שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה אמשיך להציע תפילין ליהודים
    כי כשאתה חסיד חב"ד, אתה תמיד רוצה להיות נכון לאפשרות להציע את החיבור למצווה היסודית הזו. ומה אתם יודעים, מסתבר שלא הפרעתי לאף אחד מעולם. אבל כנראה שזה היה פעם. לפני ש"חפש את ההדתה" הפך לספורט הלאומי - ולפני שההסתה המתמשכת נתנה את הלגיטימציה לצאת מאיפוס

     

    כמעט לכל מקום ולכל פגישה שאני מגיע, מלווה איתי תיק מסמכים שחור, מהסוג שנתקלתם בו כבר אלפי פעמים. משהו שבין ג'יימס בונד לג'אנספורט. אבל אם עד היום חשבו רעיי שאני מצויד בלפטופ מהיר, באייפד אופנתי או סתם בקלסרים מהסוג שהמוסד הבריח מאיראן - הגיע הזמן לווידוי קטן: בתיק יש משהו אחר לחלוטין. תפילין.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    כי כשאתה חסיד חב"ד, אתה תמיד רוצה להיות זמין וערוך לאפשרות להציע את החיבור למצווה היסודית שהושוותה לכל התורה כולה, ואפילו מוגדרת כ"אות" – מעין סימן של ברית לקשר רב השנים שבין אלוקים ובין עם ישראל.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    פשפוש מהיר בזיכרון מזכיר לי כמה וכמה לוקיישנים לא טריוויאליים בכלל לקיום המצווה: תחנת דלק באחד מצמתי הצפון; מכסה המנוע של הרכב שלי ביציאה מבית העלמין של הר המנוחות, רגע אחרי שקברו את האימא והסבתא של החבר הכי טוב שלי; היה גם גג של רכב צבאי משוריין באזור עימות; שולחן של בית קפה במרכז תל אביב; טרמינלים ברומא, ניו-יורק, מוסקבה ומדריד -וחדר ההתאוששות של מחלקת ניתוחי חזה ולב בשניידר. שם, לקול רעשי המוניטור והוראות האחיות, ביקשתי ממי שהגיע לבקר את הבן הקטן שלי שיואיל להניח תפילין לזכותו.

     

    הרב מוני אנדר
    הרב מוני אנדר

     

    ומה אתם יודעים, מסתבר שאפילו לא הפרעתי לאף אחד, יהודי או גוי, מעולם. אבל כנראה שזה היה פעם. לפני. לפני ש"חפש את ההדתה" הפך לספורט הלאומי בחסות כל מיני פורומים מצ'וקמקים ומפוקפקים, ולפני שההסתה המתמשכת, הפרועה וברוב המקרים גם ההזויה נגד כל נוכחות יהודית דוממת או נושמת במרחב הציבורי - נתנה את הלגיטימציה לצאת מאיפוס, ולחרף ולגדף רבנים שמעזים להציע ליהודי להניח תפילין בהסכמה וברצון.

     

    איך הגענו לסיטואציה הזו

    אפרופו גידופים, מילה אחת על קללות: את סבא שלי בעיירה הביילורוסית שבה חי קיללו "ז'יד". את אבא שלי בחיפה האדומה כינו לא פעם, בעיקר אחרי שהיה מכניס גולים במגרשים של נווה שאנן, "אדוק פיסטוק", ואני שכבר נולדתי לתוך שנות השמונים העליזות של קריית מוצקין, ידעתי שאני דוס, והרי צריך "לדרוס כל דוס". כך שגם בהקשר הזה, אפשר לומר ששליחי חב"ד פשוט ממשיכים את המסורת המפוארת של עם ישראל.

     

    לפני כשנה פגשתי צלם חדשות ידוע. כמו תמיד, אחרי הביזנס הגיע הפלז'ר, ואחרי האייטם הצעתי לו להניח תפילין. הוא סירב, כמו תמיד. כמו שעשה לאורך שנים ארוכות. תמיד עם חיוך ותמיד עם קריצה: "מוני, בפעם הבאה". אבל דווקא אז התחלנו לשוחח על משהו רגיש, וזה עורר אצלו את הרצון להניח תפילין. אז הסתבר שזו הפעם הראשונה בחייו, בסביבות גיל 60.

     

    "אני לא ממש ערוך לעשות לך פה בר מצווה", התנצלתי בחיוך, ואת הסוכריות שלא היו החליפו דמעות. כרכתי על זרועו וראשו את הרצועות, קראנו ביחד "שמע ישראל", ואצל שנינו שנראים כל כך שונים ומייצגים לכאורה דיעות הפכיות לחלוטין עברה אותה המחשבה: איך זה שבמדינת היהודים - אחרי גן יהודי, מערכת חינוך יהודית, צבא יהודי, ואפילו ביטוח לאומי יהודי - הגענו לסיטואציה הזו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים