שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אבא שבשמים מאיים. למה אנחנו לא מפחדים?
    ספרי הקודש לכודים במבוך שנע בין: איום, התנהגות לא טובה, עונש, בקשת סליחה. גם אימת יום הדין לא באמת משנה את האקלים התרבותי שלנו לטובה - ואיומים דתיים, קשים ככל שיהיו, לא הצליחו עד כה להפוך את העולם למקום ממושמע יותר

    מתו מפחד

    מסכת אבל רבתי - או בשם"'סגי נהור" שניתן לה, מסכת שמחות - עוסקת בהלכות גסיסה, אבלות ומוות, והפרק השני שלה מוקדש לסוגיית ההתאבדות. המושג "מאבד עצמו לדעת" חשוב, שכן החכמים משתמשים בו כדי להבחין בין רוב ההתאבדויות שלא נעשות מתוך החלטה צלולה, כלומר "לדעת", לבין המיעוט (אם קיים בכלל)' שהוכח מעל כל ספק שנעשו "לדעת". אבחנה זו מאפשרת קיום הליך קהילתי מלא של אבל ברוב מקרי ההתאבדות, ואולי אפילו בכולם.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    "אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה"

    שני סיפורים מצמררים על ילדים שהתאבדו מאימת האיומים שהשמיעו באוזניהם אבותיהם, מובאים במסכת, ובשניהם נקבע שהילדים לא התאבדו לדעת (שמחות ב, ד-ו): "מעשה בבנו של גורגיוס בלוד שברח מבית הספר, והראה לו אביו באוזנו ונתירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו את רבי טרפון ואמר אין מונעים הימנו כל דבר.

     

    "מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת, והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור ושאלו את רבי עקיבא ואמר אין מונעין הימנו כל דבר. מכאן אמרו חכמים, אל יראה אדם לתינוק באוזנו אלא מלקיהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום". 

     

    בבית המרש של הטוקבקים

    בבית המרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בריחה מבית הספר היא לא המצאה מודרנית, וכך גם הורים שכועסים על ילד ששבר כלי יקר. בשני המקרים האבא "מראה לילד באוזנו", שזו כנראה המקבילה הקדומה ל"חכה-חכה, מה אני אעשה לך כשאני אחזור מהעבודה". הילדים האמינו לאיום הלא מפורש של אבא, ואולי הוסיפו ופיתחו בדמיונם תרחיש מבהיל בהרבה מהכוונות המקוריות. מתוך הפחד הם הפילו עצמם לבור ומתו.

     

    שתי קביעות הלכתיות יקרות מסכמות את הסיפורים הכואבים האלה: אחת – אל תאיימו על ילדים. אפשר להעניש, אפשר לוותר על עונש, אבל אסור לאיים בעונש עתידי ומעורפל. הקביעה השנייה – הפחד ניהל את הילדים אל מותם, ואין לראות בהם "מתאבדים לדעת".

     

    ואולי זה גם משל?

    הסיפורים אנושיים וכואבים, והשיעורים הנלמדים מהם מבטאים אחריות ותבונה מנהיגותית, וכמובן שדי לנו בכך. יחד עם זאת, אני לא יכולה לוותר על האפשרות לקרוא בסיפורים אלה גם משל מעורר מחשבה על יחסי עם ישראל ואלוהים.

     

    בפרשת השבוע, "וילך", אלוהים מקדם את תהליכי הפרידה של משה מעם ישראל, ותוך כדי העברת השרביט ליהושע הוא מבהיר למשה שההפסד שלו לא גדול, שכן הוא נפרד מעם קשה עורף שיחטוף עונשים רבים ולא יחיה בטוב לאורך זמן (דברים ל"א, ט"ז-י"ז):

     

    "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ... וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה".

     

    יום כיפור ממתין מעבר לפינה

    חלק גדול מהתפילות יום הכיפורים מחזיקות רעיון דומה – התנהגות רעה, עונש וחזרה בתשובה (ואחר כך, חוזר חלילה). האם שני הסיפורים המטלטלים אודות האבות והבנים הובאו גם על מנת לומר דברים שקשה לאומרם על יחסי עם ישראל ואלוהים?

     

    הקביעה החינוכית של החכמים, "אל יראה אדם לתינוק באוזנו אלא מלקיהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום", עומדת בסתירה לתרבות המקראית. אלוהים, לאורך כל הדרך, "מראה לנו באוזנינו". פסוק אחר פסוק, בדרכים מגוונות, מאיים אלוהים: "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת".

     

    בדרך מרומזת משיבים החכמים לאלוהי המקרא: תפסיק לאיים עלינו, תפסיק להפחיד אותנו בעתיד שטעמו מר ממוות. אבא הגון מעניש מיד או עובר לסדר היום. קשה לחיות עם תחושות אשמה קבועות, ועם פחד תמידי מפני עונשי זוועה. קשה לנשום ובוודאי שקשה לנהל חיים תחת איום בסגנון (ויקרא, כ"ו):" וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ".

     

    אנחנו מאמינות לאבא?

    כמה טוב שרוב הילדים מגלים בגיל די צעיר את הפער בין יכולת ההורים לאיים, למוטיבציה וליכולת שלהם לבצע. למרבה המזל, רוב הילדים לא נבהלים עד מוות מאיומי הוריהם ולא קופצים לבורות, אלא לומדים לפתח חוסן, ביקורתיות ויכולות תימרון.

     

    שאלה קשה נוספת שמעוררת קריאה זו היא מדוע התינוקות יצאו מדעתם בגלל איומי אבותיהם, ואילו אנו מנהלות סדר יום די שאנן תחת מטר הפחדותיו של אבינו שבשמיים? האם גם אנחנו פיתחנו חוסן וביקורתיות מול האיומים האלוהיים ואנו לא באמת חושבות שהקללות האלו יקוימו בנו?

     

    מדוע נשים טובות עושות מעשים רעים?

    סיפורי הילדים המבועתים, דברי אלוהים למשה ערב מותו וגם תפילות יום כיפור, מעוררים שאלות חשובות על חינוך לעשיית הישר והטוב. מכל המקורות הללו, ובעיקר מניסיון החיים שלנו, נלמד ללא ספק שאיומים הם כלי חינוכי לא יעיל. קשה לי להבין איך כלי כה חסר תועלת זוכה לפופולריות כה גבוהה בימים ההם וגם בזמן הזה.

     

    חמשת חומשי תורה וגם חלק גדול מספרי הנביאים לכודים במבוך חינוכי שנע בין: איום, התנהגות לא טובה, עונש, בקשת סליחה. בלי תחנות יציאה לחיים יותר בריאים ופחות תלותיים. גם אימת יום הדין לא באמת משנה את האקלים התרבותי שלנו לטובה.

     

    יום כיפור לא עושה אותנו טובות יותר

    חודש וחצי בערך לפני יום כיפור אפשר לראות שינוי ברחוב הישראלי; זקנות רבות יותר זוכות לשבת באוטובוס, וקופות הצדקה מתמלאות בקצב מהיר יותר. אבל עולם חוזר מהר למנהגו ונדמה לי שקשה לסמן הישג בדמות שיפור קהילתי ארוך טווח לאחר יום כיפור.

     

    השאלה החינוכית שבה למקומה

    הורים מאיימים לא זוכים דווקא לילדות צייתניות, ואיומים דתיים, קשים ככל שיהיו, לא הצליחו עד כה להפוך את העולם למקום ממושמע יותר. השאלה הדחופה היא מה יכול לגרום לנו לסור מרע, לעשות טוב ולבקש שלום.

     

    השיעור שלמדתי מ-Me Too וממהפכת היחס ללהט"בים

    יש אפשרות שבתחום הפגיעות המיניות והפגיעות בלהט"בים מתחוללת לנגד עינינו תנועת חזרה בתשובה, שמעטות כמוה באיכות ובכמות בתולדות האנושות. בכל היבשות, בכל המדינות מגיעה בשורת השינוי, והיא מתרחשת בלי אלימות. היא הולכת וגדלה והיא מצילה חיים רבים. אני חושבת שכבר בשלב זה אפשר לסמן כמה רכיבים שיאירו לנו את הדרך בתהליכי תשובה נוספים אישיים וקהילתיים:

     

    1. סודות, הסתרות וחינוך לבוּשה בעבירות שנעשו בנו, הם הסכנה האמיתית. הבחירה האמיצה לפרסם עוולות פותחת שערי תשובה.

     

    2. האשמת הקורבן (התנהגותה או לבושה) היא אם כל חטאת, ותחושות האשמה שהיא מייצרת חוברות לתרבות הסודות וההסתרה, ומכשירות את הקרקע להמשך הפשעים.

     

    3. חטאים רוחשים במקום שבו לא ניתן כבוד ואמון בסיסי לסבל האנושי. הבחירה להאמין לסבל ולא להסיט עינינו, היא חומר חיטוי שאין למעלה ממנו. כן, בסוגיות משפטיות צריכה להתקיים בחינה משפטית, אלא שעל נקודת המוצא להיות שאם מישהי מספרת לי שהיא סבלה, אני מצווה להקשיב לסבלה בלב פתוח וכואב ובאמון מלא.

     

    4. הסיפורים שמגיעים מכל עבר יכולים ללמדנו שהעולם לא מחולק לטובים ולרעים. אנו לומדות לגלות שהסכנה הגדולה ביותר לשלום ולביטחון שלנו היא לא איזה שד נסתר, אלא מקומות שבהם מוענקים כוח ועמדות שליטה ללא מנגנוני בקרה חזקים. קהילה צריכה להיות סקרנית, חכמה ואמיתית ביחס לחטאים שלה. עונשים הם לא הפתרון האמיתי (ולפחות לא הפתרון המלא). הפתרון נמצא בבחירה להכיר באופן יסודי את אזורי הסכנה, ביצירת מנגנונים בריאים של שיחה ודיווח על פשעים, ובטיפול קהילתי קשוב, יסודי וחכם בקורבנות ובפושעים.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    מישהו אנונימי (אולי די כבר עם האנונימיות, למה להתבייש בדעות שלנו?) שאל אותי שאלה מצוינת: "איתך לגמרי במאבקייך ההומניסטיים ההירואיים, אך שתיקתך העקבית מול הרוע האסלאמי הנורא זועקת לשמיים. אשמח אם תסבירי הסתירה, שלי, כהומניסט, לא מאפשרת לקחת מחוייבותך ההומניסטית ברצינות".

     

    בסרטון שלעיל אני מגיבה לדבריו.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום וגמר חתימה טובה!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים