עדי ארדעדי ארד
עדי ארד. מה קרה למסתורין הטוב של לפני הקורונה?
(צילום: דור מלכה)


אני חיונית פלוס, חיונית מאומתת, אבל אפשר לומר שאני מתה. מתה מעייפות, מתה מההיצמדות הבלתי מתפשרת הזאת של כולם אל כולם. נמאס לי להיות כבולה לבית ללא אפשרות לצאת כי אין לאן, וההכרה האומללה שאין לי חדר משלי, אפילו לא שטיח, גורמת לי להרגיש שנגזלה ממני כל הילת המסתורין. אני כל הזמן שם בשבילם, בשבילו, וזה צעד מטלטל מאד כשאת במערכת זוגית.
עוד בנושא:
שקיפות יתר עלולה לגרום לשעמום. "פת בסלו" קוראים לזה במקורות היהודיים. ואני? אני בעיקר חוששת להיות הלחמנייה המתוקה שנמצאת תמיד בסל שלו, בוקר, צוהריים וערב, כי אז הוא יהיה כל כך בטוח שאני תמיד שם עד שלא יטרח לבדוק אם נעלמתי או הצטמקתי או סתם הבשילו שמריי.
כדי שזוגיות תשרוד כמו לב חי ופועם, כדי שנוכל להתרגש האחד מהשנייה, אנחנו חייבים לשמור על המסגרת השקופה שעוטפת כל אחד מאיתנו ושומרת על הפרטיות שלנו עם עצמינו. בתוך המסגרת הבלתי נראית הזאת נמצא את המחשבות, הסודות והפנטזיות שלנו. וזה מה שמשפיע על אפקט המשיכה - כל עוד קיימים נעלמים, כל עוד אנחנו לא יודעים את כל הפרטים על בן הזוג שלנו, נרצה מאוד לגלות ולחשוף אותם והפנטזיה תימשך.
הבעיה היא שבימי הקורונה נדמה כי המוזה שהייתי עבורו, זאת שהפכה לפנטזיה הממומשת שלו, מתמוססת לאיטה לאלפי רסיסי שיגרה. גם ההמלצה של וירג'יניה וולף, הסופרת הפמיניסטית, שלכל אישה יהיה "חדר משלה", מקום פרטי בו תוכל להתנהל כרצונה, לא יכולה להתבצע בימים שטופי מגיפה אלו. חדר משלי? בקושי זום משלי יש לי. זה אולי יכול להיות מענג בהתחלה, אבל כל סגר נוסף וכל המלצה לבידוד הופכים אותי לאישה שקופה ונטולת ייחוד.
כשאת רוצה לאהוב מישהו את רוצה לדעת עליו כמה שיותר. כשאת רוצה להימשך למישהו, לא פעם את תבחרי לצמצם את מעגלי הידע שלך עליו, ותעדיפי לראות אותו כאובייקט. הזרות מדליקה ומאפשרת לך למלא חללים חסרים בממתקי הדמיון שבאים מהראש שלך. אבל אם האובייקט יפרט ויספר ויחפור לנו, ואם נראה אותו במערומיו, תרתי משמע, מצאת החמה ועד צאת הנשמה, התשוקה תתחיל להתכווץ.

לא סימביוזה, תשוקה

סימביוזה בין שני אנשים יכולה אולי לייצר מערכת יחסים אוהבת, אבל התשוקה תחטוף מכה מתחת לחגורה. תמיד אמרתי שלא צריך לשחק אותה קשה להשגה, אלא באמת להיות קצת קשה להשגה. ולא כי את עם אחרים אלא כי את עם עצמך, כי יש לך עולם שלם שהוא שלך ולא שלו. כך נשמרת מידת מה של מסתורין.
לא סתם העדפתי לא לעבוד עם בן הזוג שלי, ליצור מרחק פיזי לגעגועים, להקפיד שכל אחד מאיתנו יפתח תחביב שהוא רק שלו. ידעתי שרק כך נוכל להעשיר האחד את השני, להתגעגע. ברגע שאני מלאה ועשירה מבפנים, אני רגועה ויכולה לתרום למערכת הזוגית. אך ברגע שאני חסרה, אני כל הזמן אחפש מילוי ואצפה שבן הזוג שלי ימלא אותי. ואם ציפיות הן הסיר, אז אכזבות הן לגמרי המכסה.
אהבה לא אמורה לפתור לנו את כל הבעיות, זאת לא אבקת קסמים. אישה שטוב לה טובה לגבר שלה, וגבר שטוב לו יהיה הרבה יותר טוב לאשתו. וכדי שיהיה לנו טוב ובשביל שהנשמה שלנו תעוף, אנחנו צריכים לעשות דברים שמעיפים אותנו, שמחדירים בנו תשוקה. אחד מתמלא מספורט, השני מסרט או ספר טוב, אולי טיול בהרים או סדנה מעצימה. אפילו סבב ברים לילי. מה שחשוב זה ליצור עולם פרטי ואישי משלכם.
זה מאוד מפתה להתגבש לאחד, אבל הרבה יותר מעניין להישאר שניים שבוחרים להתחבק. לצערי, נוכח המצב הקיים, כל שנותר לי כרגע הוא לעבור מהסלון למטבח. אני חושבת שאעשה זאת בכותונת שחורה ולא בטרינינג עייף של שבת, כדי שאולי בין הכביסות לבישולים ובין הזום לניקיונות, אזכה להרגיש את המבט הסוקר שלו. כי עד כמה שזה משמח להיות אם בית חיונית, חשוב לי שאהובי ייראה אותי גם כאישה חושנית.