הנה שיחה שתישמע לכם מוכרת: "שוב לא לקחת את הילד בזמן מהחוג", היא אומרת לו בטון מאוכזב. הוא מרים את העיניים מהטלפון, מביט בה במבט שהוא שילוב של מבוכה, בלבול ובעיקר דריכות לקראת ההמשך ששמע כבר כל כך הרבה פעמים במהלך 12 שנות נישואיהם. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לו, ובכל פעם חיכתה לו אותה שיחה.
העומס, השחיקה ואין ספור הסחות הדעת שמספקים החיים יכולים להיות הסבר הגיוני לכך שהיום הוא פספס את התור שלו לאסוף את הילד, ולמרות זאת מדובר בתלונה לגיטימית לגמרי שנשמעת בכל בית בישראל, בוורסיה כזאת או אחרת. אבל כאן מגיע המוקש בדמות המשפט הבא שנורה לעברו: "אתה אף פעם לא שם לב למה שחשוב. הכל אצלך תמיד ברגע האחרון”. על המוקש הזה, הביקורת והסכנות שהוא טומן בלב הזוגיות, נעסוק בטור זה.
ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר הזוגיות המפורסם, זיהה ארבעה דפוסי תקשורת הרסניים במיוחד לזוגיות, וקרא להם "ארבעת הפרשים של האפוקליפסה". הוא כלל בפנים ביקורתיות, בוז, מגננה והיאטמות. ד"ר גוטמן צפה במשך עשרות שנים באלפי זוגות, ניתח את הריבים שלהם, מדד את שפת הגוף, את הטונים, הבעות הפנים והתגובות הפיזיולוגיות, וזיהה דפוסי תקשורת שמנבאים באופן כמעט מדויק לחלוטין (96%) את עתיד הקשר.
ההישג הגדול שלו לא היה רק היכולת לנבא אילו זוגות נמצאים בסיכון גבוה לפרידה, אלא בעיקר ההבנה שהבעיה בזוגיות אינה עצם קיומם של ריבים, אלא האופן שבו בני הזוג רבים, מתקנים, מקשיבים, מגיבים לפגיעות וממשיכים לראות זה את זו כבני אדם ראויים גם בתוך הקונפליקט.
דניאל הרוש וזיו ברקוביץ
(צילום: עלמה אביה)
בחזרה אל בני הזוג שנמצאים עכשיו בתוך ויכוח על העובדה שהילד נשכח בחוג. בנקודה בה נאמר המשפט, "אתה אף פעם לא שם לב למה שחשוב. הכל אצלך תמיד ברגע האחרון”, הביקורת כבר לא עוסקת בטעות הנקודתית של האבא. עכשיו היא היא כבר עוסקת במבנה האישיות שלו, באופי שלו, במי שהוא. וכשדבר כזה נאמר - גם אם המקרה הזה מצדיק את התסכול והכעס של בת הזוג, הסיכוי שהוא באמת יקשיב, ינסה לנהל איתה שיחה שתגרום לה להבין אותו או אפילו יפיק לקח מהטעות שעשה - צונח כמעט לאפס.
איך לריב נכון?
וזו בדיוק הסכנה של ביקורתיות. היא לא מעבירה מסר כמו "יש לי קושי עם הטעות שעשית". היא שולחת מסר קשה שמייצר מרחק ואומר: "יש לי קושי עם מי שאתה".
כאן חשוב לעשות הבחנה בין ביקורתיות לתלונה. תלונה נשמעת כך: "כשלא עדכנת אותי שאתה מאחר, הרגשתי שאני נשארת לבד עם כל האחריות". ביקורתיות, לעומת זאת, תישמע כך: "אתה לא סופר אותי. הכל תמיד נופל עליי". תלונה מדברת על פעולה, על כשל נקודתי, על טעות. ביקורתיות תוקפת את זהות האדם. זה לא הבדל סמנטי, זה ההבדל בין שיחה שיכולה לפתוח דלת להבנה, מציאת פתרון משותף ויצירת קרבה מחודשת, לבין שיחה שמציבה חומה בין בני הזוג.
אז מה עושים?
לא מפסיקים להתלונן. להפך. זוגיות בריאה לא בנויה מאנשים שסופגים הכל ומתנהגים כאילו הכל בסדר. צריך לדבר על מה שכואב. צריך להגיד מה לא עובד. אבל אנחנו מציעים להחליף את הביקורתיות במה שנקרא “פתיחה רכה” - לדבר על התחושה שלכם, על האירוע הספציפי, ועל מה שאתם צריכים עכשיו, בלי להפוך את בן או בת הזוג לאבחנה פסיכולוגית מהלכת.
המטרה היא לא לנצח את האדם שמולנו. המטרה היא לגרום לו להבין מה כואב לנו בלי שהוא יצטרך קודם להגן על עצם קיומו
במקום "אתה אף פעם לא חושב עליי", עדיף לומר: "כשלא עדכנת אותי, הרגשתי שאני לא נלקחת בחשבון. אני צריכה שתשלח לי הודעה כשאתה רואה שאתה מאחר". במקום "את תמיד עושה מה שבא לך", אפשר לומר: "כשאת קובעת משהו בלי לדבר איתי קודם, אני מרגיש שאין לי מקום בהחלטות שלנו. אני רוצה שנחליט על זה יחד".
זה נשמע קטן. כמעט טכני, אבל זה משנה את כל המוזיקה של השיחה. כי המטרה היא לא לנצח את האדם שמולנו. המטרה היא לגרום לו להבין מה כואב לנו בלי שהוא יצטרך קודם להגן על עצם קיומו.
והנה כלי פרקטי לשימוש מיידי: לפני השיחה הקשה הבאה, נסו לשאול את עצמכם שלוש שאלות פשוטות: מה אני באמת מרגיש עכשיו? מה הצורך שלי שלא קיבל מענה? ואם הייתי מדבר על הכאב שלי כמו שהוא בלי להשליך אותו על האישיות או האופי של בן/בת הזוג, מה הייתי אומר?
השאלות האלה לא יעלימו את הכעס, הן יכינו את הקרקע לשיחה בה תוכלו לפרק אותו ביחד, להבין את הפער ביניכם ולהפוך את הדינמיקה מכזאת שמציבה אתכם אחד מול השנייה לכזאת שמציבה את שניכם מול הקושי שדורש מקום ופתרון.
דניאל הרוש הוא מגשר בתחום המשפחה והגירושין. זיו ברקוביץ היא יועצת זוגית המתמחה בתקשורת מקרבת.
