שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זה התחיל ביעקב ונגמר בנו: קץ עידן השבטים
    בין הזלזול בכאב על תינוקם המת של הזוג איש רן שגר מעבר לקו הירוק - לזלזול החרדי ברפורמים: השבטים שהוליד יעקב אבינו כבר לא רלוונטיים למאה ה-21

    שבט צר מאוד

    אנו נפרדות מספר בראשית בשלב שבו המקרא מבסס ומעבה את שורשיה של התודעה השבטית. פרשת ויחי, שהיא למעשה פרשת "וימת יעקב", מציגה חלוקה שבטית ברורה ומובחנת.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    בניגוד לדימוי המקובל, יעקב לא נפרד מבניו בברכות אלא בתיאור קורותיהם בעתיד (בראשית מ"ט, א'): "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". לכל שבט יש אופי ברור, ולכן ניתן לקשור בין עברו לעתידו, שהרי אם האופי קבוע אז "מה שהיה הוא שיהיה": "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם... יְהוּדָה... יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ... זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן...דן ידין" וכך הלאה.

     

    כל גבר נכנס בלידתו תחת יריעות האוהל השבטי. כל אישה נולדת לשבט ועוברת, אולי, עם נישואיה לשבט אחר. המשפחות אמורות לגור על אדמת השבט ולהתאים את עצמן אליו. השייכות השבטית מגדירה את זהות הפרטים בעניינים גדולים וקטנים כאחד, וכאשר יחליטו פרנסי השבטים להפוך לשני מחנות עוינים, האחים של האתמול ידרשו להרוג זה את זה בשם האידיאולוגיה השבטית.

     

    קץ עידן השבטים

    מחקרים רבים, כל אחד מנקודת מבטו ובעולם דימויים משלו, מאפיינים את תקופתנו, את העולם ה"פוסט מודרני", כעולם שבו תם זמנם של השבטים ושל האידיאולוגיות שתחת כנפיהם חוסה וגם נבלעת האישיות הפרטית.

     

    בית המדרש של הטוקבקים

    בית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בעולם שמקדש את זכויות הפרט לחירות, כבוד ומימוש עצמי; בעולם שבו כל אחת יכולה להשיג בשניות אינפורמציה לא מצונזרת בכל תחום, וגם לשלוח לעולם אינפורמציה באותה רמה של חופש ומהירות - קשה מאוד לשווק רעיונות של נאמנות טוטאלית.

     

    כמו קופסאות הקפה בסופרמרקט, מסודרים הערכים בעולמנו, זה לצד זה, ואני לא מחויבת בנאמנות לאף טעם או מותג. כיום קשה יותר לשכנע אותנו לא לשאול שאלות ולדבוק בתמימות במוצר רוחני אחד.

     

    דתיות אישית - חברותא עם ויקטור פראנקל

    הוגים רבים במאה העשרים עסקו בצורך הרוחני לנטוש את הדתות הממוסדות ולשמור על הדתיות כשטח מחיה של הפרט. אחד מדובריה של הדתיות הפרטית היה הפסיכיאטר היהודי, ניצול השואה, ויקטור פראנקל, שכתב בספרו "האל הלא מודע":

     

    "היות דתי פירושו לשאול בהשתוקקות את השאלה על משמעות קיומנו... יום אחד רואיינתי בידי עיתונאית של ה'טיים' האמריקני. שאלתה הייתה האם הכיוון שהצעתי מרחיק מן הדת. אמרתי שהכיוון אינו מרחיק מן הדת בכלל אלא מאותן דתות ממוסדות שאין להן, כנראה, דבר טוב יותר לעשותו מאשר להתנגח ביניהן ולהמאיס את המאמינים בהן אלה על אלה... אנו בדרך לא לדת אוניברסלית, אלא לדתיות אישית ועמוקה; דתיות שכל אדם, כאשר יפנה לאלוהים, ימצא בה את הלשון הייחודית, האישית והמקורית ביותר" (מאנגלית: שמעון לוי).

     

    במאה העשרים ואחת, בישראל ובעולם, נוצרים ביטויים של דתיות אישית שהם מגוונים, מרתקים ובעלי השפעה עצומה מבחינה איכותית וגם כמותית.

     

    "העצב אין לו סוף"

    קץ עידן השבטיות והאידיאולוגיות חובקות-כל, בא לידי ביטוי השבוע בשני אופנים רחוקים ומרתקים.

     

    ביטוי אחד עצוב ורע, מבעית אפילו, הוא מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ", שנשא כותרת מבשרת רעות: "אין לי סימפטיה לכאבם של המתנחלים". לוי התייחס למות תינוקם של שירה ועמיחי איש רן: "אין בי שום סימפטיה לאסונם", כתב. "לא חמלה ולא הזדהות. האשם בכך שאפילו רגשות אנושיים בסיסיים של סולידריות וכאב הם לא מצליחים לעורר, הוא בהם - לא בי".

     

    לא די ללוי בכך שהוא לא מצליח למצוא בלבו חמלה על הורים ששכלו את תינוקם, הוא מגדיל לעשות ומאשים את ההורים במומו המוסרי.

     

    גדעון לוי יקר, כתבת דברים איומים

    כואב לדעת שכך אתה מרגיש וכואבת עוד יותר הדרך שבה בחרת לחלוק את רגשותיך עם העולם. אני מניחה שעמדותינו הפוליטיות קרובות ביותר. גם אני שוחרת שלום, גם אני חושבת שפשרות טריטוריאליות הן לא רק הכרחיות אלא גם מוסריות, וגם אני מתנגדת באופן נחרץ לקיומן של התנחלויות ורואה בהן איום אמיתי על השלום וגם על קיומנו המוסרי.

     

    אבל, נחרצת ככל שאהיה, אני מקפידה להזכיר לעצמי שדעות הן רק דעות. חשוב לי לזכור שבנסיבות חיים אחרות היו לי, ככל הנראה, דעות שונות בתכלית. לו הייתי פלסטינית בעזה קרוב לוודאי שהייתי תומכת חמאס, לו הייתי חיה כאישה לבנה בתקופת העבדות – יש סיכוי גבוה שהייתי מעסיקה שפחות ועבדים, ולו הייתי נולדת וגדלה ביישוב היהודי בחברון יש סיכוי גבוה שהייתי הופכת למתנחלת.

     

    אלו לא מחשבות מופרכות שלי, אלא אמיתות הנלמדות מנתונים סטטיסטיים. הגילוי הזה יכול להבהיל אותנו אך גם יכול ללמדנו פרופורציות, חמלה וקרבה אנושית. עצוב ככל שהדבר ישמע באוזניך – עובדת היותך ישראלי, חילוני ושמאלני היא מקרית ביותר.

     

    מבחינה פוליטית אני שייכת למחנה השמאל הישראלי, מבחינה אידיאולוגית אני פציפיסטית (מה שבוודאי מבדל אותי מחלק מהשמאל הישראלי), מבחינה דתית אני חלק מבית המדרש הרפורמי, אני פמיניסטית וגם (חצי) צמחונית - ומאמינה באלוהים ואוהבת לדמיין אותה כאישה.

     

    סהדי במרומים שלא אתן לאף אחת מקבוצות השייכות האלו בעלות על הלב או על המוסר שלי.

     

    המחשבות על אימא שתינוקה נעקר מרחמה מוקדם מדי ובאלימות, קורעות את לבי והכאב שלי לא זוכה להנחות עונתיות של גבולות ופוליטיקה: עזה, ירושלים, אפריקה וארצות הברית. היטב חורה לי לחיות בעולם שבו אדם מאבד את צלמו ורוצח את זולתו. והכאב הוא לגמרי אישי.

     

    יש בעולם מספיק כאב, אין צורך לחלקו במשורה למקורבים. גדעון לוי יקר, תם עידן השבטיות השתלטנית והחונקת, את הנשמה שלי לא אמכור למען אף מאבק פוליטי והיא תישאר בת חורין ומדממת.

     

    עדינה בר-שלום וברת לבב

    עדינה בר-שלום היא מנהיגה מפתיעה מהזן החדש, זה שלא מוכן לכוף ראש בפני החלוקה השבטית: היא חרדית הנאבקת להשכלתם של בני ובנות מגזרה, היא לוחמת שלום והיא הייתה שותפה למאבק לבחירתה של ד"ר עליזה בלוך לראשות עיריית בית שמש.

     

    הרב דוד בניזרי, הרבנית עדינה בר שלום (צילום: אלכס קולומויסקי)
    הרב דוד בניזרי, הרבנית עדינה בר שלום(צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    יש מראשי השבט החרדי שרואים בבר-שלום סכנה של ממש, שכן במעשיה היא מבהירה שתם זמנה של האידיאולוגיה חובקת הכול, ואין איום גדול מזה על הנאחזים בקרנות המזבח של הצייתנות האידיאולוגית.

     

    "לתובעת אין דבר נגד הזרם הרפורמי"

    על מנת "לשמור" על הקהילה מהשפעתה של בר שלום, גינה אותה הרב דוד בניזרי, רב קהילה בבית שמש, וקרא לה, בין היתר: רפורמית ורשעה. עדינה בר-שלום הגישה נגדו תביעת לשון הרע בסכום של 300 אלף שקלים.

     

    זרעים מרגשים וחדשים רבים טמונים בתביעה זו, ואני מברכת אותה ומודה לה על כולם. פסקה אחת בכתב התביעה הייתה בעיניי אמיצה וחשובה במיוחד: "התובעת נמנית עם היהדות החרדית וגאה בהשתייכות זו. לתובעת אין דבר נגד הזרם הרפורמי, אולם הנתבע ידע שהתובעת נמנית עם הזרם החרדי".

     

    כמה קל היה לעדינה בר-שלום להצטרף בתביעתה למסע ההכפשה הקבוע נגד הרפורמים, אבל היא לא התפתתה לחיבוקי המחנאות. עדינה בר-שלום הצהירה על זהותה בדרך ברורה ונקייה תוך סירוב להכפיש עמדה דתית אחרת.

     

    תמיכתה במתמודדת ולא במתמודד, תמיכתה באישה מהציונות הדתית ולא במפלגת ש"ס וסירובה להכפיש את הרפורמים, מציגות תמונה של אישה שלא מאפשרת לעסקונה המפלגתית והדתית לכבוש את החירות הרוחנית שלה.

     

    עדינה יקרה, יש סיכוי שאני עתידה לשנות את דפוס ההצבעה שלי. ואם כך יקרה, אני לא ארגיש בגידה בשבט.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    פעמים רבות אני נשאלת מדוע לא מצונזרים טוקבקים שנראים פוגעניים במיוחד. אין באמתחתי תשובות מערכתיות לשאלה, אבל בסרטון המצורף אני שמחה להסביר מדוע לדעתי לא צריך לצנזר טוקבקים, מדוע הם לא באמת פוגעים, ומה החלופה המומלצת (אזהרת ספוילר: לדבר, לדבר, לדבר).

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים