טעית אבא, לא השארתי שדה חרוך
"כבר 20 שנה שהיהדות היא הבית שלי, אבל ברקע הזהות שלי גם בית אבי. 'את משאירה אחרייך שדה חרוך', אמר אבא בכאב, כשנודע לו שאני בתהליך גיור. הבנתי שאין לי לאן לחזור, עד שגיליתי שהתפילות השומרוניות העתיקות הן אלו שהכירו היהודים לפני שיצאו לגלות. כנראה שבכל זאת הצלחתי לשמר את המסורת של אבות אבותיו". סופי צדקה מחברת זהויות דרך המוזיקה העתיקה - ומגישה קליפ בבכורה
בשיעור הראשון למתגיירות במדרשת "פניני אור" בחולון, הסבירה הרבנית כי "גויי המבקש להתגייר כנראה הסתיר בתוכו נשמה יהודית חבויה, שהצטרכה לעבור תהליך של טיהור רוחני על מנת למצוא את דרכה חזרה הביתה". ואני חשבתי לעצמי: יכול להיות.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כשנודע לאבא שלי שאני בתהליך גיור ושהחלטתי לעזוב את הבית השומרוני שבו גדלתי, הוא כעס מאוד. "מה את עושה?" הוא צעק. "איך את משליכה ככה מורשת שומרונית של 125 דורות? אם את עוזבת ומשאירה אחרייך שדה חרוך, לא יישאר כלום".
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- תערוכה: מתימן, למעברה, לגלריה: "כך ניצלה האמנות התימנית "
- רומן: "אם אין אמת אחת, אין אמת בכלל "
- מופע: "תקעו לי חיצים בלב": פתאום באמצע החיים, דיכאון
- קליפ: יבול אלול: כששירה יהודית הופכת לפיוט
- סינגל: הזמנה לחתונה: שירת נחמה לעונה הלבנה
- א-קפלה: הרווקים של "ביטדוס" שרים לאהבה
- תופעה: הזמרת הדתייה שקיבלה אישור לשיר מול גברים
- סרט קצר: בטיפול: שבע אימהות צועקות לבניהן
- קולולם: בכורה בין-דתית בעיר העתיקה בירושלים
- אולפן: "לכו תגידו תודה לחייל": יעקב שוואקי ב-ynet
הבנתי שאין לי לאן לחזור, השדה חרוך. גם אבא חשב כך. אחרי הגיור הסתובבתי מתוסכלת מהיעדר זהות. לא בטוח שהבנתי עם עצמי מי אני ומה ההגדרה שלי עכשיו.
כבר 20 שנה שאני מנהלת אורח חיים יהודי. היהדות היא הבית שלי, המשפחה שלי, החגים והחברים. אבל ברקע הזהות שלי גם בית אבא הוא הבית שלי, הילדות שלי, הזיכרונות. אי אפשר למחוק את זה או להעלים, וזה אף מסובך יותר במקצוע שבחרתי שבו הדברים הכי יפים, הכי אותנטיים הם אלה שמביאים מהבית - גם הראשון וגם השני.
מוזיקה בלי מקצב
לפני עשור, במסגרת עבודה על סרט דוקומנטרי, נפגשתי עם מוזיקולוגית שחקרה את המוזיקה והתפילות השומרוניות. היא טענה כי התפילות והשירים שהצליחו השומרונים לשמר הם אלה ששרו בעם ישראל עוד לפני היציאה לגלות.
הבאתי את הפיוטים שאספתי אל ההרכב שלי, "הבלאדים", והיה משעשע לראות אותם מעוותים את הפנים. בכל זאת מדובר במוזיקה עתיקה מאוד, ווקאלית, שמורכבת רק ממעברים וסלסולים. אין בה אחידות קצבית, שהרי זו מוזיקה עתיקה שמעולם לא לוותה בכלי נגינה.
הנגנים הנפלאים של ההרכב (שכל אחד מהם בחר לנגן על כלי נגינה קדום ועל-זמני כמו עוד קנון נאי), לקחו את החומרים לידיהם והלבישו את ההווה על העבר. בעבודה משותפת הצלחנו לתת פרשנות חדשה לשירי התפילה ולמזמורים העתיקים.
זהות מפוצלת
היום על הבמות אני מעבירה את המסר של הקשר שבין העברית העתיקה, לזו המודרנית והערבית שמקורן בלב התרבות הישראלית. דרך ההופעה הרב שפתית אני נודדת בין התרבויות שעליהן גדלתי ולשעה קלה אחת, רק אחת, אני מצליחה לטשטש את הגבולות ביניהן ולהתמקד ביופי וביצירה שלהן.
כך, דרך המוזיקה אני מצליחה לעשות שלום עם העבר ולספר אותו ממקום אחר חיובי ויפה. אבא נפטר כבר לפני שנתיים, אך במהלך השנים הוא היה נוכח והבין ואהב את הרעיון והחשיבות שבפרשנות החדשה על הניגונים העתיקים.
לעתים הוא זכה לקבל ריקושטים מכמה חברים בעדה השומרונית, שערערו על הזכות שלי להופיע עם החומרים העתיקים כיוון שעזבתי ואני לא חלק מהם. אבל גם אבא וגם אני הבנו שאני נתפסת בעיני הרוב כשגרירה, וזה מלווה אותי בין אם ארצה ובין אם לאו.
כנראה שאבא טעה ולא השארתי אחריי שדה חרוך לגמרי. דרך העיסוק בתפילות ובפיוטים אני מצליחה לעזור בדרכי שלי לשמר את המסורת של אבות אבותיו.
אז אני שומרונית? יהודייה? תחליטו אתם. אני רק יודעת שאני מאמינה באלוהים ובתורתו. זאת אותה תורה שעליה גדלתי כשומרונית, הרחבתי ואני שומרת אותה גם כיהודייה.
המקומות הכי אישיים שלי בשיחות עם הבורא לא השתנו, לא כשומרונית ולא כיהודייה. בתפילות ובשיחות שלי אתו אני נעה במחשבה חופשית. שם, במקום הכי פרטי, אני חופשיה מהגדרות ואין לי צורך בזהות קבוצתית. אלוהים מזהה אותי אישית. איתו אני הכי בבית.
לפנייה לכתב/ת 
