אנחנו רגילים לחשוב על יום כיפור כיום של צום, דין ותפילות. מי שלא הולך לבית הכנסת אולי בכלל מעביר אותו עם סדרה במיטה. אבל במקורות היהודיים יום כיפור מתואר כאחד משני הימים השמחים ביותר בשנה - יום שבו צעירים וצעירות יצאו לכרמים ובחרו זה בזו. אז איך הפך יום האהבה הקדום ליום שאנחנו בעיקר רוצים "לעבור בשלום", ולמה דווקא ביום הזה נאסרת האינטימיות המינית?
בבתים רבים בישראל יום כיפור הוא יום של בינג'. סוגרים את התריסים, מצטיידים מראש בסדרות ובסרטים, משאירים את הטלפון על שקט ומחכים שהצום יעבור. מי שקצת יותר מבוגר אולי עוד זוכר את הטקס של ערב יום כיפור: ללכת לווידאומט ולהצטייד בכמה סרטים ליום הארוך שלפנינו.
בבתים מסורתיים יותר התמונה כמובן שונה לגמרי. מתלבשים בלבן, לוקחים את המחזור ומבלים חלק גדול מהיום בבית הכנסת. זהו יום של צום, של עינוי הנפש, של תפילה ושל חשבון נפש.
אבל יש פרט מפתיע מאוד באופן שבו המקורות היהודיים מתארים את היום הזה. "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים", מספרת המשנה. כן, יום כיפור, לצד ט"ו באב, מה שאנחנו מכירים היום כ"חג האהבה", הוא אחד משני הימים ה"טובים" ביותר בשנה. ומה היו עושים ביום הזה? בנות ירושלים היו יוצאות בבגדים לבנים ורוקדות בכרמים, והצעירים היו מגיעים כדי למצוא לעצמם בת זוג.
כלומר, היום שאנחנו רגילים לחשוב עליו כיום הרציני, הכבד ואולי אפילו המפחיד ביותר בשנה היה בעצם יום של אהבה והתחלות חדשות. יום שבו אפשר לבחור מחדש. ויש עוד פרט יפה בסיפור הזה: הבנות יצאו לכרמים "בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". הבגדים לא היו שלהן. הן שאלו אותם זו מזו, כדי שלא יהיה אפשר להבחין בין מי שיש לה לבין מי שאין לה, בין מי שיכולה להרשות לעצמה שמלה מפוארת לבין מי שלא. לרגע אחד, כולן מתחילות מאותה נקודה.
התלמוד מסביר מדוע דווקא יום כיפור הוא יום שמח כל כך: משום שזהו יום של סליחה ומחילה, והיום שבו ניתנו הלוחות השניים. כאמור, הלוחות הראשונים נשברו. משה ירד מן ההר, ראה את עגל הזהב ושבר אותם. אחר כך הגיע תהליך ארוך של כעס, כאב, חשבון נפש ותיקון - ורק אז ניתנו לוחות חדשים. על כן יום כיפור הוא מלכתחילה יום של הזדמנות שנייה.
אני מציעה לחשוב על זה בהקשר זוגי.
אנחנו מדמיינים לפעמים שאהבה טובה היא אהבה שלא נשברת. שאם הקשר נכון, שני אנשים אמורים להבין זה את זו, לא לפגוע, לא לאכזב ולא להתרחק. אבל אין כמעט מערכת יחסים משמעותית שאין בה גם שברים. אנחנו עייפים ולא מקשיבים. אומרים משפט שלא היינו צריכים לומר. לא רואים את בן או בת הזוג בדיוק ברגע שבו הם היו זקוקים לנו. נסגרים. מתרחקים. מאכזבים. זוגיות טובה אינה זוגיות שמעולם לא נשברה. זוגיות טובה היא כזו שיודעת מה לעשות עם השברים.
סבא שלי, הרב שמואל שפרבר, נהג להגיד שיום כיפור הוא היום השמח ביותר בשנה: הכול מתכפר, הכול מתאפס ואפשר להתחיל מחדש. נדמה לי שזו ירושה ששווה לקחת גם אל תוך מערכות היחסים שלנו.
יום כיפור הוא לא רק היום שבו אנחנו שואלים "מה עשיתי לא בסדר?" הוא יום שבו אפשר לשאול: "איך אני בוחר או בוחרת בך מחדש?"
אפשר לצום. אפשר להתפלל. אפשר ללבוש לבן ולהכות על החזה. אבל אם פגענו באדם אחר, אי אפשר לדלג מעליו בדרך אל הסליחה. צריך לעבור דרכו. ובתוך זוגיות, האדם הזה הוא פעמים רבות האדם הקרוב אלינו ביותר
יש ציור חשוב בהקשר הזה: "ערב יום הכיפורים" של הצייר היהודי מוריץ דניאל אופנהיים מציג את הכניסה לבית הכנסת עם תחילת הצום. יש בו ילדים, נרות, אנשים שמושיטים יד ומתחבקים. אבל במרכז עומד זוג. הוא לבוש לבן, היא עטופה בצעיף, והוא אוחז בידה. הם מביטים זה בזו.
יש משהו במבט הזה שתופס את אחד הרעיונות העמוקים ביותר של יום כיפור: לפני שאנחנו נכנסים אל הקודש, אנחנו צריכים להסתכל על האדם שמולנו.
המשנה אומרת זאת בצורה מפורשת: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". אפשר לצום. אפשר להתפלל. אפשר ללבוש לבן ולהכות על החזה. אבל אם פגענו באדם אחר, אי אפשר לדלג מעליו בדרך אל הסליחה. צריך לעבור דרכו. ובתוך זוגיות, האדם הזה הוא פעמים רבות האדם הקרוב אלינו ביותר.
אין "ריסט" בחינם בזוגיות
רבי עקיבא מדמה את יום הכיפורים למקווה: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם". טבילה במים היא סמל של התחדשות. נכנסים כפי שהיינו ויוצאים אל התחלה חדשה.
אבל בתוך מערכות יחסים אין באמת כפתור Reset. אי אפשר לומר "טוב, עברנו הלאה" ולהניח שהכאב נעלם. כדי שפגיעה תוכל להפוך לתיקון, האדם שנפגע צריך להרגיש שהפגיעה שלו נראתה.
לפעמים אנחנו רוצים מאוד להגיע כבר לשלב הפיוס. אנחנו רבים, מתרחקים, עוברים כמה שעות או כמה ימים לא נעימים - ואז רוצים לחזור להרגיש קרובים. לזוגות יש לפעמים קיצור דרך מצוין לשם: הגוף. "מייקאפ-סקס" למשל. הריב היה קשה, אבל פתאום מתחבקים, מתנשקים, הגוף נרגע, המגע מחבר, שוב מרגישים שאנחנו אוהבים. וזה יכול להיות נפלא.
הבעיה מתחילה כאשר הגוף מחליף את התיקון במקום להשלים אותו: כי אם לא דיברנו על מה שקרה, לא הבנו למה נפגענו, לא לקחנו אחריות ולא חשבנו מה נעשה אחרת בפעם הבאה - לא באמת התפייסנו. פשוט הפסקנו לריב. והפער הזה יחכה לנו בפעם הבאה.
ביום הזה אנחנו משהים את הדברים הטובים. אנחנו לא אוכלים, לא מתרחצים וגם לא מקיימים יחסי מין. אפשר לקרוא את ההשהיה הזאת כהזמנה זוגית: אל תמהרו להשתמש בגוף כדי לחבר את מה שהלב עדיין לא תיקן
אולי זו הסיבה שדווקא ביום האהבה הזה אסור לעשות סקס. יש כאן פרדוקס יפה - דווקא יום כיפור, שהיה יום של חיזור ובחירת בני זוג, הוא גם היום שבו נאסרים יחסי מין. לא משום שהמסורת היהודית רואה באינטימיות דבר שלילי - להפך. מיניות זוגית נתפסת בה כמקום של קשר, עונג וחיבור.
פשוט ביום הזה אנחנו משהים אפילו את הדברים הטובים. אנחנו לא אוכלים, לא מתרחצים וגם לא מקיימים יחסי מין. ואפשר לקרוא את ההשהיה הזאת כהזמנה זוגית: אל תמהרו להשתמש בגוף כדי לחבר את מה שהלב עדיין לא תיקן.
שולמית שפרברצילום: אלעד ליפשיץלפני שנחזור להתקרב דרך הגוף, אולי כדאי לשאול מה התרחק בינינו מלכתחילה? האם הקשבתי לך? האם ראיתי אותך?האם יש משהו שעשיתי שאתה עדיין נושא איתך? האם אמרתי "סליחה" משום שרציתי שהריב יסתיים, או שבאמת הבנתי על מה אני מבקש או מבקשת סליחה? פיוס עמוק הוא לא חזרה למה שהיה לפני המריבה. הוא האפשרות ליצור משהו חדש בעקבותיה.
שברים שהופכים לשלם
אחד הדימויים הכי יפים במסורת היהודית נמצא דווקא במקום הקדוש ביותר. בקודש הקודשים שבבית המקדש עמד ארון הברית ועליו הכרובים - שתי דמויות שפניהן זו אל זו. חז"ל מתארים את הכרובים כסמל למערכת היחסים בין ישראל לאלוהים: כאשר יש חיבור, פניהם זה אל זה; כאשר יש ריחוק, הפנים מופנות מנגד.
ובתוך הארון, מספרת המסורת, הונחו "לוחות ושברי לוחות". גם הלוחות השלמים וגם אלה שנשברו. איזה דימוי מדויק לזוגיות.
תיקון אמיתי אינו מחייב אותנו להעמיד פנים ששום דבר לא קרה. אנחנו לא צריכים למחוק את השבר כדי להיות זוג שלם. אנחנו לוקחים איתנו גם את המקומות שבהם נפגענו, רבנו, התרחקנו ונכשלנו. אבל אם אנחנו מצליחים לתת להם משמעות, לקחת אחריות וללמוד מהם. רק כך הם הופכים לחלק מהברית שלנו.
כאשר יש חיבור, פניהם זה אל זה. כאשר יש ריחוק, הפנים מופנות מנגד
(צילום: Shutterstock)
אהבה בשלה אינה סיפור שאין בו שברים. היא סיפור שבו השברים והשלם יכולים לחיות יחד. והעיקר: לא לשכוח להפנות את האהבה הביתה.
תרגיל זוגי ליום כיפור: להחזיר את הפנים זה אל זה
אם בראש השנה הזמנתי אתכם ליצור חזון זוגי לשנה החדשה, יום כיפור מזמין עבודה מעט אחרת. לא לשאול רק לאן אנחנו רוצים להגיע - אלא גם מה אנחנו צריכים לתקן בדרך. אני מציעה לכם לקחת כחצי שעה לפני יום כיפור, או בזמן שקט במהלך עשרת ימי תשובה, ולשבת זה מול זו. לפני השיחה, כל אחד כותב לעצמו שלושה דברים:
1. איפה השנה הרגשתי שהפנים שלנו הסתובבו זו מזו?
בחרו רגע אחד או שניים. לא רשימת תלונות של השנה כולה. נסו לכתוב אותם דרך החוויה שלכם. במקום "אתה אף פעם לא מקשיב לי", כתבו: "היו כמה פעמים שבהן ניסיתי לשתף אותך במשהו שהיה לי קשה והרגשתי שנשארתי עם זה לבד". במקום "את תמיד מבקרת אותי", אפשר לכתוב: "כשהערת לי ליד אנשים אחרים, הרגשתי קטן ומבויש".
2. על מה אני רוצה לבקש ממך סליחה?
כאן חשוב להיות קונקרטיים. לא "סליחה על כל מה שעשיתי". נסו לזהות רגע שבו אתם מבינים שפגעתם באדם שמולכם.
"אני מצטערת שלא הקשבתי לך כשהיית זקוק לי".
"אני מצטער שהרמתי את הקול".
"אני מבינה עכשיו שהבדיחה שאמרתי ליד החברים פגעה בך".
בקשת סליחה טובה אינה מסבירה מיד למה עשינו את מה שעשינו. היא קודם כול מכירה במה שזה עשה לאדם שמולנו.
3. מה אני רוצה לעשות אחרת?
תשובה אינה רק חרטה על העבר, יש בה גם בחירה לעתיד. לכן נסו לסיים את ההתנצלות בהתחייבות קטנה וקונקרטית.
"בפעם הבאה שאנחנו רבים ואני מרגיש שאני עומד לצעוק, אני אצא לעשר דקות ואחזור לשיחה".
"כשאת מספרת לי על יום קשה, לפני שאני קופץ להגיב, אנסה להבין ממך למה את זקוקה ממני - לחיבוק ומגע מווסת ומרגיע? לתיקוף של החוויה שלך? לעצה שאולי תעזור לך?"
"אני רוצה שנקדיש פעם בשבוע זמן שהוא רק שלנו".
ואז מתחילים לדבר: אדם אחד מקריא. השני לא מתקן אותו, לא מסביר למה הדברים קרו אחרת ולא מיד מספר במה הוא עצמו נפגע. הוא מקשיב.
בסוף הוא יכול לומר: "מה שאני שומע ממך הוא ש...", ואז לשאול:
"מה היית צריכה ממני באותו רגע?"
"מה היה עוזר לך להרגיש שאני איתך?"
"יש עוד משהו שאת רוצה שאבין?"
רק אחר כך, מתחלפים.
בסיום התרגיל, אני מציעה לעשות דבר אחרון: להסתכל לרגע זה בזו, זו בזו או זה בזה, ולומר משפט אחד של בחירה:
"אני בוחר בך גם השנה".
"אני שמחה שאנחנו כאן".
"אני רוצה להמשיך ללמוד איך לאהוב אותך טוב יותר".
"אני רוצה להתחייב מחדש לברית הזוגית שלנו".
אנחנו לא מוחקים את מה שנשבר, אלא מסתכלים לשבר בלבן של העין, ובוחרים בתיקון. אנחנו לא זורקים את שברי הלוחות. אנחנו מכניסים גם אותם אל ארון הקודש של הברית הזוגית שלנו.
ואם השיחה נוגעת בפחד, באלימות, בהשפלה מתמשכת או בפגיעה שאינה בטוחה לפתיחה לבד - זה כבר לא מקום לתרגיל זוגי ביתי אלא לעזרה מקצועית ובטוחה. חשוב לזכור שלא כל מורכבות אפשר לפתור לבד, ובקשת עזרה מקצועית היא לא בושה - אלא סימן לעוצמה ולחוסן זוגיים.
ואז חשוב לחזור גם לגוף. בסוף יום כיפור נשמעת תקיעת השופר האחרונה. הצום מסתיים - אוכלים, שותים וחוזרים אל הגוף. ואפשר לחזור גם אל המגע.
אבל אולי השנה הוא יכול להיות קצת אחר. לא מגע שתפקידו לסגור מהר את המריבה, לא סקס שנועד לגרום לנו להרגיש שהכול כבר בסדר. אלא אינטימיות שבאה אחרי ששני אנשים באמת הסתכלו זה על זו, אחרי שהכאב קיבל שם, אחרי שהייתה הכרה, אחרי שמישהו אמר סליחה ומישהו אחר הרגיש שסוף-סוף הבינו אותו.
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת, דוקטורנטית החוקרת זוגיות, מיניות וטראומה.
