הסרט "לשחרר את שולי" של שלישיית מה קשור הפך הקיץ לאחת התופעות המפתיעות והגדולות בתולדות הקולנוע המקומי. חבורות-חבורות נכנסות יחד לאולמות, לצפייה קולקטיבית בסרט שהצליח לשבור את כל התחזיות. לפי נתוני המפיצים, קרוב למיליון כרטיסים נמכרו לסרט, והוא ניצב במקום הרביעי בטבלת שוברי הקופות הישראלים בכל הזמנים, כשלפניו נמצאים להיטי קאלט כמו "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה" ו"סאלח שבתי".
לשחרר את שולי – טריילר
מבקרי הקולנוע המקומיים אומנם עיקמו את האף נוכח היצירה וכינו אותה בתארים כמו "וולגרית", "שוביניסטית" ו"מיושנת", אבל הקהל כאמור הצביע ברגליים. כוכבי הסרט הם חברי השלישייה, ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי, ומי שניצח על החבורה המופרעת בצילומים בקולומביה הוא הבמאי בן בכר, שכבר עבד איתם בשלל פרויקטים בשני העשורים האחרונים. "זה היה המסע המשותף שלי איתם בעשרים השנה האחרונות. אנחנו מן חמישייה כזאת, יחד עם אורי כץ הכותב. עשינו גם את 'הישראלים', שהפך לקאלט. עבור כולנו זו הייתה סגירת מעגל מדהימה", אומר בכר בריאיון ל-ynet.
חשבת שזה הולך להצליח ככה? "לא. שלום ואני היינו בפאניקה מטורפת. כשהיינו לבד כמעט לא נאמרו מילים מרוב שהיינו בלחץ. לציון לא היה ספק שזו הולכת להיות הצלחה ענקית ואסי היה יום ככה יום ככה".
בכר לא למד קולנוע באופן מסודר. בצבא הוא שירת כשצלם, וכשהשתחרר החל לעבוד בעריכת חדשות. במשך תקופה קצרה הוא למד בקאמרה אובסקורה, אבל המורה שלו, חגי לוי אחד, זיהה את הפוטנציאל והציע לו לעבוד איתו בתור עוזר אישי. משם הדרך להפקות קולנוע ולטלוויזיה הייתה קצרה. הוא ביים את תוכנית המערכונים "הישראלים", עבד ב"ארץ נהדרת", ביים את סרט הקולנוע "הלהקה האחרונה בלבנון" ועבד בסדרות נוער.
3 צפייה בגלריה
מתוך "לשחרר את שולי"
מתוך "לשחרר את שולי"
מתוך "לשחרר את שולי"
(צילום: אייל רפאלוב)
את העלילה של "לשחרר את שולי" לא באמת צריך להציג, אבל למקרה שטרם נחשפתם להייפ, הסרט עוקב אחרי שלושה חברים שנוסעים לקולומביה כדי לשחרר את שולי, בנו של אחד מהם שנחטף. הם מביאים איתם את כל ההוויה הישראלית, רק שלא בטוח שמדובר במשהו ששווה להתגאות בו. בכר לא מתרגש מהביקורת, ומבחינתו מעל הכול הייתה המטרה להצחיק. "זה הז'אנר", הוא אומר, "אנחנו נעשה הכול כדי להצחיק את הקהל. להצחיק זה ערך עליון ומי שעושה קומדיה מבין את זה. זה לא סרט על נבכי נשמתו של האדם. הרבה אנשים אומרים 'אוי ואבוי, מיליון אנשים ראו את זה, מה זה מעיד עלינו כחברה?'. מה זה מעיד? שאנחנו אוהבים הומור ושאנחנו אוהבים לצחוק".
אבל יש שם המון בדיחות סקסיסטיות, בחורות בביקיני ששוכבות ולא זזות ואשתו של אחת הדמויות זוכה לכינוי "היטלר". "יש הומור שחור גם על השואה. זה מזעזע אבל זו הדרך שלנו לחיות. נשים הן לא דבר נוראי, אבל אשתו של בצלאל (הדמות שמגלם ישראלוף - א"ט) היא דבר נוראי. להצליח להצחיק זה אתגר חיי, אני עוסק בקומדיה ומבחינתנו החזרנו את מדורת השבט. אנשים מגיעים לקולנוע כמו שלא הגיעו במשך 40 שנה. את יודעת, אבא שלי לא כזה הבין את הסרט ולא צחק, אבל הוא צחק מהבחורה שצחקה לידו, כי כולם היו ביחד בחוויה המשותפת הזאת".
כשבכר אומר שהוא יעשה הכול כדי להצחיק הוא לא מגזים. באחת הסצנות בסרט, בצלאל נכנס לכנסייה, חושב שתא הווידוי הוא בית שימוש ועושה שם את צרכיו. "אומרים שזה גס ובוטה, אבל אני יכול לדמיין סצנה שבה בוראט חושב שתא הווידוי בכנסייה הוא השירותים, וכולם יגידו, 'בואנה, הוא גאון, איך הוא תופס את פערי התרבויות'. זה הז'אנר".
אצל סשה ברון כהן מתלווה לכך ביקורת או אמירה. כאן התחושה היא שזה בסדר להיות ישראלי וולגרי וסקסיסטי בחו"ל. "את חושבת שיש אצלו ביקורת, אבל אולי הוא יגיד לך שהוא רק רצה להצחיק. בסוף בוראט הוא קזחי שנוסע לאמריקה ומוכר את הבת שלו לזנות. למה הוא גאון ואנחנו לא? באמת, זה ז'אנר שנועד לזעזע, לעשות דברים דוחים שגורמים לצופה לצחוק. ויש פה אמירה על ישראלים בחו"ל שמרשים לעצמם הכול. לבוא לכנסייה ולחרבן זו הקצנה של לבוא לקניות בבודפשט ולצרוח בקולי קולות".
3 צפייה בגלריה
בן בכר
בן בכר
"להצחיק זה ערך עליון". בן בכר
(צילום: רפי דלויה)
אבל אנשים לא רואים את זה ואומרים "אוי, איזה מביך זה", אלא "איזה צחוקים". "יש כאלה ויש כאלה. מה זה בורקס, מה זה 'צ'ארלי וחצי'? לא כולם התחברו לזה. ירדו עליהם ואמרו שהם נחותים. המטרה שלנו הייתה לבדר, אבל אי אפשר לבדר את כולם. אז נכון, כשאתה מצלם סצנות שבה הדמויות מתמסרות עם גמד, או שבחורות שוכבות כמו גופות מסביב לבריכה - זה יכול להיות קשה לצפייה".
כן, גם לי זה היה קשה לצפייה. "אבל זה מה שרצינו לעשות. במהלך הסרט, בן אדם יוצא מהשירותים עם סוס פוני. מה הוא עשה איתו שם? זה הז'אנר של 'בדרך לחתונה עוצרים בווגאס', 'משתגעים על מרי' ו'אל תתעסק עם הזוהן'. דברים מאוד קיצוניים קורים בסרטים האלה. אגב, בסוף הדמויות הנשיות מצילות את היום. וגם נשים אוהבות את הסרט הזה אחרת לא היינו מגיעים למיליון".
למרות הנחרצות של בכר כיום, במהלך העשייה נרשמו חילוקי דעות לגבי חלק מהבדיחות בסרט, כמו למשל הסצנה שבה שלושתם מקיאים את נשמתם אחרי שהיו בטקס אייווסקה. "אסי לא רצה אותה, הוא אמר שאין מצב שזה יהיה בסרט, שזה מגעיל ושאנשים יצאו מהאולם. גם העורכת לא רצתה אותה. אבל ציון אמר, 'לא רק שזה נשאר, זה הולך להיות וואן שוט ובלי מוזיקה'". בכר מוסיף: "לכולנו יש ילדים, אנחנו אנשים נורמטיביים שלא רוצים להעליב אף אחד. אבל אם לא הייתה את הסצנה הזו, הפרידה של הדמויות לא הייתה חזקה מבחינה סיפורית. היה שם ריב גדול, והגועל שיצא מהם פיצל אותם, כל אחד הלך לכיוון אחר. זו הייתה הפעם הראשונה שרואים את השלישייה בנפרד".
הביקורות מפריעות לך? "כן, ברור. אני חושב שמתעלמים מנושא אחד מרכזי, וזה הקסם של הקולנוע. כדי שסרט יצליח צריך שיהיה בו איזה קסם. הסרט הזה עובד, וכאילו מתעלמים מזה. יש ניצוץ, זה לא מצליח סתם. אנשים באים שוב ושוב כדי לראות אותו".
3 צפייה בגלריה
מתוך "לשחרר את שולי"
מתוך "לשחרר את שולי"
מתוך "לשחרר את שולי"
(צילום: אייל רפאלוב)
למה לדעתך זה כל כך הצליח? "אפשר להשוות את זה ל'הגשש החיוור'. החבר'ה הצעירים שהולכים לראות את הסרט גדלו על 'הישראלים', וזה כמו סרט של הגשש עבורם. הרבה אנשים אמרו שזה הצליח בזכות הקורונה, אבל זה לא נכון, זה מצליח כי הרבה אנשים חיכו לסרט הזה, ואני לא חושב שזה היה שונה אם לא הייתה קורונה. בנוסף, במסגרת שבתוכה הסרט מתרחש, זו יצירה כמעט שלמה. הרבה אנשים שלא מתחברים לשלישייה נהנו מהסרט בזכות הקצב והזרימה שלו. הקאט הראשוני נמשך שעתיים, אבל ציון אמר שאין מצב, זה חייב להיות שעה וחצי. זה לא היה לי פשוט ונלחמתי על כל דקה, אבל בסוף הוא צדק".
"בארץ יש תחושה שכישלון זו הצלחה והצלחה זה כישלון", הוא מוסיף, "יש למשל את 'הברך' של נדב לפיד או 'הגננת' שלו. כמה אנשים ראו את זה? מה שמצליח פה נחשב לכישלון ביקורתי. בחו"ל זה לא ככה, אם הצלחת להביא אנשים אז שיחקת אותה, אבל בארץ מתייחסים לזה כאל משהו נחות. זה כמו המוזיקה המזרחית, פעם זו הייתה מוזיקה של עבריינים והיום זה הפך לקונצנזוס".
הנתונים מצביעים על כמעט מיליון צופים. זה אומר שאתה אחד הבמאים הישראלים היחידים שהצליחו לעשות כסף מקולנוע ישראלי? "לא. כשיצאנו לדרך אף אחד לא ידע שהוא יצליח ככה, והאחוזים מאוד קטנים. בסופו של דבר מי ששם את הכסף זה משה אדרי. אגב, קיבלנו גם קרן של שני מיליון שקל, וזה אומר שהקרנות התחילו להבין שיש ערך לקולנוע המסחרי. אבל לא נהייתי עשיר. אולי בסרט הבא כבר".
ועכשיו יש דיבורים על סרט המשך. "כן, זה הולך להיות כמו 'קופיקו' או 'קונילמל'. שולי בתימן, שולי מתחת למים, שולי בחלל. הכי אני רוצה לעשות שולי ביפן, זה יהיה כיף".