אליהו וישו עלו לשמים: כשהמציאות פוגשת אמונה
כדי לתת תורה ירד האל מהשמים בהר סיני. מנגד, סיים אליהו את חייו בעלייה ניסית אל השמים. אבל מה יש בהם: גלקסיות או "עולם עליון"? איך ניתן להתפלל למרום, ולראות בשמים גם מציאות מדעית וגם מציאות רוחנית? "חג העלייה" של ישו מלמד שהשאלה לא מעסיקה רק אותנו
לא מזמן כתבתי על מסעו של מוחמד לשמים, שנחגג בעולם המוסלמי. קצת לפני חג השבועות, הגיע תורו של ישו, שעלה לשמים ב"חג עליית האדון". במקרה של מוחמד דובר היה במסע נבואי לעולם המתים, מה שנגד את התנ"ך. במקרה של ישו מדובר בעזיבה סופית של חייו הפיזיים, בדומה לאליהו – אבל לא ממש.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הנה מהלך האירועים באמונה הנוצרית: ראשית, ישו נצלב, מת ונקבר. כל זה קרה בנקודות שונות במתחם "כנסיית הקבר" בעיר העתיקה של ירושלים. לאחר שלושה ימים, בחג הפסחא, מאמינים הנוצרים שישו חזר לתחייה לא רחוק משם (אולי ב"גן הקבר"), והשאיר אחריו קבר ריק. 40 יום לאחר מכן עלה ישו לשמים מהר הזיתים, דרך מסך עננים. עלייתו זו נחגגה כעת.
עוד בנושא בערוץ היהדות:
- אש מדורה: בין כישוף לקדושה
- מוחמד דהר לשמים, אז למה נביאי ישראל מקורקעים?
- פסח - או נורוז של האיראנים: מי הושפע ממי
- "דם" על המשקוף וניקיון יסודי: בסין וביהדות פותחים שנה
- מסכות, אלכוהול והמון שמחה: פורים אצלנו, הולי בהודו
- הקרנבל בוונציה: ארס אנטישמי מאחורי המסכות
- כשאבותינו עבדו אלילים: אל השמש ההודי - בבית המקדש
- החג השחור וקללת העבדות התנ"כית
- "ניטל נאכט": כך מציינים החסידים את ליל חג המולד
- חג האורים של הטיבטים: בין חנוכיות לפנסי לוטוס
- "העיבור הטהור של ישו": האם שלנו טמא?
- חג הולדת מוחמד - ומה עם חג הולדת משה?
כאמור, בתנ"ך מופיעה עלייה של אליהו בסערת האש השמיימה. אבל הרבה נוצרים מאמינים כי ישו עלה בגופו, דבר שהוא מן הנמנע ביהדות – ופה נעוץ אחד ההבדלים המשמעותיים. בתיאור עלייתו של אליהו מודגש כי ביגדו נפל ארצה – פשוט, כי גופו נמוג. עם זאת, שני הסיפורים מציפים שאלה אמונית: מהם בעצם השמים?
להאמין בשמים
אקדים ואומר: קל לי להאמין בסיפורי הניסים והנבואה בתנ"ך. גם בסיפור הבריאה אין קושי כי הוא נכתב ברובד סמלי. אך לגבי השמים קיימת סתירה שקשה לגשר עליה. בשמים הפיזיקליים, המדעיים, יש גלקסיות, ענני גז, חורים שחורים, שדות מגנטיים וחומר אפל. וזהו. גם הטלסקופ החזק בעולם לא יגלה בהם את השרפים ואת חיות הקודש ב"עולם העליון" של התנ"ך.
איך חיים עם סתירה זו? איך ניתן להאמין גם בשמים המדעיים וגם בשמי התנ"ך? ילדותי מאד לדמיין שאליהו ריחף בחלל עד שחצה את היקום כולו… אז מה כן? בזמן תפילה, כאשר באופן טבעי אני נושא את עייני, הדיסוננס הזה יכול לקרוע את הכרתי: הרי ה"מרום" שלי בתל אביב הוא בדיוק ה"למטה" של יהודי המתפלל בניו זילנד.
לגבי התפילה, יש נחמה בדברי חז"ל על מלחמת ישראל בעמלק. "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", אומר הפסוק, "וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". שואלת על כך המשנה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה...? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים".
אשליה של תפאורה
לפי המשנה, אם כן, לגיטימי להרים עיניים ככלי פסיכולוגי פנימי. כי להביט למעלה עושה לנו משהו בלב; מפעיל כפתורים מאד מסויימים בתודעה. כך אנו מחווטים. כך נוצרנו.
בשביל הוד החווייה הסובייקטיבית הרואה בשמים עולם של אור נשגב - בשירה, באמנות, ברומנטיקה ובדת - בשבילה נבראו כוח הכבידה וכל הגלקסיות כולן. לכן, לומר ששמי התנ"ך לא אמיתיים, זה כמו לומר על תפאורה בתיאטרון שהיא לא אמיתית. כל תפקידה של תפאורה הוא להשלות את הצופה על מנת לכוון את תודעתו; זו אמיתת קיומה. הצד הפיזיקלי, מאחורי הקלעים, הרבה פחות "אמת".
באלפי שנות האנושות עוד לא נולדה התרבות שמיקמה את "גן העדן" שלה מתחת לאדמה, ואת הגיהנום שלה בשמים. לכן טועה ג׳ון לנון, בשירו המפורסם Imagine, כאשר הוא אומר שקל לדמיין שאין שמי-אלוה מעל, אלא רק שמי תכלת. בחוויית ההכרה הפנימית שלנו זה לחלוטין בלתי אפשרי.
נוכחות מטפיזית
נחזור לדיון הבין-דתי: האפיפיור הנוכחי לימד את מאמיניו לפני מספר שנים כי "עליית האדון" לא רק הרחיקה והעלימה את ישו מהעולם, אלא שינתה את הווייתו; היא הפכה אותו מדמות קונקרטית ליישות מופשטת. "ישו נסוג מנוכחותו הוויזואלית", קבע האפיפיור, "והחליפו בסוג נשגב יותר של נוכחות, כזו שלא ניתן לראות".
כצייר, זכיתי לתלות יצירה בחלל כנסיית האכסניה האוסטרית בירושלים, לכבוד חג הפסחא בשנה שעברה. הציור, שהושפע מספר קהלת (בוודאי לא מהצלוב), סימל עבור הכומר ד"ר מרקוס בוגנייאר את עלייתו של ישו לשמים, והוא ביקש להשאילו. מרקוס ראה בעלייה זו אב-טיפוס עבור כל אדם שצריך לנסוק באופן רוחני מעל העולם הזה.
כאשר הקרדינל הקתולי של וינה ערך את מיסת הפסחא אל מול ציור זה (שהסתיר את דמויות האיקונין), חשתי כי אולי דווקא האמנות - שהיא יצירת ההכרה הסובייקטיבית של "שמי הלב" - יכולה לקרב את היום שבו יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. עצם הרצון להתעלות הופך למכנה משותף עבור כל השואפים לטוב.
פער מולד
אז האלמנט הקריטי בסיפור היעלמותו של אליהו מהעולם הוא דווקא נוכחות תלמידו, אלישע. ה"עלייה לשמים" הייתה רק בעיני המתבונן: בשביל אלישע המספר (כלומר, בשביל חווייתו הסובייקטיבית) נברא העולם (סערת האש של אליהו).
מאידך גיסא, מבחינת אליהו עצמו כבר לא היה לא למעלה ולא למטה. לכן על חנוך, שלא היו עדים לפטירתו הניסית מהעולם הזה, נאמר רק "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". בהיעדר צופה לא שייך לציין לגביו עלייה או ירידה.
כבני אדם, נחרץ גורלנו לחיות בפער שבין העולם החיצוני לעולם הפנימי. תמונות המציאות שלהם תמיד יעמדו בקונפליקט דיאלקטי. אבל לשם כך, בדיוק, נבראנו.
לפנייה לכתב/ת 
