצמו בעידן שבו גיבוריו נשחטים ומוקעים על עמוד הקלון המוסרי.

 

"עקרונית, זה הדור שלי וזאת החוויה שאנחנו עוברים כל הזמן. כמעט כל שבוע מתגלה 'גיבור' אחר במערומיו, החל מהרב מרדכי אלון, עד לכל מי שהערצנו. פתאום הם מתגלים אחרת. חלקם סתם שיקרו לנו, וחלקם כבר לא זוהרים פשוט כי התבגרנו. רציתי לספר סיפור על מישהי שהיא כמו החמנייה - נוטה שנוהה אחר השמש, ואז מתאכזבת. ורציתי לדבר על מה שקורה אחר כך. זה לא 'שברו את הכלים'. יש רגשות שעוד מחכים להתגלות".

 

אולי זה השד שצריך לצאת, כדי שיוכל להיוולד משהו חדש?

 

"כן, אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו עוברים עכשיו. הדור שלי בשלב הכואב הזה".

 

הארוטי והקדוש

הקול שמביאה חומסקי איננו רק עכשווי. סיפורו של הרב אלון והשבר שפער בקרב בני דורה, שולח אותה אחורה, הרבה אחורה - למדרש התלמודי המפורסם של רבי יוחנן וריש לקיש בנהר (בבא מציעא פ"ד), שממנו נבע הספר כולו: "שם בדיוק התחלתי. במקור הייתה גם סצנה של עמליה ויושי בבריכה של האוניברסיטה, כהתכתבות ישירה לסיפור ההוא, אבל אחר כך אמרתי שזה ישיר מדי. אני מאוד שמחה ששמת לב וששאלת, כי זה לגמרי משם, וזו גמרא נפלאה בעיניי. יש שם משיכה מינית, יש את המקום הזה של ההערצה של תלמיד לרב שהוא על סף התאווה והזעם שיש בסופו של דבר".

 

בגמרא זה נגמר כמו בטרגדיה יוונית.

 

"הגיבורה היא לא אדם בוגד. יש ספקטרום רחב יותר של רגשות בעולם, ורציתי להשאיר את הסוף הרבה יותר פתוח וחומל. בסיפור התלמודי יש גם נתק של עשר שנים, המסתיים במוות וחרטה שלאחר המוות. לא רציתי, נחמץ ליבי, נקשרתי לגיבורה במשך שלוש שנים, ולא רציתי לגמור ככה. האמת היא שכתבתי המון סופים, מחקתי וכתבתי מחקתי וכתבתי, עד שהחלטתי להשאיר את הנוכחי".

 

מסמסת בשבת

חומסקי נוגעת במתח המתמיד בין קודש לחול, שמלוּוֶה לחיים הדתיים במאה ה-21, מתח שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהחלטה חפוזה של הגיבורה בליל שבת אחד, כשהיא בודדה ומרוחקת, לסמס הביתה. תופעת המסמסים הדתיים בשבת היא רק אחת מההתייחסויות המעודנות של חומסקי למתח הזה.

 

"אנחנו לומדים פחות להתרשם מקדושה של דברים, ויותר להתרשם מקדושה של אנשים אחרים", היא אומרת, ומוסיפה בגילוי לב: "הפרק הזה קרה לי בדיוק ככה. מצאתי את עצמי בשבת אחת מאוכזבת מאנשים, בכנס שהיה בשבילי פסגת שאיפותיי המקצועיות".

 

"פנאטים דתיים בכל הקצוות דומים מאוד. אין הבדל בעיניי אם הם חילונים או דתיים. זה מצחיק שהם לא רואים את זה" (צילום: שמרית טרנר) (צילום: שמרית טרנר)
"פנאטים דתיים בכל הקצוות דומים מאוד. אין הבדל בעיניי אם הם חילונים או דתיים. זה מצחיק שהם לא רואים את זה"(צילום: שמרית טרנר)

 

אך שם, בדיוק כמו בסיפור, נחשפה האמת הפחות מחמיאה על האנשים שהעריצה מרחוק, ואיתה האכזבה: "הם ישבו שם, וכל מה שהם עשו היה לרכל בצורה מגעילה על מי שלא הוזמן. אני זוכרת שהרגשתי כל כך בודדה, בדידות תהומית, ובפעם ראשונה שסימסתי בשבת זה היה משם. מהרצון להרגיש שיש לי בית, שיש לי משפחה, שאני לא סתם תקועה אי-שם עם אנשים מאכזבים".

 

"אני חושבת שתמיד צריך שיהיה משהו קדוש. אם משהו מתבטל, הקדושה תנדוד לאנשהו. זה לא מאפיין רק אנשים דתיים. אנשים צריכים משהו להילחם עליו או להיות כמוהו. פנאטים דתיים בכל הקצוות דומים מאוד. אין הבדל בעיניי אם הם חילונים או דתיים. זה מצחיק שהם לא רואים את זה. במבט מהצד, מהקצוות, הם השלימו סיבוב".

 

"אין מערכת יחסים שמנותקת מהארוס"

חומסקי מקפידה להדגיש שוב ושוב שגיבורת ספרה היא אישה מוסרית שאינה "מפרקת משפחה" – אך קשה שלא לתהות אם יש פה בכל זאת קושיה על נאמנות, ואיך מונוגמיה וחיי משפחה משתלבים עם הערצה ונשיאת עיניים לאדם אחר. ואיפה זה משתלב מתחת לאותו מבנה קשיח דתי-בורגני של הסופרת?

 

 (צילום: שמרית טרנר) (צילום: שמרית טרנר)
(צילום: שמרית טרנר)

 

"זו אהבה למשהו נשגב. זה לא שהיא מאוהבת בו כי הוא חתיך. זו אהבה שמבטאת שאיפה למעלה, בשונה מאהבה שהולכת רק לכיוון הרומנטי. אין מערכת יחסים שמנותקת מהארוס, היא כוללת עוד דברים. עמוס (בעלה של גיבורת הספר) נותן לה את הביטחון ואת הבית ואת האהבה. היא נאהבת ואוהבת. לכן לא יכולתי להכריע את הסוף. זה לא שבאהבה זוגית יש את הנשגבות הזו. קשה להיות מאוהב יומיום במשהו שהוא נשגב. אבל בגלל שיש לה את האהבה היומיומית, היא יכולה לפתח את האהבה לנשגב".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שמרית טרנר
"הדור שלי בשלב הכואב הזה"
צילום: שמרית טרנר
מומלצים