אני יושבת בסלון, ארוזה בג'ינס חדש ובעליונית ורודה, מתמסרת לאוויר הקר והמרענן שחודר אליי מהחלון, ותוהה האם על הרגע הזה כתב שלמה ארצי את המשפט, "שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב שמלבדם אני עצוב גם בגללך". נדמה שיש קו דק בין שמחה לעצבות, כשמזג האוויר משתנה.
גם הרדיו לצידי, משמיע את 'פלוטה', שיר חדש של הרכב לטיני לא ידוע. מישהו ארגן פה פסקול מדויק לרגע הזה, המאוורר. זוהי שעת ערב ריקה, בלי ילדה ובלי עבודה. הכי מתאים היה למלא אותה במוזיקה וביין לבן ומתקתק. את שניהם יש לי בדירה. מה שחסר לי הוא פרטנר. העובדה הבודדה הזו הופכת את הרגע היפהפה הזה לחמוץ נורא ולריקני עד מאוד.
"את בלי הילדה?", הוא מסמס לי פתאום, כמו גשש שבוחן את השטח לקראת בואו. מבחינתו, חלילה שניפגש כשהיא נמצאת כאן, הזאטוטה הקטנה. שלא ירגיש שהוא מחויב אליי מדי, שלא אתבלבל.
"היא אצל אבא שלה. בא לך להיפגש?"
"אולי. בהמשך השבוע".
"טוב, בהמשך השבוע זה כבר לא יהיה רלוונטי, היא חוזרת מחר", אני מקלידה בעצב מהול בכעס, או בכעס מהול בצער. בעיקר בתחושת אכזבה עמוקה. אני ממש מרגישה אותה מטפסת לי במעלה הגרון.
דממה. הוא לא עונה. גם לא באימוג'י לא מחייב ובלתי מובן.
"ביאסת", אני כותבת לו. "אין לי דקה אחת פנויה, גם כשאני בלי הילדה. החיים שלי עמוסים נורא, אבל בשביל להיפגש איתך אני מוכנה לדחות כל דבר אחר, אבל לך מספיקה רק פעם בשבוע. גם כשאפשר, אתה לא רוצה יותר".
הכול מדוד איתו, מדויק, בדיוק כמו ההנדסאי המוכשר שהוא. אני שוכבת במיטה מרוטה מעייפות אך חסרת שינה, יודעת שהלילה כבר לא אעצום עין אפילו לא לדקה. העיניים שלי נודדות לשלט שתלוי מעל מיטתי בצד שמאל, "תמיד נשק אותי נשיקת לילה טוב", כתוב בו. קניתי אותו לפני חמש שנים כשטיילתי בשוק ביפו, קצת אחרי הגירושים. חשבתי שהוא יהיה חזון לימים שיבואו, הוראות הפעלה לגבר שיישן לצידי, אבל הוא נשאר שם על הקיר חסר תועלת, איש לא קורא אותו ואני עודני לבדי.
מול המיטה תלוי שלט נוסף שטוען ש"גן עדן זה כאן". הייתה בי התקווה שמתישהו אשתכנע שהוא צודק, אבל בינתיים אני בעיקר מרגישה בגיהנום. בצד השני תליתי מראה עם ציור של חד-קרן. מצחיק איך שהחדר הזה מעוצב כאילו שמראש אין מקום לגבר בחיי. אני רצינית, אלמלא המיטה הזוגית, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בחדר של הבת שלי.
הכול ורוד מידי, עם הבשמים והקרמים האלה על השידה בצד ימין ומשמאל. לידם ערמות של ספרים שקראתי רק עד האמצע במקרה הטוב. אני לא אוהבת להגיע לסופים. גם ארון הבגדים מתפוצץ כמו פח זבל גדוש כשיש שביתה של העירייה. עולה על גדותיו.
אולי לא סתם בחרתי להתאהב בבחור הזה. אין לו יותר מזוג ג'ינס אחד, אולי שניים, שלוש חולצות מכופתרות, סווטשירט, מעיל וזהו. והוא ישן בעירום. גבר טיפוסי, מסוקס וחסר רגישות. אין לו שום יכולת להכיל אותי, ככל שזה נוגע אליו. אני ממשיכה להתהפך במיטה, מסתכלת על הקירות, מתפרסת באלכסון.
"כשמישהי שואלת אותך אם בא לך להיפגש, היא לא רוצה לשמוע 'אולי' בלתי מתחייב. היא רוצה לשמוע כן! ברור והחלטי. זה הרבה יותר סקסי", אני מסמסת לו, יודעת שזה עלול לצאת פתטי אבל עצביי גועשים.
"ארבע בבוקר, לא נרדמת, לבד קשה לי ללכת לישון", אני שרה לעצמי בלי רצון. היה מתאים לי לקום מהמיטה ולצאת לריצת בוקר. ריצה היא כנראה הדבר הכי כיפי שאני עושה בחיים, למרות שגם במהלכה אני סובלת כהוגן. או-קיי, זה לא מדויק לומר שזה כיף, אבל בהחלט יש בכך סיפוק מסוים. קצת כמו עם גידול ילדים - רוב הזמן זה מאתגר נורא, כנראה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי, אבל לפעמים מתגנבים אלייך כמה רגעים של נחת. אומרים שזה שווה את הכול.
אבל מאוחר מידי אז אני לא יוצאת לרוץ, מקווה שבכל זאת העיניים ייעצמו מעצמן. אני תוהה מה יקרה אם לילה אחד לא אתעורר יותר לעולם, ואז אחותי תיאלץ להודיע לבחור הזה שנפטרתי בטרם עת. היא תחטט לי בטלפון ותמצא את המספר שלו כי היא תדע שזה חשוב לי שהוא ישמע על כך. בכל זאת, הגבר הזה הוא מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי, כולל נישואיי, לא שאפשר לקרוא לה מערכת יחסים בכלל.
לאחרונה נדמה שהרגעים הבודדים שכיף לי בהם בחיים, הם הרגעים לצידו, אבל גם אותם יש לי במשורה. בדידות היא דבר בלתי נסבל. בסוף כל יום, אחרי שהילדה נרדמת, אני נכנסת למיטה עם הלפטופ, כותבת ועובדת עד שנעצמות לי העיניים, בלי אף אחד לדבר איתו או לשים עליו את הראש, בלי חיבוק מנחם. זאת רק אני עם עצמי, כל יום, חוץ מאותה פעם אחת בשבוע כשאנחנו סוף-סוף נפגשים.
"אין לי דרך לתאר לך את התסכול הזה לישון לבד גם בלילה כשאני בלי הילדה, מחבקת את הפיל שלי במיטה", אני מסמסת לו שוב, מתעלמת מהשעה ומרמת הפתטיות שנסקה. "אחלה פיל אבל", הוא עונה משועשע, אבל אני מותשת. לעזאזל, מגיע לי יותר.
