שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אליהו וישו עלו לשמים: כשהמציאות פוגשת אמונה
    כדי לתת תורה ירד האל מהשמים בהר סיני. מנגד, סיים אליהו את חייו בעלייה ניסית אל השמים. אבל מה יש בהם: גלקסיות או "עולם עליון"? איך ניתן להתפלל למרום, ולראות בשמים גם מציאות מדעית וגם מציאות רוחנית? "חג העלייה" של ישו מלמד שהשאלה לא מעסיקה רק אותנו

    לא מזמן כתבתי על מסעו של מוחמד לשמים, שנחגג בעולם המוסלמי. קצת לפני חג השבועות, הגיע תורו של ישו, שעלה לשמים ב"חג עליית האדון". במקרה של מוחמד דובר היה במסע נבואי לעולם המתים, מה שנגד את התנ"ך. במקרה של ישו מדובר בעזיבה סופית של חייו הפיזיים, בדומה לאליהו – אבל לא ממש.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    הנה מהלך האירועים באמונה הנוצרית: ראשית, ישו נצלב, מת ונקבר. כל זה קרה בנקודות שונות במתחם "כנסיית הקבר" בעיר העתיקה של ירושלים. לאחר שלושה ימים, בחג הפסחא, מאמינים הנוצרים שישו חזר לתחייה לא רחוק משם (אולי ב"גן הקבר"), והשאיר אחריו קבר ריק. 40 יום לאחר מכן עלה ישו לשמים מהר הזיתים, דרך מסך עננים. עלייתו זו נחגגה כעת.

     

    עוד בנושא בערוץ היהדות:

     

    כאמור, בתנ"ך מופיעה עלייה של אליהו בסערת האש השמיימה. אבל הרבה נוצרים מאמינים כי ישו עלה בגופו, דבר שהוא מן הנמנע ביהדות – ופה נעוץ אחד ההבדלים המשמעותיים. בתיאור עלייתו של אליהו מודגש כי ביגדו נפל ארצה – פשוט, כי גופו נמוג. עם זאת, שני הסיפורים מציפים שאלה אמונית: מהם בעצם השמים?

     

    להאמין בשמים

    אקדים ואומר: קל לי להאמין בסיפורי הניסים והנבואה בתנ"ך. גם בסיפור הבריאה אין קושי כי הוא נכתב ברובד סמלי. אך לגבי השמים קיימת סתירה שקשה לגשר עליה. בשמים הפיזיקליים, המדעיים, יש גלקסיות, ענני גז, חורים שחורים, שדות מגנטיים וחומר אפל. וזהו. גם הטלסקופ החזק בעולם לא יגלה בהם את השרפים ואת חיות הקודש ב"עולם העליון" של התנ"ך.

     

    כנסיית העלייה בהר הזיתים: אתר בשליטה מוסלמית עם טקסים נוצריים  (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    כנסיית העלייה בהר הזיתים: אתר בשליטה מוסלמית עם טקסים נוצריים (צילום: זיו ריינשטיין)

     

    יתרה מכך, אי אפשר לומר על מושג השמים של המקרא שהוא סמלי, כי הוא חלק מתפיסת עולם שיטתית לגבי הקוסמוס. בעשרות הקשרים שונים מדגיש התנ"ך את הכיוון הפיזי אל ה"עולם שמעבר" יחסית למציאות שלנו. איך יונה מגיע לשאול התחתון? הוא טבע בים - אותו ים שבו שטו אניות לתרשיש. כנ"ל אנשים המביטים למעלה, לשמים המטפיזיים, ומשם האל "יורד" אלינו. יעקב אפילו הקים מצבה, כאן במציאות שלנו, בנקודה בה מונחים רגלי ה"סולם" שעולה לפתח השמים.

     

    איך חיים עם סתירה זו? איך ניתן להאמין גם בשמים המדעיים וגם בשמי התנ"ך? ילדותי מאד לדמיין שאליהו ריחף בחלל עד שחצה את היקום כולו… אז מה כן? בזמן תפילה, כאשר באופן טבעי אני נושא את עייני, הדיסוננס הזה יכול לקרוע את הכרתי: הרי ה"מרום" שלי בתל אביב הוא בדיוק ה"למטה" של יהודי המתפלל בניו זילנד.

     

    לגבי התפילה, יש נחמה בדברי חז"ל על מלחמת ישראל בעמלק. "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", אומר הפסוק, "וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". שואלת על כך המשנה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה...? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים".

     

    אשליה של תפאורה

    לפי המשנה, אם כן, לגיטימי להרים עיניים ככלי פסיכולוגי פנימי. כי להביט למעלה עושה לנו משהו בלב; מפעיל כפתורים מאד מסויימים בתודעה. כך אנו מחווטים. כך נוצרנו.

     

    גם כחילוני ואן גוך ראה בשמים פתח למימד קיומי אחר:
    גם כחילוני ואן גוך ראה בשמים פתח למימד קיומי אחר: "אנו לוקחים את המוות כדי להגיע לכוכב". "ליל כוכבים", 1889

     

    משנה רדיקלית במסכת סנהדרין מרחיבה את הרעיון וקובעת: "כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם". המסר הוא שמלכתחילה, בכוונת מכוון, "כל העולם במה"; מבנה הקוסמוס הפיזי משרת כולו את משחק ההכרה הפנימית שלנו כבני אדם.

     

    בשביל הוד החווייה הסובייקטיבית הרואה בשמים עולם של אור נשגב - בשירה, באמנות, ברומנטיקה ובדת - בשבילה נבראו כוח הכבידה וכל הגלקסיות כולן. לכן, לומר ששמי התנ"ך לא אמיתיים, זה כמו לומר על תפאורה בתיאטרון שהיא לא אמיתית. כל תפקידה של תפאורה הוא להשלות את הצופה על מנת לכוון את תודעתו; זו אמיתת קיומה. הצד הפיזיקלי, מאחורי הקלעים, הרבה פחות "אמת".

     

    באלפי שנות האנושות עוד לא נולדה התרבות שמיקמה את "גן העדן" שלה מתחת לאדמה, ואת הגיהנום שלה בשמים. לכן טועה ג׳ון לנון, בשירו המפורסם Imagine, כאשר הוא אומר שקל לדמיין שאין שמי-אלוה מעל, אלא רק שמי תכלת. בחוויית ההכרה הפנימית שלנו זה לחלוטין בלתי אפשרי.

     

    נוכחות מטפיזית

    נחזור לדיון הבין-דתי: האפיפיור הנוכחי לימד את מאמיניו לפני מספר שנים כי "עליית האדון" לא רק הרחיקה והעלימה את ישו מהעולם, אלא שינתה את הווייתו; היא הפכה אותו מדמות קונקרטית ליישות מופשטת. "ישו נסוג מנוכחותו הוויזואלית", קבע האפיפיור, "והחליפו בסוג נשגב יותר של נוכחות, כזו שלא ניתן לראות".

     

    במפגש עם ה״שמיים״ נעלמים תווי הפנים. היצירה
    במפגש עם ה"שמיים" נעלמים תווי הפנים. היצירה "עליית אליהו"(איתן דור-שב)

     

    האפיפיור לימד כי במקום דמות פיזית שמוגבלת במקום ובזמן, הנשגב הפך לזמין (דרך התורה) בכל מקום ובכל זמן. משמעות החג, סיכם, גלומה בביטוי הלטיני sursum korda: החובה להגיע ל"רוממות הלב". כמו בנושאי אמונה אחרים, מדהים עד כמה רחוקים הדגשים של האפיפיור הזה מהתיאולוגיה הנוצרית הישנה לגבי עליית ישו בגופו החומרי. בינינו, מה יהודי יותר מאלוה שאותו, באופן מהותי, לא ניתן לראות?

     

    כצייר, זכיתי לתלות יצירה בחלל כנסיית האכסניה האוסטרית בירושלים, לכבוד חג הפסחא בשנה שעברה. הציור, שהושפע מספר קהלת (בוודאי לא מהצלוב), סימל עבור הכומר ד"ר מרקוס בוגנייאר את עלייתו של ישו לשמים, והוא ביקש להשאילו. מרקוס ראה בעלייה זו אב-טיפוס עבור כל אדם שצריך לנסוק באופן רוחני מעל העולם הזה.

     

    כאשר הקרדינל הקתולי של וינה ערך את מיסת הפסחא אל מול ציור זה (שהסתיר את דמויות האיקונין), חשתי כי אולי דווקא האמנות - שהיא יצירת ההכרה הסובייקטיבית של "שמי הלב" - יכולה לקרב את היום שבו יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. עצם הרצון להתעלות הופך למכנה משותף עבור כל השואפים לטוב.

     

    פער מולד

    אז האלמנט הקריטי בסיפור היעלמותו של אליהו מהעולם הוא דווקא נוכחות תלמידו, אלישע. ה"עלייה לשמים" הייתה רק בעיני המתבונן: בשביל אלישע המספר (כלומר, בשביל חווייתו הסובייקטיבית) נברא העולם (סערת האש של אליהו).

     

    כמו אליהו הנביא?
    כמו אליהו הנביא? "עליית האדון", בנימין ווסט, 1801

     

    מאידך גיסא, מבחינת אליהו עצמו כבר לא היה לא למעלה ולא למטה. לכן על חנוך, שלא היו עדים לפטירתו הניסית מהעולם הזה, נאמר רק "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". בהיעדר צופה לא שייך לציין לגביו עלייה או ירידה.

     

    כבני אדם, נחרץ גורלנו לחיות בפער שבין העולם החיצוני לעולם הפנימי. תמונות המציאות שלהם תמיד יעמדו בקונפליקט דיאלקטי. אבל לשם כך, בדיוק, נבראנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אליהו וישו עלו לשמים: כשהמציאות פוגשת אמונה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים