רותם מלנקירותם מלנקי
רותם מלנקי. האם נדבר על הפיל שבחדר?
(צילום: ענר גרין)

הנה יצאה רעייתי מהבית, והבטן שלי מלאה בדברים שברצוני להגיד לה. בראש ובראשונה אני רוצה לשאול אותה, למה את לא מבשלת אף פעם ומאלצת אותי לבשל בעצמי? זה נכון שאני עובד מהבית ואת מחוץ לבית, אבל אני עובד מהבית, ינעל העולם! לא תתבצע פה הרבה עבודה אם כל היום אבשל. תבשלי גם את מידי פעם, לא יקרה לך כלום.
רעייתי עובדת בעבודה חיונית, כפרה עליה, אז היא לא פה. אבל בהמשך היא תחזור, ואיתה ייכנס לחדר הפיל. האם נדבר על הפיל שבחדר? אני מכיר את עצמי, לא ארצה לריב.

הפיל הרעב שבחדר

בפעם הקודמת סיפרתי פה איך אנחנו רבים בבית, וזה נכון שיש פורמט שהוכיח את עצמו, אבל זה לא אומר שהתהליך הזה נעים. מה גם שאנחנו בסגר. אני באמת רוצה לבלות את הסגר בריב? זה גם מלחיץ את הילדים. וכן, אני יודע שזה לא בריא, אבל לא פעם ולא פעמיים אני מוצא את עצמי שומר את הכעסים שלי בבטן.
עוד בנושא:
לשמירה בבטן יש מחיר. הזיכרון שלי טוב מידי ואני זוכר בעל פה את כל הנושאים, הדוגמאות, הטיעונים וההוכחות שאספתי כשעוד חשבתי לפתוח את העניין. ברור לי שאני ארצה להגיד אותם מתישהו, כי אם לא אעשה את זה, ייתקע לי גוש רעיל בגרון שישפיע על כל דבר שאגיד לרעייתי, גם בנושאים אחרים לגמרי.
ובכל זאת, אני מכיר את עצמי מצוין. כשרעייתי תשוב, ברור לי שבהתחלה נדבר על נושאים אחרים בזהירות שאולי תישמע כמו קרירות. הפיל יסתתר לו בינתיים מאחורי הספה, וימתין בנימוס עד שישתחל לסאב-טקסט של משהו. זה אומר שאחרי הליכה זהירה בין המוקשים, אני עתיד לדרוך על אחד. זה ודאי. אולי זה ייקח יום או יומיים, אבל בסוף זה יקרה.
אצלי זה בדרך כלל קורה תוך ניסיון מגושם להתלוצץ. היא מספרת לי משהו ואני חושב שיש לי על זה את הפאנץ' של החיים. אז אני עולה על הרכבת, יורה צרורות, ועד שאני עוצר, הרכבת כבר הגיעה לעפולה. המילים הקשות נאמרו, הפיל המכוער שבחדר נחשף, וכעת הוא רוקד מסוחרר ומחזיק את שנינו בשבי.
ואז – ריב, והפעם הוא מאתגר מתמיד. הוא כולל בתוכו גם את הקונפליקט הנוכחי, אבל גם את הקונפליקט הקודם. אפילו הפיל נשאר בחדר, מוצא לעצמו מקום נוח מאחורי איזה רהיט ומתנחל שם לבינתיים. כמובן שבזוגיות לא חסרים נושאים לשמור בבטן, וכך מתמלא החדר, ואז כל הבית, בפילים גדולים ורעבים. חלק כבר ממש עצבניים, רק מחכים לשעת כושר, אחרים נשכחים עד שהם נרקבים להם בפינת חדר השינה.
אנחנו כבר לא זוכרים על איזה טיקט הם באו, אבל הצחנה העולה מהם חיה בתוכנו בצורה של תסכול קבוע ומתיש. כמו שאומר ולדימיר בריק לחברו רורה ב'פרויקט לזרוס': "אתה אף פעם לא היית נשוי ולכן אתה לא יודע, אבל נישואים הם דבר שביר. שום דבר לא נעלם מהם אף פעם, הכול נשאר בפנים".

לריב בגוף ראשון

הדבר הנכון היה להזמין שיחה הרבה קודם. למעשה, דווקא הרגע שבו כבר לא כל כך לחוץ לי לפתוח את הדברים, הוא בדיוק הזמן לדבר על זה - כשאני שווה נפש יחסית, וכבר לא כועס. ברגע הזה עליי להגיד לה בפשטות ובגוף ראשון את מה שאני מרגיש.
דיבור בגוף ראשון הוא טכניקה שכדאי לתרגל, כי רובנו רגילים לריב בגוף שני, "את האשמה ולא אני". אבל איך אפשר להקשיב לדבר כזה? כשמדברים אלינו ככה אנחנו מיד נאטמים, מתגוננים, לעתים גם תוקפים בחזרה. מדבר כזה נאכל רק קש. אבל אחרי תקופת תרגול קצרה, דיבור בגוף ראשון יכול להפוך לטבע שני.
במקום שאני אגיד לה, "תבשלי כבר, למה את לא מבשלת?" מוטב שאגיד, "מותק, האוכל שלך כל כך טעים לי. בא לי שתבשלי לנו משהו השבוע". או: "הבנתי שאני לא מסוגל להכניס ללו"ז שלי גם בישול לכל השבועיים הקרובים וגם עבודה במשרה מלאה, ואשמח אם נוכל לחלוק את הנטל הזה יחד".
לדבר בגוף ראשון זאת עוד דרך לקחת אחריות: לדבר על עצמי, על הצרכים שלי ועל המשאלות שלי, ולתת לזולת את ההזדמנות לעזור לי. רק כך הפיל יוצא מהחדר, המשקולת יורדת מהלב, והקיבה שלי נהנית מהאוכל הנפלא של רעייתי.
רותם מלנקי הוא מנחה מעגלי גברים